פרפורמנס, מגדר ומה שביניהם, במחלקה לאמנות בבצלאל

במהלך תערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות בבצלאל, שהתקיימה בקיץ האחרון, קיימה רייצ׳ל מץ (שהציגה אף היא בתערוכה) שיח עם אלעד רפאל חמרה ויסמין טפר, שניים מהבוגרים שהציגו בתערוכה עבודות פרפורמנס.

רפאל חמרה הציג מיצב ומיצג בחלל אניגמטי, המתחזה למקום ביתי עם סממנים גנריים של בית – שולחן, כורסה, כוננית, טלוויזיה ועוד – שהתעורר לחיים כשלתמונה נכנסות דמויותיהם של גיבורי על, מושאי פנטזיה, מעוררי תשוקה וחרדה, מחוללי עונג וכאב. האמן עצמו היה מקבל הפעולה (ותוצאותיה) כנתון לכוחות גדולים ממנו. הקהל נותר בתפקיד הפולש, מציץ ואולי אף נפגע או מתהפנט, ודבק במראה המטלטל.

עבודתה של טפר הורכבה משני חלקים. בחלק הראשון – סאונד ואינסטליישן – הציבה בפינת החדר בידורית שממנה בקע קולו של גבר המנחה בחורה ומלמד אותה את צעדיו של ריקוד הורה מדומיין. ההנחיות היו מבוססות על רשימת ציוויים נשיים מתוך ספרו של נתן אלתרמן ״עיר היונה״ (לדוגמה: עמדי, כסיני, שטפיני, חירדי…). החלק השני – פרפורמנס – כלל 12 בחורות צעירות שהסתובבו ברחבי בצלאל בלבוש חגיגי, תוך כדי שהן נושאות על גבן תיקי גב גדולים, שמתוכן בקעה מוזיקת הורה.

–

רייצ׳ל: בואו נתחיל בכך שתציגו את עבודתכם במשפט אחד

יסמין: משהו שאני היום קוראת לו פרויקט מחקר קבוצתי אמנותי. חלק ראשון סאונד ואינסטליישן, חלק שני מחקר קבוצתי. העבודה התחילה מהספר עיר היונה של נתן אלתרמן, שמאגד נקודות מהאתוס של הציונות, ושממנו הוצאתי פעלי ציווי בלשון נקבה ומשם התחלתי לעבוד

אלעד: אני עוסק בעיקר בביטוי פרפורמטיבי גופני של מגדר, דרך המתווך העיקרי – מראיתו הקולנועית של הגבר והשלכותיו או השפעתו על הסביבה החברתית והביתית כאחד

רייצ׳ל: מתי במהלך התואר הבנתם שפרפורמנס הוא המדיום המרכזי שלכם? 

יסמין: הרגע הראשון שעשיתי פרפורמנס היה בהגשה בשנה א׳. טרום ההגשה התבקשנו להכין רמז, ומתוך כך משהו שיחרר אותי מציפייה מסוימת לעבודה. בדיעבד כל מה שעשיתי עד אז היה פרפורמטיבי גם אם זה היה פיסול; פיסול מבוסס פעולה שהיא העיקר

אלעד: אני חושב שהפעם הראשונה שבה התנסיתי בפרפורמנס הייתה בשנה ב׳, ולא חשבתי שזה בהכרח מה שאני רוצה לעשות. לא הייתה בביצוע הזה אף כוונה ספציפית אחרת למעט ביצוע תרגיל הגשה כנדרש בשיעור. הרגע שבו החלטתי שאני רוצה ליצור ולבצע פרפורמנס היה הרגע שבו אחת המרצות במהלך שנה ג׳ ראתה ביצוע ניסיוני שלי לפרפורמנס ודעתה עליו הייתה, ויש לצטט זאת ״לעולם אל תעשה שוב פרפורמנס״.

אירוע זה ורצון ההוכחה שהוא עורר בי קרה בהמשך למחשבה רבה על נושא הפרפורמנס כתחום עיסוק עיקרי, ובעקבות פידבקים חיובים שקיבלתי מכמה מרצים וחברים לכיתה, ואחרי שבאחת הקריאות לסדרת ציורים שהגשתי נקרא שהרגתי את התרבות כולה. החלטתי שאני פונה לתחום הפיסול והפרפורמנס ולפתע נכנסתי ללופ הזה, שבו אני מוצא את הפרפורמנס כתשובה העיקרית לכל זיקה רעיונית

רייצ׳ל: יש משהו בפרפורמנס שהוא שאול מהחיים האמיתיים ודוגם את היומיום. בנוסף העיסוק של שניכם מאוד אישי. איך אתם יוצאים ממקום אישי למעגלים רחבים יותר? שתפו אותנו בתהליך העבודה ובאופן שבו אתם מדייקים אותה לעצמכם לאורך הדרך

אלעד: אין עבודה שתמצה בביטויה הפיזי ו/או הרעיוני הבטים כלל־חברתים או כלל־סביבתיים באשר יהיו כלל היצירות בימינו, ולצער רבים תמיד תכיל בתוכה זיקה אישית, נקודת מבט או התייחסות למשהו כללי מאת האמן, אבל ביצוע הוא תרגום לשפה סינגולרית שלא דורשת מאף אחד לקרוא אותו בשפתה המקורית.

אני יכול להתחבר לצופה דרך סיפור חיים דומה או אמת משותפת, אך לעולם לא אוכל להתחבר לעבודה עצמה מתוך הנושאים שבהם היא עוסקת, אלא אם בדרך של מתווך ורבלי כמו בשיחה, טקסט וכדומה. הפיצוי על השפה האישית שבה עבודה נעשתה תמיד יוכיח שהיא אינה מדויקת חברתית או סביבתית אלא תמיד אישית

יסמין: הגישה שלי הפוכה לשלך. אני בתחושות שכמה שהדבר יותר אישי הוא יותר כללי. וזה קשור בפירוק ובזיקוק של דברים מסוימים. לי יש את הנרטיב שלי בתוכם, וזה מהלך מתמטי, פירוק של משוואה. אבל בתוך זה מה שהנחה אותי בשנה הזאת, הייתי מאוד מתוסכלת מהשיח בבצלאל, ורציתי לדבר עם אנשים אחרים, וזה הכי אישי שיכול להיות. 

רייצ׳ל: אם כך, דווקא בשיתוף של האישי דרך העבודה יש יציאה מהאישי למעגל הרחב יותר? 

יסמין: בחקר האישי יש פורקן באמנות. הרווחתי מזה המון, רציתי שיפתיעו אותי, להמס גבולות, אבל לא מהמקום ההגותי שאני חושבת שהגיע אחר כך. ממש כן. כדי להניע מהלך עם אנשים אחרים יכול להיות שחייבים את זה 

רייצ׳ל: האם יש זיקה לספרות בעבודות שלכם? 

אלעד: אצלי לא

יסמין: מפתיע. אני חושבת שהנרטיב בעבודות שלך הוא נוכח מאוד

אלעד: אני לא יודע האם זאת הביצה או למעשה התרנגולת. 

אני חושב על נרטיב או מהלך בעבודותיי, אך אני לא כותב את התנועות; אני חוקר אותן יחד עם הפרפורמר, לצורך העניין דין, שביצע את סופרמן. אני מתכנן את ההצבה, את מיקומנו ואת מיקום החפצים בחלל, וכן אני מתכנן את תהליך או פרוטוקול ההופעה: תנועה א׳, לאחר מכן תנועה ב׳ ותנועה ג׳ אחריהן, אבל את צורת הביצוע אני נותן לפרפורמר להחליט ולחקור לבד ויחד איתי, לכן במידה זה נרטיבי אך מאותן סיבות גם לא

יסמין: גם איך בית נראה הוא סוג של נרטיב. אולי נרטיב הוא לא מילה טובה

אלעד: בית זה סמל

למה לא רק אני?

רייצ׳ל: אלעד, הסמליות נוכחת בעבודה שלך, וגם השימוש במטאפורות. דין הפך לחלק בלתי נפרד מהעבודה, וכך גם שיתוף הפעולה, הדמות שהוא מגלם והדינמיקה ביניכם.

יסמין, את לא משתמשת בגוף שלך בפרפורמנס. עניין אותי איך עברתם מהאופן שאתם מופיעים בעצמכם לבד, לשיתוף פעולה עם אדם אחר בנטל הפרפורמטיבי במקרה שלך אלעד, ושימוש באנשים אחרים שיבצעו את הפעולה, במקרה שלך יסמין? 

יסמין: אני מרגישה שאני אוהבת לנוע ולהופיע, אבל הרגשתי שזה משרת משהו מסוים והגוף שלי נושא משקל מסוים. זה התחיל ממשהו חיצוני של עבודת אמנות. אני בחורה מסויימת עם רקע מסויים, ועניין אותי לראות איך גופים אחרים עם רקע והיסטוריה אחרים פועלים ומגיבים ונעים. זה הפך לשיח במחקר

אלעד: השאלה הייתה מופנית ליסמין, למה היא לא בעבודה, אז למה אני נמצא בעבודה שלי? למה לא רק אני? הסיבה הראשונה תהיה הפרקטית, זמן וכסף. אני חושב על זה גם עכשיו וגם לקראת הגשת האמצע חשבתי על זה (ואחשוב על זה לפני כל עבודה שאעשה).

הסיבה שנייה, כך חשבתי שהייתה, לחוות כאב ובכך ליצור אצלי טראומה פיזית ו/או נפשית, כדרך עיסוקי במגדר, שהרבה ממנו נבנה על חורבות התמימות; או במילים אחרות על טראומה.

אך עם הזמן שעבר, הבנתי שהגוף מנוע מליצור על עצמו טראומה. משמע, כל עוד אצור לעצמי את התנאים הנדרשים וההגיוניים לטראומה, לא אחווה אותה ככזאת. לאחר שהתרציתי בכך הבנתי שחשובים לי לא פחות מהטראומה עצמה מראה הריטואל.

ולגבי יצוג הכאב, אמנם אלו התייחסויות אסתטיות, אך הן כל הקסם וכל הסוד. בשורה התחתונה זו עבודת אמנות והיא קודם יצוג אסתטי

רייצ׳ל: יש אלמנטים של אלימות בעבודות שלכם. מה תפקידה בתוך העבודה וכיצד היא משרתת אותה?

יסמין: שני דברים מקדימים. אלימות היא כוח של החיות לפני שהיא כל דבר אחר. והקישור שלה לכוח הוא תרבותי והיסטורי, מה זה לראות כוח; רשימת אסוציאציות. אותי זה נורא הרגיז וסיקרן בו בזמן, וזה חלק מהמוטיבציה של העבודה הזאת. מה זה כוח, התנגדות, חיכוך: האלימות היא הזום־אין על ההתנגשות והחיכוכים. אולי קצת הומור: לא דרך אלימות, האופן שאנחנו מפרקים את הדברים. 

רייצ׳ל: אלימות קשה לעיכול, ואתם מאפשרים דרך הומור לצפות בה 

אלעד: אלימות משרתת את המגדר ההגמוני, והמגדר ההגמוני משתמש בה. אני מנכיח אותה בעבודתי, אני לא מייצג אותה אלא מבצע אלימות בשם המגדר. אני יודע, וכך שמעתי מדין, שבהתחלה הוא הרגיש שהוא מכאיב לי, ועם הזמן התחיל להרגיש אדיש לסבל שלי 

דין: הכאב שלך היה לי קשה בהתחלה ועכשיו זה מצב של קהות חושים. ולהבא חשבתי שאולי אני צריך להיות שיכור)

יסמין: האלימות נוכחת דרך הסטטיות

אלעד: אני בחרתי בסטטיות שזה משהו שמחזק ומתחזק את האלימות, ה־GIF המופיע בטלויזיה, הישארותנו במקום ובתנוחה ובכל הזמן לא עצר מלכת. האלימות היא לא הדרמה, השתהות הצופה על רגע הכאב לאורך זמן היא העניין. עכשיו אנחנו מדברים על נרטיב

רז (קהל): האלימות דווקא באה במהלך הצפייה, כצופה, יש הלך רוח מעט אלים באופן שאתה משהה את הזמן בצורה אלימה והלחץ שמתחיל להיווצר בגוף הוא האלימות המושתקת; מפגש פנימי עם הגוף של הצופה, מפגש לא מתווך.

בהקשר של הטראומה, זה ניסיון לחולל שינוי בדפוס התנהגות, בהלכי הרוח של מגדר, בצורה האישית אני לא אהיה כזה, ואשנה את זה באופן פיזי. שינוי מתרחש מהתת מודע, אז מעניין ליצור את השינוי מבחוץ. כמו שילד נכווה מאש ולא נוגע בה שוב.

הצפייה בעבודה שוב ושוב מייצאת את הטראומה עבורנו. קשה לצפות בעבודה. אני בספק אם זאת פעולה שיכולה להיות שוב ושוב. אתה מחלק את הזמנים, מייצר מרווחים

אלעד: כשעשינו חזרות לא היה סימן ביננו לסיום העבודה; אם אני קורס אני קורס. לא יהיה סימן סיום, וככה ממשיכים עד רגע הקריסה.

טקס, פרוטוקול, פולחן

רייצ׳ל: האם יש גבול בין הטקסיות לפעולה, ומתי היא נגמרת? האם התיחום של משך התערוכה הוא המכריע את זמן העבודה או שמא הוא תלוי בפרפורמרים? 

יסמין: אצלי בהרבה מובנים זה עוסק במתח בין מנגנון קר, שיש בו מלא חוקים נראים או לא, לבין היכולת של הגוף של הפרפורמריות לשאת את זה. כדי לאפשר את החוויה שלהן בתוך זה, המנגנון חייב להיות קר. 

בשאלות של זמן, צריך לחשוב על זה. עבדנו בפורמט. לא יודעת, כנראה שזה קשור ללוח השנה. העבודה היא טפילית, ולפי ההיגיון תתיישב בכל מקום לפי ההיגיון התרבותי

אלעד: הטקס אצלי הוא פרוטוקול וביצוע של פרוטוקול. הסביבה הביתית ומה שמתרחש בה, מראה של דמות מסוימת בעבודה. בדומה למילה פרוטוקול, ישנה המילה פולחן שהיא יותר מדויקת מטקס לצורך העניין. בכדי לסגוד לאל צריכים ציון שלו ובאותה מידה חלל המסודר לפי פרוטוקול למען ביצוע הפולחן בדומה לאיך שמדמיינים כישוף כך פולחן. 

ככה אני חושב על הופעתו של פולחן, ולדבריך טקס, בהופעות שלי. במציאות, טקסים נמצאים בחיינו כמתווכים בין אנשים, לא בכדי לזמן משהו שאינו: אני לא מנסה להעביר זאת כמסר אלא פשוט כאספקט אסתטי בעבודותיי

יסמין: פולחן למה זה? 

אלעד: בסידור הפשוט, פולחן לגבריות, ולכן המחשבה על טראומה. זימון הגבריות לספה בעבודה הראשונה, ושימוש בטראומה כדי לבטל אותה. נוצר ההפרש ביניהם: בעבודה השניה, אני לא חווה את החוויה הגברית או מבצע אותה, אלא אני רגל של שולחן ודין הוא המבצע. אני מבוטל, ומאשרר את המגדר החדש שלי כרגל של שולחן, ושתיהן במרחב הביתי. התנועה הזו שבה אני לא חווה מגדר היא חלק מהפולחן, דין שחווה את המגדר מזמן את הגבריות עליו בהצלת כוחו עלי

יסמין: סבל הוא חלק מהותי בתרבויות במגדר

אלעד: בלזמן את איש המערות, מופע יחיד של אבי קושניר מתחילת שנות האלפיים, באחד החלקים הראשונים קושניר מספר על רגע שבו המחשבה הפמיניסטית הגיעה לארץ בצורת כתבות במגזין לאישה. הוא זוכר שלפתע בכל דוכני העיתונים צצו מגזינים עם כותרות כמו ״גברים זה חרא״ וכיוצא בזה. בהמשך לכך הוא מספר על היום שבו הוא הלך לזמן את איש המערות ובאותו הרגע הוא התחיל לפרט פרוטוקול לקיום פולחן, משהו כמו הכנתי סנדוויץ׳ והשארתי מלוכלך, הנחתי תחתונים מלוכלכים על השטיח, ואז הוא הופיע

רייצ׳ל: נראה שאתה מזמן את הדמות הגברית, אך בו בזאת מתנגד לה. בעבודה שבה אתה משלים את השולחן על ידי הפיכתך לרגל השולחן, בסוף, הצופה רואה את הגבר ולא את הרגל

אלעד: אם הגבר שנושא את כובד המשפחה מאפיל על העבודה כולה, והוא נוכח בה בצורה יותר ברורה, אז כנראה שלא עשיתי עבודה מספיק ברורה

רייצ׳ל: ברור שיש עיסוק במגדר בעבודות שלכם, אבל העבודה הזו כבר יוצאת משיח המגדר למרחב חדש, על מה זה מדבר מעבר? 

יסמין: אני לא מרגישה שאצלי שזה יוצא למרחב חדש. זו לא זכוכית מגדלת, אפשר לראות את הדברים פתאום. זה לגמרי המרחב שלנו, זה לגמרי זה.

בפן הפנימי, המהלך שהצעתי לבנות מבוסס על רעיון – איך הזכרון עובד, ואיך זכרונות מתקבעים. ומחשבה על כך שצריך להציף אותם על מנת לשנות אותם; לקחת את הדברים שאנחנו רוצות להביע עליהן ביקורת, הדמות הנשית שבאנדרגראונד, ללמוד אותה וממנה ליצור מרחב חדש. 

העבודה עם המעגל של הבנות הייתה מרתקת, כי לקח הרבה זמן לפרק את כללי הנימוס, את המקומות שהם גוף גוף גוף, ושם זה מרחבים מוגנים שבהם זה יכול לקרות. בעייני זה לא מרחב אחר.

אלעד: אני מסכים עם יסמין. העבודה שלי לפחות כך אני מקווה, מתקבלת כעיסוק במגדר אצל הצופה, אבל היו כבר מבקרים שזיהו בסיס רעיוני אחר. כמו שאמרתי קודם, הנושא לעולם מתבקש שוב ושוב לא לצלוח את יציאתו מהתצורה הפיזית והמעבר שלו לעינו של הצופה. העיסוק שלי הוא במגדר, וגם אם רק אני יכול לזהות בעבודה את האספקט המגדרי, זה בסדר גמור. היו אנשים שהסתכלו על העבודה בגישות שונות ומשונות, אישה אחת בתחילת התערוכות נכנסה ושאלה אותי הכל בסדר איתך? 

תגובה חסרת משמעות לעבודה, כאילו שאני מוכרח לבצע את האקט, וכאילו בכוחה להציל אותי ממנו מביצועו. דין קיבל תגובה מעניינת במסדרון מאחד הצופים, ״ראיתי אותך מנסה מקודם להרים שולחן״ 

דין: היה מישהו שנגע בך כמעט

אלעד: נכון, וליטף לי את הראש, אבל תחילה את השולחן. ואחר כך צפה בדין מתלבש

רייצ׳ל: לקראת סיום, תרצו לשאול שאלות זו את זה?

אלעד: ניסיתי לנסח מחשבה סביב העבודה שלך יותר משאלה, אנסה לצאת עקבי וברור. תחילה הייתי שמח להתייחס לעבודה שלך בשני חלקים שהם סיבה ותוצאה. הסיבה תהיה המהלך עם הגוף במעגל האינסופי. התוצאה תהיה שינון הפעולות שהוא במידה מסוימת שינון פרפורמטיבי של מגדר מתוך כפייה שהיא הקריאה הגברית, הגבר שמעצב בצוויו ובהפעלתו את הנשיות.

האם את רואה את המעגל כמייצג את המין הנשי הדוחף את האישה למן חזרה וחיקוי של הסדר המגדרי הקיים? והאם את רואה את הפליטה מן המעגל ובריקוד למעלה מקבילם לכפייה של אורכות הקיום הנשי של הפרט על עצמה?

יסמין: אני מבינה למה אתה מתכוון. יש זיקה כזאת בעובדה שלי, אבל לא בצורה שהצגת את זה. הביטוי של צופן כוריאוגרפי עובד בסאב־מישטור. הנטייה שלנו כאמנים להיות רגישים לפן הזה. יש סיבה שהלכתי לספר (עיר היונה), התקשורת שלנו היא לא מילולית. רוב התקשורת בין בני אדם רחוקה מגבולות המודעות שלנו.

המעגל הוא בתהליך המחקר, הכוח המארגן הוא הכוח הגברי, הכוח של השפה כצורה, התקשורת. זה הכוח הגברי. הכוח הנשי הוא במקומות הלא מילולים. בסחרור נגיד. כמו הסופים. יש חופש ורומנטיקה אבל אין כוח לנהל חברה.

הכוח עם הגוף הוא גילוי מקוריות במהלך העבודה. המהלך הקר הוא שהפרפורמרית נענשת ועולה למעלה. אבל גם שם קרה משהו. הבחור הזה שמדבר שם למעלה, הוא מאוד מגוחך וליצני שהוא שם לבד. אבל כשמישהי עולה הוא מקבל את הכוח. אבל עד אז הוא די מגוכח ומעצבן 

רייצ׳ל: רוב הזמן בעיקר שומעים את הקול הזה במסדרון. הגבר מדבר אבל לא מקבל את הכוח. הוא נמצא בחלל אחר ומחזיק שולחן עם האף, זה העונש שלו אולי…

יסמין: אולי שאלה: אני יודעת שאתה מגיע מעולמות של ציור, איך אתה מרגיש את ההשפעות האלה בפרפורמנס?

אלעד: לפני בצלאל חשבתי שאני יודע לצייר טוב, זה מה שאומרים בבית, אתה מצייר יפה אז לך לבצלאל. בשיעור ציור הראשון אני מגיע לכיתה שבה כולם מציירים מדהים. הייתי בשוק, ובכלל לא נהניתי, הרגשתי לא מיוחד. הגעתי ממש בור ולא ידעתי כלום.

ניסיתי לראשונה פיסול ופתאום נהניתי, אך לפני שעברתי למדיום החדש הבנתי שתחילה עלי להספיד את הציור. לכן בסוף שנה ב׳ ניסיתי לעצבן את המרצים ויצרתי סדרת ציורים שעליה לא יכולתי לדבר ברצינות כלל אלא למעט בדיחה אחת שתפרתי למידותה של התערוכה. המרצים לא אהבו בכלל, ואחת מהם הצהירה שתערוכה זו היא מות התרבות. את התעודה שלי קבלתי באותו הרגע

רייצ׳ל: אז את מי עוד אתה רוצה להפיל?

אלעד: אחרי תגובתה של אותה מרצה הפסקתי לצייר, משמע אני לא רואה אף קשר בין ציור לפרפורמנס

יסמין: נראה שיש משהו בתפיסה הוויזואלית שלך

אלעד: אמא שלי אמרה שזה ציור בחלל, כשניסתה להסביר מה זה פרפורמנס למישהו שביקר בביתם של הורי; משהו חסר הגיון

רייצ׳ל: לא שמרנו כיסא לאמא שלך, מצטערת

---

תמלול השיחה: אור ניגרי