כל מה שחשוב ויפה
יונתן גולד. צילומים: צקי אייזנברג
יונתן גולד. צילומים: צקי אייזנברג

יונתן גולד: רק כשהציור קשור לחיים שלי יש סיכוי לעבודת אמנות

הציור האקספרסיבי של יונתן גולד, בתערוכת היחיד ״בועט בדלי״ במשכן לאמנות בעין חרוד, כורך את זכרונות הקיבוץ של ילדותו ביחסיו עם האמנות המקומית, ומרחיק ונוגע באוניברסלי

חגית: בוקר טוב יונתן, מה שלומך?

יונתן: מצויין 🙂

חגית: אתה מציג באשכול התערוכות ״הלכי רוח״ במשכן לאמנות בעין חרוד את התערוכה ״לבעוט בדלי״. שם ציורי מאוד 🙂

יונתן: כן. אני מציג כ־30 ציורים חלק גדול מהם נוצרו בשנתיים האחרונות, כולל בתקופות הסגרים של הקורונה. אבל יש גם כמה יותר ישנים. התערוכה מתפרסת בחלל המרכזי של המוזיאון ובחלל הכניסה, כך שזה יוצא חצי מוזיאון. יחד איתי, במקביל, מציגות הילה לביב (״לשכוח דברים יפים״) ונעה רז מלמד (״דמטר ופרספונה״), לצד תערוכה מעזבונו של מאיר אגסי (שעל שמה המקבץ כולו נקרא ״הלכי רוח״)

חגית: מקבץ מאוד ישראלי, וכל אחת מהתערוכות עומדת בזכות עצמה

יונתן: הרעיון לתערוכה נולד ב־2016, בזמן שיניב שפירא – אוצר המשכן – אצר תערוכה גדולה לאופקים חדשים. אני הייתי בין המשתתפים מהדור העכשווי של הציירים ולאחר התערוכה יניב ואני התחלנו לדבר, ומשם זה התגלגל באופן די טבעי

חגית: ספר משהו על השם ועל בחירת העבודות שנעשתה לתערוכה?

יונתן: השם לתערוכה נוצר מתוך השיחות שלי עם יניב. עבורי, הביטוי ״לבעוט בדלי״ (תיאור של פרה שרגע לפני שסיימו לחלוב אותה היא בועטת בדלי של החלב) מתאר הרבה מהיחס שיש לי לציור המקומי. אגב, באנגלית הביטוי לבעוט בדלי מתאר מוות או התאבדות, לכן החלטנו על כותרת שונה, Filling a Bucket

חגית: למה? אתה מרגיש שהאמנות בועטת בדלי, איזה הרס עצמי או הרס של התוצר?

יונתן: החלב, הדלי והפרה, כל אחד מהם הוא חלק אחר ממה שאנחנו מכנים אמנות.

לרוב אני עובד על הבדים בלי דימוי, וזה שלב שבו יוצאים ציורים מאוד יפים ומשעממים. רק ברגע שהציור מצליח לייצר אצלי קשר לחיים שלי – עם כל המורכבות שנובעת מכך – אז יש סיכוי לעבודת אמנות

חגית: בוא נדבר על האמנות שלך: איך אתה בוחר את הנושאים לציור?

יונתן: אני לא מתכנן את הציורים. אני עושה הרבה רישומים בצבע ושחור לבן, אבל לרוב מה שאני רושם לא מופיע באופן ישיר על הבד. הרבה מהזמן בסטודיו אני מורח צבע מצד לצד. אני צריך שמשהו יקרה בכדי שהציור יתרומם, ואיזה דימוי שהוא מספיק חזק יופיע וירים את הציור.

אני לרוב עובד על הבדים באופן כללי, בלי דימוי, וזה שלב שבו יוצאים ציורים מאוד יפים ומשעממים. רק ברגע שהציור מצליח לייצר אצלי קשר לחיים שלי – עם כל המורכבות שנובעת מכך – אז יש סיכוי לעבודת אמנות.

אם הכל נשאר בתחום המופשט, אז אלה רק החלטות אסתטיות. ואם כל העניין הוא אסתטי אז איזה דיון יכול כבר להיווצר, כשהכל נשאר בתחום של האסתטיקה וההרגשה הפרטית של הצייר? אני תמיד מקווה שהדימוי הוא הדבר שיחבר את הצופה, וייתן את הרעיון שיש בינו ובין הציור סוג של קשר

birds
יונתן גולד במשכן לאמנות עין חרוד. צילומים: אלעד שריג

יונתן גולד במשכן לאמנות עין חרוד. צילומים: אלעד שריג

חגית: תוכל לדבר על הצבעים וצורת העבודה שפיתחת לך?

יונתן: ב־2010 צבעי השמן נמאסו עליי. ההתייבשות האיטית, הטרפנטין שמשמש לדילול הצבע, ובעיקר המראה המבריק והשמנוני. חיפשתי צבע על בסיס מים שייתן נראות ייבשה (מט) אבל אורגנית. נתקלתי בספר עם מתכון לשעווה קרה והתחלתי להכין. השעווה נותנת לפיגמנט נראות אחרת, כזאת שלפעמים אפשר למצוא בפיסול הממגנט של אניש קפור.

בזמן שערכתי ניסיונות בצבע, ציירתי שוב ושוב את הציור ״מים״ של הצייר שלום סבא – בציור רואים דלי, כך שאפשר להגיד שהסיפור מאייר את כל היחס שלי להיסטוריה של האמנות המקומית…

לגבי צורת העבודה – אני מנסה להשאיר את הציור פרום ככל האפשר ולא ללעוס אותו עד שהוא יחנק. השעווה הקרה לא נועדה לעבודה עם שכבות דשנות (impasto), כך שלא ניתן לכסות את מה שלפעמים נראה כטעות. צריך או לדעת לעבוד עם מה שנוצר או לזרוק את הבד. ובאמת הרבה מהבדים מוצאים את דרכם לפח

אני לא יודע לגבי ״הסצנה״. זאת תמיד נראית לי מילה שכל אחד שמשתמש בה מתכוון למשהו אחר לחלוטין

חגית: קצת מפתיע שזו תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה שלך. אתה חושב שהסצנה כאן עובדת לאט, שאין הרבה מקום? או שזה יותר קשור לקצב ולבחירה שלך?

יונתן: אני לא יודע לגבי ״הסצנה״. זאת תמיד נראית לי מילה שכל אחד שמשתמש בה מתכוון למשהו אחר לחלוטין. לגבי לפחות, יש כמה אנשים שאני בקשר איתם, ויניב שפירא הוא אחד מהם. כאמור – דיברנו על התערוכה כבר די הרבה זמן, ומבחינתי היא הגיעה ברגע טוב

חגית: יש בציור שלך שילוב בין הומאז׳ים לתולדות האמנות וחלקים ביוגרפיים – איפה נכנסת הביוגרפיה? יש לך סצנות בראש שאתה חוזר אליהן?

יונתן: כן. אפילו עכשיו, כשאני מסתכל על ״ציור אדום״ (ארבעה גברים ודליים) הוא פתאום מזכיר לי את הציור ״גז״ שהצגתי ביוסטון ב־2007. הדמיון בין הסצנות הוא לא מהלך תמטי מחושב, אלא דחף לצייר את אותה פעולה וסצנה שחוזרת ומעסיקה אותי.

כשאני חושב על זה – אני לא רואה ציור אחד שעשיתי שהוא לא קשור אליי באיזושהי צורה. הביוגרפיה של האמן תמיד נוכחת, בין אם הוא מסכים או מתנגד לכך

כוחו של הציור הוא לתקשר את החוויה האנושית מהפרטי אל האוניברסלי, אחרת זה נשאר ברמת הקוריוז. אין דרך לדעת או להבין את חייו של כל אדם אחר, ועוד אדם שחי בתקופה שונה משלנו, ולמרות זאת אנשים מתרגשים מיצירות אמנות בנות מאות שנים

חגית: ואם כבר מדברים על ביוגרפיה, כמי שנולד וצמח בקיבוץ, (קיבוץ אפק, בשנות ה־70) אתה דווקא אחד האמנים שפחות ״בועטים בדלי״ – כך אני מתרשמת. פחות עסוק בהתחשבנות (הקצת מעצבנת לטעמי; הסחף החד־כיווני שנוצר אחרי המפץ הגדול של התערוכה ״לינה משותפת״, שאצרה טלי תמיר ב־2005) עם עוולות החינוך הקיבוצי והבחירות של דור ההורים. אצלך ניכר סוג של היזכרות, שימור זיכרון והוויה שנעלמה. נוסטלגיה?

יונתן: לתפיסתי, לכל אחד יש המטענים והזיכרונות שלו – בין אם אתה מקיבוץ או מירושלים. יש דברים ייחודיים לקיבוץ – דברים שלדעתי סופרו יפה בספרים של אסף ענברי (״הביתה״), נילי לנדסמן (״הבת האובדת״) ויעל נאמן (״היינו העתיד״). באספקט האסתטי אני חושב שיש לקיבוץ ולישראל בכלל השפעה מאוד גדולה. כל מה שנמצא בסל הזה של חג השבועות, קישוטי חגים, האסתטיקה של לוחות המודעות בכניסה לחדר האוכל וכו׳. אלה חומרים שאני לוקח איתי עד היום

חגית: גם החיבור לעין חרוד הוא מעין ״שיבה הביתה״, למוזיאון שנטוע בקיבוץ

יונתן: כוחו של הציור הוא לתקשר את החוויה האנושית מהפרטי אל האוניברסלי, אחרת זה נשאר ברמת הקוריוז. הרי אין דרך לדעת או להבין את חייו של כל אדם אחר, ועוד אדם שחי בתקופה שונה משלנו, ולמרות זאת אנשים מתרגשים מיצירות אמנות בנות מאות שנים. לכן הציור הוא שפה שמתקשרת את החוויה האנושית מעבר להיסטוריה, סוציולוגיה או אנתרופולוגיה

חגית: מסכימה איתך! ספר קצת על מסלול הלימודים האמנותי שעשית?

יונתן: התחלתי את דרכי אצל דניאל פרלטה בתל חי ב־1988. הייתי בן 16, ואלה היו בין השנים המאושרות בחיי. התוכנית הלימודית נועדה לבני נוער שלא הסתדרו בחינוך הפורמלי (אגב החינוך הקיבוצי) למדנו את כל מה שנחשב אמנות בזמנו – צילום, הדפס, פיסול וכו׳. את רוב ההכשרה המקצועית הראשונית שלי קיבלתי שם.

המשכתי מאוחר יותר באמסטרדם בשנת 2000 – בתוכנית של רייקס אקדמי. אלה היו שנתיים אינטנסיביות מאוד ומלמדות באופן בלתי רגיל. באותו זמן נולדה גם בתי הבכורה. מהולנד המשכנו לברלין וב־2007 חזרנו לארץ

יונתן גולד

יונתן גולד. צילום: מ״ל

חגית: כקלסיציסט וכבן קיבוץ (סתירה פנימית?) אם היית יכול לבחור אורח חיים, מקום ותקופה – איפה היית רוצה לחיות?

יונתן: אני אוהב את המונח קלסיציסט, אבל אני לא חושב שהוא מתלבש עליי. ב־2002 הוזמנתי על ידי משרד התרבות ההולנדי לשהות אמן של חודש ברומא. אני זוכר שהדבר שהכי הרשים אותי היה האצטדיון האולימפי, קריית המוזיאונים שמוסוליני הקים, וציורי הקיר הפוטוריסטים – השילוב בין קראפט מסורתי לרוח המודרניסטית, יחד עם לאומנות איטלקית, ריתק אותי בזמנו.

היחס שלי לתולדות האמנות הוא לא כמו לספר היסטוריה, אלא כמו לחלל גדול מלא קולגות… אתה נפגש עם הרוחות של האמנות בכל פינה. כך שאם יש בעבודה שלי אזכור או דמיון לעבודה קודמת, זה כמעט תמיד מתגלה לי לאחר שהציור נעשה. ההשפעות הן לא בהכרח דברים שאני אוהב או שתופסים מקום גדול אצלי, אבל הן מצאו את דרכן לעבודה

חגית: ועכשיו שהתערוכה מוצגת, מה התוכניות לשנה החדשה?

יונתן: האוצר אבי לובין הזמין אותי להציג בגלריה המדרשה בתל אביב – הירקון 19 – יחד עם משה מירסקי ולאה אביטל. אני שמח על הקשר עם לאה ומשה, זה תהליך שונה מלעבוד לבד כמה שנים על תערוכה מוזיאלית, ואני מצפה כבר להתחיל.

בנוסף אני אמור להציג תערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים אבל בגלל הקורנה הדברים נדחו, כך שאני מניח שזה יהיה בשנתיים הבאות

חגית: נשמע טוב, בהצלחה ושנה טובה


בועט בדלי I יונתן גולד
אוצרים: יניב שפירא ונטע גל עצמון
אשכול התערוכות ״הלכי רוח״, המשכן לאמנות עין חרוד

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שושי

    מקווה שהתערוכה תנדוד למקום שאפשר להגיע אליו בתחבורה הציבורית שבמקומותינו, כגון מוזיאון ת"א

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden