כל מה שחשוב ויפה
לימלימור אשכנזי, התעוררות. צילום: צילום: גוסטבו הוכמןור אשכנזי, התעוררות. צילומים: מל
לימור אשכנזי, התעוררות. צילום: גוסטבו הוכמן

נעמי גורדון חן: לאמנות יש כח עצום. עבורי היא לגמרי ריפוי

האמנים בתערוכה ״שוברים חומות״, שתיפתח מחר (ו׳) בגלריה ארטורה בעמק חפר, מבקשים להתייחס קודם כל לאמנות, ואחר כך להתמודדות ולאדם שמאחוריה

חגית: בוקר טוב נעמי, מה שלומך לקראת התערוכה החדשה ״שוברים חומות״? אגב, יש קשר לשם המבצע הצבאי האחרון בעזה?

נעמי: השם ״שוברים חומות״ נקבע עוד לפני המבצע בעזה. הוא נולד מתוך עשרות שיחות שעשיתי עם אמנים המתמודדים עם מוגבלויות, בשלב של התחקיר. מרביתם ציינו בפני שלצד הקושי שבמצבם, ניצבת בפניהם חומה, שלא מאפשרת להם להשתלב בחברה

חגית: השיחה הזו נערכת בשעה שמתקיימים המשחקים הפראלימפיים. גם התמודדות נפש היא סוג של נכות, ואולי הקושי הייחודי שלהם טמון דווקא בזה שהמגבלה או הנכות במקרה זה היא בלתי נראית?

נעמי: נגעת בנקודה מאד נכונה. (היום לא נהוג להשתמש במילה נכות. המינוח הנכון הוא אנשים עם מוגבלויות). בשונה ממוגבלות פיזית, התמודדות נפש ברובה לא נראית, וזה חלק מהבעיה של מתמודדי הנפש שמכנים את עצמם ״שקופים״. והקישור נכון, המשחקים הפראלימפיים כמו גם האמנות מוכיחים את המוטיבציה והיכולת שיש לאנשים עם מוגבלויות.

אדם עם מוגבלות מעורר בחברה רתיעה, מבוכה וחשש מהלא מוכר. הוא מרגיש לא אחת לבד בעולם, מוקצה, כמו מאחורי חומה

נעמי גורדון חן. צילום: עליזה ריזה

נעמי גורדון חן. צילום: עליזה ריזה

מור שליט. כיסא, זה כיסא. ציללוםף יובל חי

מור שליט. כיסא, זה כיסא. ציללוםף יובל חי

עמוס גזית, תחת לחץ. צילום: מל

עמוס גזית, תחת לחץ. צילום: מל

אדם עם מוגבלות מעורר בחברה רתיעה, מבוכה וחשש מהלא מוכר. הוא מרגיש לא אחת לבד בעולם, מוקצה, כמו מאחורי חומה

חגית: מה שמעמיס קושי על ההתמודדות הקשה ממילא…

נעמי: בדיוק. והתערוכה הזו רוצה לשבור את החומות, לומר לאנשים, בוא תכנסו, בואו תראו את האמנות של האנשים והתרומה שלהם לחברה

חגית: ואיך את מתחברת לנושא? (לאמנות; לנפגעי נפש ולחיבור בין השניים?)

נעמי: כשחקרתי את הנושא נתקלתי במושג ״נכה תקשורתי״, שהוא איננו באמת בשר ודם אלא נוצר בתבנית תרבותית פחות או יותר ידועה מראש. היוזמה לתערוכה נולדה בתחילתה של הקורונה, בעקבות אלדד שושתרי. אלדד נולד עם שיתוק מוחין והוא הקים מיזם בשם ״פינות עיגול״, שמסייע לאמנים עם מוגבלויות נפשיות להפיץ ולמכור את יצירותיהם. הוא פנה לגלריית ארטורה עם רעיון להקים תערוכה, והגלריה פנתה אלי. כששמעתי את סיפורו ואת החלום שלו לתערוכה, לא היה לי ספק שאני הולכת לאצור את התערוכה

חגית: מאין את מגיעה לאוצרות?

נעמי: האמנות היא מאז ומתמיד חלק מחיי, אך מעולם לא עסקתי ביצירה. מרבית חיי עסקתי בשיווק ובניהול פרויקטים. לפני 10 שנים בתי, אופיר, נהרגה בתאונת ג׳יפ בדרום אמריקה, בטיול של אחרי צבא. אופיר עסקה כל חייה באמנות, ואמנם היתה צעירה אבל היא היתה סוג של אמנית רב תחומית. כתבה, רקדה, ציירה, פיסלה ועוד. היתה לה גם נתינה עצומה לחברה ולקהילה. לאחר מותה היא פשוט משכה אותי לשם. עזבתי קריירה מצליחה וכל מה שעשיתי לפני, מבלי לדעת לאן פניי

חגית: איפה מתחילים במצב כזה?

נעמי: נרשמתי לתכנית הלימודים של שנקר על אמנות קהילתית. בהמשך התחלתי להפיק פרויקטים קהילתיים על בסיס של אמנות. זה הוביל אותי גם ללימודי תואר שני בחברה ואמנויות בלסלי קולג׳ (בינתיים השתנה שם התכנית) שם התמחיתי באתגרים בשינוי חברתי.

צריך לומר שאני יזמית בנשמה J הקמתי גלריית רחוב לזכרה של אופיר. חמש שנים הפעלתי את הגלריה והעליתי ארבע תערוכות בכל שנה. זה היה חיבור מדהים של אמנות בקהילה עם אירועי פתיחה קהילתיים גדולים. מכאן נכנסתי לעולם התערוכות ולימים החלטתי ללמוד אוצרות.

בימים אלה אני מסיימת את לימודי התכנית הבינלאומית לאוצרות בעיצוב בשנקר. את ההתמחות עשיתי במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, ואצרתי שם את תערוכת Balance שנפתחה ביולי השנה

טלי גילן, סודות

טלי גילן, סודות. צילומים: מל

יאיר גילן

יאיר גילן

שני אלדר, מוזרקת

חגית: נשמע שנכנסת לזה במלוא הכוח

נעמי: יש לי גם עסק עצמאי שהקמתי, שבו אני מובילה נשים לשינוי דרך יומנים חזותיים. יש לי 4-5 קבוצות בשבוע, ולמדו אצלי מאות נשים. האוצרות מחברת המון דברים שאני יודעת ואוהבת, וזה עולם מרתק בעיניי, ואפשרות להוביל שינוי בדרך אחרת

חגית: עשייה מפוארת, וגם זיהוי מעניין של היכולת למצוא טעם ומזור באמנות. המיקוד שלך ביצירות בקהילה – ובמקרה של התערוכה הנוכחית אמנים מתמודדי נפש – מביא אותך להתמחות במה שמקובל לכנות ״אאוטסיידר ארט״. ומה שמשך אותי לקיים את הראיון הזה, היו עבודות ברמה אמנותית גבוהה במיוחד. כלומר – הצבת קנה מידה אוצרותי קשוח במכוון?

birds

נעמי: לאמנות יש כח עצום. עבורי היא לגמרי ריפוי, ולכן היה לי קל להתחבר לאמנים עם מוגבלויות. אמנות אאוטסיידרים מוגדרת בין השאר על פי האנשים הבודדים שיצרו אמנות מופלאה מתוך האפלה. בתערוכה הזו חלק לא מועט מהאמנים למדו ועסקו באמנות קודם המחלה או הפציעה, וחלקם הגיעו לאמנות אחריה

חגית: ספרי על כמה מהאמנים והעבודות שיהיו בתערוכה

נעמי: את תהליך האוצרות עשיתי בשיתוף עם מיכל תאומי־סלע, ולצערי נפרדנו בעקבות מעבר של המשפחה לארה״ב. לא היה קל להגיע לאמנים מתמודדי הנפש, אך בסופו של תהליך איתור ארוך קיבלנו 120 עבודות, ומהן בחרנו לתערוכה 55 עבודות.

לדוגמה: העבודה של שני אלדר, פסל שנקרה ״מוזרקת״, עשוי מראש קלקר וממזרקים של תרופות לטרשת נפוצה. שני היא מעצבת גרפית ואמנית. לאחר שחלתה, התחילה לקחת תרופות בהזרקה יומיומית. היא התמודדה עם תינוקת בת חצי שנה ועם אבחון של מחלה חשוכת מרפא, שההתקף הראשון שלה פגע בעיניה, ולא אפשר לה לתפקד כראוי. ההתמודדות הרגשית עם ההזרקה היומיומית בנוסף לקושי הפיזי ותופעות הלוואי, מוצאים ביטוי בפסל

העבודות בתערוכה מציגות את נקודת מבטם של האמנים – את הפחד מיצירת קשרים ומגע חברתי. את הבדידות, את השבירות, את הכאב, את החלומות והתקוות, את השפעת התרופות על חייהם. אבל מעבר לכל – את המאבק לשרוד ולהשתלב בחברה

חגית: יש משהו בעובדה שאסון נופל עלינו במקום ובזמן בלתי צפוי, ו״צובע״ את ההתמודדות באותו שלב בחיים. אני חושבת על שני, שהייתה אם צעיר כשהתפרצה המחלה; או הדוגמה שלך, שהיית אמא לילדה שבגרה וכל החיים לפניה…

נעמי: בהחלט. בעקבות הטרגדיה שאני חוויתי מסלול חיי השתנה מקצה לקצה. האמנות הפכה מצד אחד לכלי ריפויי עבורי ומצד שני לכוח מניע. מיזמית עסקית הפכתי ליזמית חברתית. בתערוכה הזו משתתפים 37 אנשים שמתמודדים עם מוגבלויות לא פשוטות. כל אחד ואחת מהם מספרים על האמנות כמחוללת שינוי בעולמם

העבודות בתערוכה מציגות את נקודת מבטם של האמנים – את הפחד מיצירת קשרים ומגע חברתי. את הבדידות, את השבירות, את הכאב, את החלומות והתקוות, את השפעת התרופות על חייהם. אבל מעבר לכל – באמצעות האמנות הם מבטאים בפשטות את הצורך בתמיכה ובחיבוק, את המאבק לשרוד ולהשתלב בחברה

אלון בסקינד, מוצב הבושם

אלון בסקינד, מוצב הבושם

לירן שני, לקטוף את הפריחה

טלי גולן, דף מיומן אמנות

שאולי ניי, ריקוד

שאולי ניי, ריקוד

חגית: הזכרת את העובדה שלא כל הפגיעות גופניות וניכרות כלפי חוץ

נעמי: כן. לירן שני מתמודדת עם חוויות של פגיעה והתעללות מינית בילדותה, שהובילה למצבי נפש קשים ובעקבותיהם גם לפגיעה בבריאותה. היא אומרת שהאמנות לעתים הצילה את חייה ״ככלי להתמודדות וויסות רגשי, לצד בריחה מהמציאות, האמנות עוזרת לעבור ולעבד רגעים מבעיתים ושמחים כאחד״.

שאולי ניי הוא פגוע נפש הלום קרב שסובל מהפרעה דיסוציאטיבית – הפרעה נפשית הכרוכה בשיבושי זיכרון, תודעה וזהות. העבודה שלו נקראת כשם ההפרעה ״דיסוציאציה״, ובציור הוא שואף לבטא ולשתף את הצופים במה שעובר עליו. את חוסר השליטה, הסיוטים, תמונות המלחמה ודמויות ללא רוח חיים

חגית: לפעמים כשהקשר בין העבודות להתמודדות ישיר וליטרלי מדי, זה עלול לפגוע באמנות. לעומת עבודות שעומדות בפני עצמן, ואולי חזקות יותר. איך מאזנים בין הצורך להתבטא לבין הצורך לאצור תערוכה טובה?

נעמי: הכרתי את סיפורם של אנשים עם מוגבלויות באופן שטחי, בעיקר מהתקשורת. ככל שחקרתי, נפגשתי, שמעתי ונשביתי בסיפורים. זה אכן נושא חברתי חשוב אבל לדעתי הפכתי את הביטוי לתערוכה חשובה ומרגשת. זו לא תערוכה רגילה. יחד עם זאת, בתהליך האוצרות ובחירת העבודות לא עשינו הנחות. היה לי חשוב לקחת את האמנות ולהשתמש בה כמנוף ליצירת דיאלוג, לעורר שיח ולהניע תהליך שעשוי להוביל לשינוי

חגית: אבל אקשה ואומר, שלא פעם תערוכות מסוג זה דווקא מדגישות את החומות, ולא ממיסות אותן. איפה נוצר הפתח לשינוי?

נעמי: התערוכה מספרת סיפור. בנינו אותה כך שהמבקרים בה ישוטטו סביב נרטיב שהולך ונבנה תוך כדי התקדמות בתערוכה. זה בא לידי ביטוי בכמה דברים. במבט אופטימי ובצבעים מרהיבים, מוכיחים שהם ממשיכים ליצור חרף מוגבלותם הפיזית או הנפשית ושומרים על אמונה וחיוך בחייהם. את זה חלק גדול מאנשים בחברה לא יודעים.

בתערוכה יתקיים מפגש עם האמנים והאמניות, וניצור מיצג בהשתתפות קהל בפתיחה. את המיצג מובילה טלי גילן, המציגה בתערוכה. אני מאמינה שאנשים שיקחו חלק במיצב, ירגישו שותפות ולו לרגע, ויצאו עם חוויה רבת השפעה

חגית: נשמע שעשית עבודה מאוד מקיפה. מה הדבר הבא על שולחנך? מה נאחל לשנה הבאה?

נעמי: אני כבר עובדת על תערוכה חדשה. מקווה שהיא תצא לפועל. יש לי ארבע קבוצות של יומני אמנות לשנה הקרובה ואני גם נרשמת (כמובן) ללימודים. לא יכולה בלי. ושתהיה לנו שנה של עשייה, יצירה וכמובן בריאות

חגית: אמן. מה תלמדי השנה?

נעמי: פוטותרפיה. כלי נוסף לארגז הכלים שלי

חגית: בהצלחה! ושתהיה שנה טובה


שוברים חומות
אוצרת: נעמי גורדון חן
גלריה ארטורה
משתתפים: אורלי עובדיה, אורן רז, אייל מולצ׳נסקי, איל בן צבי, אלון בסקינד, אליאור ציון, אמנון מדמוני, אריאל קונדור, אריאלה קרס, דורית דיוק קואן, דניאל בהריר, טלי גילן, יאיר מורנל, יוסי עוזיאל, יחיאל אטיאס, יעל מרום שומר, יקין עזאלדיין עראר, כינרת ילניק, לימור אשכנזי, לירן שני, מור שליט, מריאל ארבטמן, נילי ברויאר, סוזנה דנן, סיגל קסלר, סער בוכבינדר, עדי בן פורת, עמוס גזית, רונה סופר, רונית שמילוביץ, שאולי ניי, שירה אורנשטיין, שלום איל גולן, שלמה סולומון, שני אלדר, תהל סעד, תמר כורם.
קמפוס רופין, כפר מונש
פתיחה: 10.9; נעילה: 30.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden