כל מה שחשוב ויפה
התערוכה שיח צבר בגלריה זוזו. צילום: מ״ל
התערוכה שיח צבר בגלריה זוזו. צילום: מ״ל

מגלים אוצרות // נטע גל־עצמון

מהתערוכה הראשונה לגדעון גכטמן (שלימד אותה מה חשוב ביחסי אוצר־אמן); דרך הכניסה לבית הנסן (רגע אחרי שיצאו אחרוני המצורעים) והסכנה לדמוקרטיה (״אזרחים״ במוזיאון פתח תקוה) - נטע גל עצמון מחברת בין אמנות למציאות ולמצב האנושי

הפעם הראשונה

בילדותי ביליתי עם הוריי לא מעט במוזיאונים, בעיקר בלונדון. אמא שלי הייתה בטוחה שאשנא בגלל זה מוזיאונים כל חיי, אבל ההיפך קרה, והפכתי את הבילוי למקצוע. למקצוע האוצרות הגעתי בתקופת לימודי התואר השני, בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בזמן שלמדנו בכיתה על ההיסטוריה של האמנות דרך מקרן ושקופיות דהויות, אני למזלי, הגעתי לתערוכות נפלאות ברחבי העולם בזכות העבודה הסטודנטיאלית שלי כדיילת באל על.

אז הבנתי כמה משמעותי המקור (בטייק אוף על וולטר בנימין, שכתב על האמנות בעידן השעתוק הטכנולוגי). המאסה של התערוכות שספגתי, אפשרה לי להשוות בין סגנונות אוצרות שונים, לחשוב על הכתיבה האוצרותית, על מידת הנגישות של האמנות ושל הפרשנות שלה לקהל הרחב. אז החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

למדתי אוצרות בגלריה האוניברסיטאית, אצל מוטי עומר ז״ל, ואת ההתמחות עשיתי לצד עדנה מושנזון, אוצרת המחלקה לגרפיקה דאז במוזיאון תל אביב. למרות שהמוזיאון נראה כמקום טבעי להמשיך בו, העדפתי לפלס את דרכי כאוצרת עצמאית וחופשייה, על היתרונות וגם החסרונות הכרוכים בכך.

חדווה, גדעון וכל השאר, 2003. צילום: נטע גל עצמון

חדווה, גדעון וכל השאר, 2003. צילומים: מ״ל

מאיר פיצחדזה, שפה זרה, אום אל פאחם, 2005

מאיר פיצחדזה בתערוכה שפה זרה, אום אל פאחם, 2005

אסד עזי בתערוכה שפה זרה, אום אל פאחם, 2005

מאיר פיצחדזה, שפה זרה, אום אל פאחם, 2005

התערוכה הראשונה שאצרתי, ב־2003, הייתה תערוכת יחיד לגדעון גכטמן בבית האמנים, ״חדווה, גדעון וכל השאר״. הגדרנו אותה כמיני רטרוספקטיבה של 30 שנות יצירה, ואני שאפתי להדגיש את הפן ההומוריסטי, הפרוע והמשחקי בעבודות של גדעון. זו היתה זווית מעט שונה מזו שאפיינה בדרך כלל את קריאת עבודותיו. היה תענוג לעבוד עם גדעון והכרתי לו תודה על שסמך עליי, למרות שהייתי אוצרת צעירה וחסרת נסיון.

כיום, מפרספקטיבה של כמעט 20 שנה אחרי, אני יכולה להמליץ לאוצרות.ים צעירות.ים שלא יקלו ראש בטיב העבודה עם האמנים, שנובע לא מעט מהאיכות שלהם כבני אדם. אמנים מוכשרים לא חסרים, אבל חשוב שתהיה גם הנאה וסיפוק מהמסע המשותף.

ב־2004 אצרתי תערוכה קבוצתית ״שברים – פסיפס ואקטואליה״ ב״זמן לאמנות״ – חלל אמנות שפעל ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, בניהולו האמנותי של גדעון עפרת. בתערוכה הצגתי עבודות של אמנים ישראליים ופלשתיניים שעסקו באקטואליה של הסכסוך הישראלי/פלשתיני, תוך שימוש בווריאציות על פסיפס (עבודות עשויות מקוביות ספוג, אריחי אמבטיה, אבנים קטנות, פיקסלים בעבודת מחשב וכיו״ב).

ב־2005 אצרתי את התערוכה שפה זרה – תערוכת דואט לאסד עזי ומאיר פיצ׳חדזה בגלריה לאמנות באום אלפחם. במסגרת התערוכה קיבצתי ציורים של שני הציירים, ציורים שנעשו על פי תצלומי משפחה ישנים, ציורי דיוקנאות של האמנים בילדותם לצד אחים/אחיות, וציורי דמויות מהמשפחה המורחבת. התערוכה עסקה באמביוולנטיות ביחס לפנטזיית ההשתייכות לחברה הישראלית, לצד הרצון לשמור על מהות אותנטית ועל חיבור לתרבות המוצא. נושא נוסף שעלה מהחיבור ביניהם בהקשר זה הוא פנטזיית המפגש החוזר עם ארץ ההגירה, אליה שבו שניהם בבגרותם, והתרסקותה של הפנטזיה הזו, ברגע מימושה.

במסגרת התערוכה, הוקרנו ראיונות אינטימיים שערך בן זוגי (שבמקצועו הוא פסיכולוג קליני) עם כל אחד מהאמנים, ראיונות בהם הם מספרים על זיכרונות ילדות ועל חוויות ההגירה שלהם או של הוריהם ועל ההתמודדויות המשפחתיות שנבעו מכך.

נטע גל עצמון. צילום: אורי אוחיון

נטע גל עצמון. צילום: אורי אוחיון

צילה לויטנגר, נפגש בספרייה בתשע, 2007. צילום מאתר המרכז לאמנות עכשווית

צילה לויטנגר, נפגש בספרייה בתשע, 2007. צילום מאתר המרכז לאמנות עכשווית

ב־2007 הצגתי במרכז לאמנות עכשווית CCA את ״פגוש אותי בספרייה בתשע״ – תערוכת יחיד (פרויקט מיוחד לחלל) של האמנית השוויצית צילה לויטנגר. אובייקטים דמויי רהיטים מעץ, רישומי אקריליק על הקירות, עבודות סאונד ווידאו – יצרו יחד סביבות של חדרי מגורים בדירה (סלון, מטבח, חדר עבודה, חדר אמבטיה), באופן שכלל את הנוכחות העדינה והפואטית של האמנית בתוכם.

בהמשך הצגתי תערוכה נוספת שלה בגלריה החדר בתל אביב, ששכנה בתוך משרד אדריכלים, במבנה של דירה תל אביבית, והתאימה במיוחד לאופי העבודות. אחד היתרונות בלהיות אוצרת עצמאית הוא האפשרות (בשאיפה) להתאים חללים לתערוכות, באופן המדויק ביותר. שמוסיף ערך משמעותי לכל הפרויקט.

״קרנטינה״ הייתה תערוכת וידאו וסאונד רבת משתתפים, אותה אצרתי ב־2013 במתחם הנסן, רגע אחרי שעזבו את המקום החולים האחרונים בצרעת, ולפני שהמקום הוסב לתפקידו החדש כחלל לאמנות ולעיצוב של התארים השניים של בצלאל. העבודות שבחרתי, היו בעיקר עבודות וידאו וסאונד, ללא חומר, שמילאו את המקום כמו רוחות רפאים ואפשרו לצופים לשוטט בו ולהכיר אותו באופן אינטימי, חקרני, לראשונה.

כמי שגדלה בירושלים, למדתי בבתי ספר שהיו ממש מעבר לכביש, ותמיד הייתי סקרנית לראות מה נמצא מצידה השני של החומה הגבוהה שהקיפה את המקום, שבפי הירושלמים נקרא מאז ומעולם ״בית המצורעים״. כך שהתערוכה התייחסה למקום לא רק באופי העבודות אלא גם במהות – ועסקה במצב קיומי של תחושת בידוד מהסביבה (חוויה שכולנו טעמנו משהו ממנה לאחרונה בתקופת הקורונה).

קרנטינה, בית הנסן, 2013. ליהי חן, עבודת סאונד בחלל. צילומים: יותם פרום

קרנטינה, בית הנסן, 2013. ליהי חן, עבודת סאונד בחלל. צילומים: יותם פרום

גל ויינשטיין

גל ויינשטיין

נלי אגסי

נלי אגסי

אייל סגל

אייל סגל

עבודת סאונד מדויקת ומקסימה בפשטותה של ליהי חן לדוגמה, היתה שריקה שמוקמה בחלל ששימש כסלון של הצוות הרפואי, חלל שהיה קרוב מאד לגדר המקיפה את המקום. מאחר והשריקה הושמעה בלופ 24 שעות ביממה, רן וולף – הפרויקטור שעמד מאחורי חידוש המבנה סיפר לי שאנשים היו מתקשרים בלילה למוקד העירוני, בטענה שמישהו נמצא בתוך בית המצורעים הנטוש.

התערוכה הכי מורכבת ומשמעותית שאצרתי היתה ״אזרחים״, תערוכה קבוצתית בהשתתפות 18 אמנים ישראליים ובינלאומיים, במוזיאון פתח תקווה לאמנות ב־2017. התערוכה עסקה במושג ״דמוקטטורה״ – במדרון החלקלק שבו דמוקרטיות עלולות לגלוש לכיוונים טוטליטריים. היא נולדה בתגובה למגמות חברתיות שהתחילו לאתגר את החברה האזרחית, באופן שהתעצם עם הזמן, בישראל ובדמוקרטיות נוספות בעולם החופשי.

נוכח חוסר היציבות שהורגש ברחבי העולם, התעוררו גם אצלי שאלות בדבר חוסנה של הדמוקרטיה העכשווית וכושרה להתמודד עם שינויים תרבותיים ותהפוכות פוליטיות. התערוכה נולדה בזמן שהות שלי בתכנית אירוח (רזידנסי) בניו יורק. במהלך שיטוט בתערוכות וביקורי סטודיו רבים שעשיתי, הרגשתי את הרוחות הרעות שהחלו לנשוב בפתחו של עידן טראמפ. בדומה ל״קרנטינה״, גם התערוכה ״אזרחים״ הפכה לאקטואלית והתממשה בעולם באופן מוזר וקונקרטי.

רפאל לוזאנו־המר מתוך התערוכה אזרחים, צילום: אלעד שריג

אזרחים, מוזיאון פתח תקוה, 2017, רפאל לוזאנו־המר. צילומים: אלעד שריג

זוהר גוטסמן

זוהר גוטסמן

יונתן גולד. צילום: צקי אייזנברג

יונתן גולד. צילום: צקי אייזנברג

יונתן גולד

בימים אלה מוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד תערוכת יחיד ליונתן גולד, שאצרתי יחד עם יניב שפירא. התערוכה ״בועט בדלי״ עוסקת במתח שבין היחיד לקבוצה, ברצון להשתייך, המתקיים בו זמנית לצד הרצון ההפוך, לשמור על אינדווידואליות ולהתגונן מפני היבלעות על ידי הקבוצה. ומאידך – בכוחה של הקבוצה לסמן את השייכים לה ולהדיר את אלה שהיא מגדירה כזרים.

מתוך התערוכה עולה העיסוק בוועדות קבלה, לא רק כמעמד קונקרטי אלא כמצב קיומי של צורך באישור ובהתקבלות, המאפיין את החוויה האנושית. עוד נדונה בעקיפין בתערוכה, שאלת הצורך לבעוט בדלי, הזעם שעלול להתעורר מתוך חוויות של תלות, המעצימות את הרגישות לחוסר מותאמות או לעיכוב במענה מצד מי שתלויים בו.

קילומטר וחצי בקו אווירי מפריד בין כרים ופואד, ערבים ישראלים בעלי זיקה גם לזהותם הפלשתינית, החיים בעיר אום אל פחם, לבין עמית החי בקיבוץ מגל. קילומטר וחצי ובכל זאת עולם ומלואו. הגורלות קשורים אלה באלה, השפה (גם זו הציורית) דומה, התכנים משיקים

התחנה האחרונה

ביום שישי (12.11) תיפתח ״שיח צבר״ תערוכה קבוצתית לפואד אגבריה, עמית כבסה וכרים אבו שקרה, בגלריה ״זוזו״, באזור התעשייה עמק חפר. התערוכה מקבצת עבודות של שלושה ציירים בני הארץ הזאת, העוסקים במישרין ובעקיפין בתבנית נוף מולדתם. שלושת האמנים מתמקדים ביצירתם בציור דיוקנאות ונוף מקומי, באמצעותו הם עוסקים למעשה בשאלות של זהות אישית וקולקטיבית. קילומטר וחצי בקו אווירי מפריד בין כרים ופואד, ערבים ישראלים בעלי זיקה גם לזהותם הפלשתינית, החיים בעיר אום אל פחם, לבין עמית החי בקיבוץ מגל.

קילומטר וחצי ובכל זאת עולם ומלואו. הגורלות קשורים אלה באלה, השפה (גם זו הציורית) דומה, התכנים משיקים. הדיוקן העצמי מצויר פעמים רבות כשלצידו שיח הצבר. לעיתים הצבר מופיע כאובייקט בעל זהות נפרדת. דיוקן צבר. בשל זיקתם העמוקה של השלושה אליו, בשל נוכחותו הקונקרטית והסימבולית בנוף ילדותם ובגרותם, ניתן לחשוב עליו כעל גורם המחבר אך גם מפריד ביניהם. כך, המכנה המשותף, באופן מעודן עולה מתוך השוני. או אולי להיפך, השוני עולה מתוך מה שנדמה כמכנה משותף.

כרים אבו שקרה. צילומים: מ״ל

כרים אבו שקרה. צילומים: מ״ל

 

עמית כבסה. צילום: מ״ל

עמית כבסה. צילום: מ״ל

פואד אגבריה. צילום: מ״ל

פואד אגבריה. צילום: מ״ל

מכל מלמדי השכלתי

אני מושפעת ומעריכה את הגישה האוצרותית של צוות מוזיאון הטייט מודרן בלונדון – אחד המוזיאונים האהובים עלי בעולם. החשיבה האוצרותית היצירתית שמאפיינת את המוזיאון הזה, נעשית מתוך גישה המחברת אמנים מדורות שונים ומאסכולות שונות באופן מפתיע, לא שגרתי, מתוחכם ואינטליגנטי. ניכרת שם אוצרות שלא מונעת מאגו, שיש בה צניעות ודיוק, אוצרות שמתחילה במחקר.

גם הכתיבה האוצרותית שמלווה את התערוכות בהירה ומתומצתת – טקסטים נגישים ונהירים לקהל. במקום שימוש בז׳ארגון אקדמי שמרחיק את הצופים מהיצירות ויוצר ערפול אשר מכסה לטעמי אולי על קושי לומר דבר מה ברור ומשמעותי. הכתיבה האוצרותית בטייט מודרן מתאפיינת בעומק, מבלי להתפשר על בהירות ועל קומוניקטיביות. אלו מאפיינים שאני מאד משתדלת, ומקווה שגם מצליחה, להביא לידי ביטוי בטקסטים שמלווים את התערוכות שאני אוצרת.

birds

תערוכת החלומות

הייתי שמחה לאצור תערוכה לאמנית הברזילאית ריוונה נוינשוואנדר. ראיתי עבודת וידאו מקסימה ואניגמטית שלה ביריד פריז (Frieze) בלונדון לפני כמה שנים. את אותה עבודה – שנבחרה בבחירת השופטים – ראיתי בשנה העוקבת, כשהוצגה בטייט מודרן (אני שמה לב שהמוזיאון הזה ממש חוזר בראיון) ומאז אני עוקבת אחריה. אני מוצאת בעבודות שלה רגש אותנטי וקסם, העולים מתוך מבט אישי־אנושי ועמוק, בדברים הפשוטים לכאורה, סקרנות ילדית והרבה רוך וחמלה. כנראה שאלה דברים שאני מזדהה איתם.

בקרוב אצלך

מלבד הדוקטורט שלי, שאני כותבת במסגרת לימודים בבית הספר לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב (וכנראה שגם בעקבותיו, כי הוא מתמקד בציור), אני עובדת בימים אלה על תערוכת יחיד לכרים אבו שקרה, כולה מורכבת מדיוקנאות עצמיים גדולי מימדים. היא תוצג במוזיאון פתח תקווה בינואר 2022. זו תהיה תערוכה מוזיאלית ראשונה לכרים, שיקבל סופסוף במה ראויה ומכובדת.


שיח צבר I כרים אבו שקרה, פואד אגבריה, עמית כבסה
אוצרת: נטע גל עצמון
גלריה זוזו, אזור התעשייה עמק חפר. פתיחה: 12.11, נעילה: 25.12

עמית כבסה. צילום: מ״ל

עמית כבסה. צילום: מ״ל

פואד אגבריה. צילום: מ״ל

פואד אגבריה. צילום: מ״ל

כרים אבו שקרה. צילומים: מ״ל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden