שדרת המעצבים // נעה בר־לב דוידור

נעה בר־לב דוידור מעידה על עצמה שהיא ״מעצבת בחומרים זוכרים״. ״יש בחומרים ישנים אינפורמציה וזיכרונות, ולאו דווקא זיכרונות מבית סבתא״ היא אומרת, ומתכוונת לאנרגיות שהחומר נושא איתו. היא אוספת חומרים שונים שהם ״בשאריות הזמן של החיים שלהם״ ונותנת להם חיים חדשים: ״מהלך העיצוב והיצירה שלי נותן המון כבוד לחומרים. הוא נעשה תוך התעניינות בהיסטוריה שמאחורי החפצים וחומרי הגלם שאני מתוודעת אליהם. לדוגמה, משאריות סריגים עשינו גוף אור״ (ככה היא קוראת לגופי תאורה). 

בר־לב דוידור מעצבת ויוצרת תחת השם סטודיו Be Longing שבעמק חפר, ומציגה בו רהיטים, גופי תאורה, מוצרי נייר, תיקים, כלי אוכל, מוצרי טקסטיל, חפצים אישיים, מראות, בגדים ועוד. המוצרים מיוצרים ברמת גימור גבוהה, מחומרים גולמיים וטבעיים שנהנים מעיצוב נינוח, נוכח, מאופק, חי; מטופל אבל לא מהוקצע. היא מדגישה שהפריטים נהנים מעיצוב על־זמני, שאינו מושפע מטרנדים. 

בר־לב דוידור למדה עיצוב אופנה בשנקר. בהמשך אף לימדה בשנקר, ועבדה כמעצבת אופנה בין השאר במיפ, ג׳ייד, גולף ועוד. לשנקר היא הגיעה לדבריה לא מתוך כוונה. ״כילדה ציירתי מאוד יפה והמורות שלי לאורך השנים אמרו לי שאני מוכשרת. אבל לא כיוונתי בכלל לעיצוב אופנה, רציתי יותר אמנות״. היא התקבלה לבצלאל, אבל בעקבות פגישה מקרית עם אחות של חבר שהתקבלה לשנקר היא מתוודעת לתחום ומחליטה לשנות כיוון לשם. 

תוך יומיים הכינה תיק עבודות והתקבלה. לאחר שנה מסיום לימודיה היא חזרה לשנקר, אבל כמרצה. בתחילה לימדה עיצוב קולקציות ויצירת לוחות השראה, אבל מהר מאוד ביקשו ממנה להפוך למלווה של פרויקטי הגמר. כך, במהלך השנים ליוותה בפרויקטי הגמר שלהם, בין השאר, את המעצבים רונן לוין, אורנה ללו, רונן חן ועוד.

עם השנים היא הבינה שהכיוון האמנותי מושך אותה יותר. פריטי אופנה מבחינתה הם דברים שהקיום שלהם רגעי, ואת בר־לב דוידור פחות מעניין לעצב דברים שהקיום שלהם קצר. 

אז תגדירי את עצמך? מה את בכלל ומה כעת? 

היא מחייכת. ״אני אדם של ניואנסים; מחויבת לתהליכים וסומכת על התהליך שקורה, לאיך שקורה, לטבע, לצירופי המקרים שהם היסודות לדבר הבא בכל תחום. אני מרגישה דרך הידיים, אינטואיטיבית. מתרגשת בקלות. מדייקת, עסוקה בלעשות הרמוניה, לגלות הרמוניה, בליצור את היפה באמצעות ויז׳ואל.

״וזה לא הסוף: אני סטורי־טלר, רגישה, הומניסטית, טולרנטית. סקרנית. חקרנית. מחוברת. מייצרת – משחקת – מחפשת את הקסם״.

המון מילים, בואי נתחיל ונפרק אותן. מה את יוצרת? 

״כמו שכבר הבנו, אני לא חובבת הגדרות מדויקות. אני מייסדת, יוצרת ובעלת המותג והמקום בילונגינג. אני רב־תחומית בהוויה ובדרך. התרגלתי, בדיבור הפנימי שלי לחשוב על עצמי כעל אמנית, מעצבת, יוצרת, מייקרית ומבינה היום בדיעבד, שמה שמגדיר אותי גם, זה יזמית״.

באתי לנשום

בר־לב דוידור, בת 63, נשואה ליובל, יזם ואיש הי־טק, אם לשניים, רומי ותומר. בשנת 1992 נסעו לקיוטו ביפן, שהו שם חצי שנה יחד עם ביתם רומי שהיתה אז בת שמונה חודשים. ״שם״ היא אומרת, ״חלה נקודת המפנה. כשחזרנו לארץ החלטתי לא לחזור לבגדים. איבדתי את התשוקה לעיצוב בגדים, אז חל השינוי בהתייחסות שלי לעיצוב ולטרנדים. 

שמונה שנים לאחר מכן נסעה עם בן זוגה, אז כבר עם שני ילדיהם, לארצות הברית. מטרת הנסיעה היתה לקדם את פעילות הסטארט־אפ של בן זוגה. היא התעקשה לא לגור באזורים המוכרים והאהודים על אנשי ההיי־טק אלא בברקלי שבקליפורניה (״הנחשק ביותר בעולם״).

בקיוטו חלה נקודת המפנה. כשחזרנו לארץ החלטתי לא לחזור לבגדים. איבדתי את התשוקה לעיצוב בגדים, אז חל השינוי בהתייחסות שלי לעיצוב ולטרנדים

השהות בברקלי עוררה אותה לעסוק באמנות באופן רציני יותר: היא הצטרפה לקבוצת אמנים שנפגשו אחת לשבועיים, מעבר לגשר הזהב, והמהלך הזה, היא מספרת, דחף אותה לעבוד וליצור באינטנסיביות. ״שם גיליתי את תחום הפייבר־ארט – עבודה עם סיבים כחומר גלם״. היא החלה לעבוד וליצור בסטודיו קטן בבית, ובמקביל התחילה להציג בתערוכות פיסול, הדפס וצילום.

עם שובם לארץ חזרו לביתם במושב אביחיל שבעמק חפר, שגם אותו תכננה בעצמה, ובסוף 2012 פתחה בר־לב דוידור את סטודיו בילונגינג, שהוא לא פחות מ״פרוייקט חיים״. בתחילה היא מתמקמת במבנה של לול תרנגולות ישן, אבל נאלצת לעזוב אחרי כשנתיים, אז היא עוברת למיקום הנוכחי, שאותו כבר עיצבה בהתאמה לחזון ולאג׳נדה שלה.

במקום מוצגים באופן קבע עבודות אמנות לצד אוביקטים פונקציונליים, השימושי והקונקרטי לצד האמנותי והמטפורי. במקביל לפתיחת הסטודיו היא עוסקת גם בפרויקטים של עיצוב בתים, תחום שעד היום היא עוסקת בו. 

מיד לאחר הכניסה לסטודיו ברור שלא מדובר ״בעוד מקום״. בר־לב מעידה שאנשים שמגיעים למקום, אומרים לדוגמה ״באתי לנשום״; ״באתי לפרום כפתור״; ״זה מקום שמעורר רגש, לעיתים מסרבים לעזוב את המקום. זה מקום שמעורר אינרציה, רצון שתחושת הרגש לא תחלוף״, היא מחייכת ומנסה לדייק עוד יותר.

כשעוד חלמתי על בילונגינג היתה לי תמונה בראש. חזון לכאורה לא הגיוני ולא אפשרי, כביכול לא כלכלי ולא דומה לשום דבר, אבל זה קרם עור וגידים. בילונגינג זאת הצעה – זה מה שיש לנו להגיד על הדברים שאנחנו מעצבים ואותם אנחנו מציעים לבאי המקום

״יש חשיבות גדולה לחוויה שהמבקר עובר בשהות שלו. מדובר בגירוי חושי, גירוי אינטלקטואלי, אסוציאטיבי. כשעוד חלמתי על בילונגינג היתה לי תמונה בראש. חזון לכאורה לא הגיוני ולא אפשרי, כביכול לא כלכלי ולא דומה לשום דבר, אבל זה קרם עור וגידים. נקודת המבט הבסיסית שלנו בבילונגינג היא שהעולם פשוט וצנוע ונותן מקום לחומריות ולאיכות העשייה. בילונגינג זאת הצעה – זה מה שיש לנו להגיד על הדברים שאנחנו מעצבים ואותם אנחנו מציעים לבאי המקום. 

״הפריטים שאנחנו עושים כאן הם על־זמניים״, היא אומרת. ״מבחינתי זו הגשמת מושג הקיימות, או Long Lasting. לדוגמה, הספה שעומדת בכניסה לסטודיו, עומדת כאן כבר חמש שנים. אין לי צורך, ואני הרי יכולה, לעצב כל חצי שנה ספה חדשה. אין צורך כי היא ממשיכה ונכונה ורלוונטית. בסטודיו יש פריטים שאנחנו מציעים כבר מספר שנים ללא שינוי. הם נהנים מעיצוב רגוע, פשטות, ניקיון, דיוק ובהירות. בילונגיניג הוא פרויקט רב־תחומי מורכב שמתפתח כל הזמן במקום שבו הוא נמצא״.

איך את חיה עם קצב החיים ״בחוץ״? 

״אני באה ממקום שבע מטכנולוגיה, מהמצאות שפג תוקפן אחרי עונה; מחידושים שנוצרו כדי לקרבן קהל שנוהה אחריו, טרנדים שהומצאו כדי להיות בעניינים. האג׳נדות שלי ברורות: להנגיש אמנות, לחבר בין דיסציפלינות שונות, תחומי ידע שונים, לטשטש את הגבולות בין אמנות ועיצוב, בין פונקציונלי ומטפורי, בין טריוויאלי ושימושי, לבין רעיונות; לשמר מלאכות נכחדות, קראפט ׳שולי׳, ובעיקר בעידן של מסכים ואפליקציות״.

להביא אותי לתל אביב זו כמעט משימה בלתי אפשרית

הסטודיו, שממוקם באזור פסטורלי, מושפע ומשפיע על הסביבה, ועליה. ״אני לא מרבה לצאת מהאזור הזה. להביא אותי לתל אביב זו כמעט משימה בלתי אפשרית״ היא אומרת. ״המקום הזה מאפשר לי הכל: לתת לטביעת היד האנושית במה; לפרנס בעלי מקצוע מקומיים, לא לייצר מעבר לימים ויבשות – לתכנן, לעצב, להפיק ולחבר הכל פה בארץ. זו ממש אג׳נדה להיות לוקאלי, לקבל השראה ממה שיש, ממה שקיים, להיות מושפע ומשפיע על הסביבה.

״בילונגינג, ברעיון ובדרך, הוא שדה פעולה חוקר ומייצר; אינקובטור לתהליכים, פרויקט שמתפתח כל הזמן; חלל שהוא סדנה, מעבדה, גלריה, חנות. המקום מייצר נרטיב ולכן כל אובייקט בו סחיר או אמנותי, הוא כמו מילה מהסיפור השלם. גלובלי בחוויה ובאיכות – לוקאלי בעשייה ובייצור. תהליכי העבודה עוסקים בבחירות, חיבורים, מחקר, זיכרון, מקריות, חיפוש וגילוי. פירוק והרכבה, עבודה עם הקיים״. 

עולמות הקראפט והעיסוק בחומרים בסיסיים נוכחים בכל פינה בסטודיו, שבו עובדות יחד עם בר־לב דוידור צוות קטן של בוגרות בתי ספר לעיצוב שסורגות, רוקמות, משייפות ומוכרות – כולן יחד כבר מזמן, סוג של משפחה. חלק מהדברים נעשים על ידי בעלי מקצוע, נגרים, מסגרים, תופרות קרמיקאית ועוד.

בימים אלה היא מציגה סדרת צילומים שהיא מצלמת כבר כמה שנים באייפון, ״שאני מתפללת שלא יקרה לו כלום, כי אני לא מוכנה להיפרד ממנו. איתו אני מצלמת ׳רגעים׳. הצילומים הם אוסף של רגעים שמבקשים נצח. אלו רגעים שחוויתי ביפן, בפריז או פה בסטודיו. לדוגמה תאורה שנופלת ומשתנה, באה והולכת, מראות של צמחיה, אדמה, או חומרים שונים. עבודות הצילום שלי ברובן הן תיעוד יומיומי של מהלכים צנועים, רגעיים וחולפים; בסטודיו ובמרחבים אחרים. תקריבים של התרחשויות בתוך תהליכי העבודה, הקפאת סיטואציות. מעין אנקדוטות קצרות המאירות לכאורה על פרטים״.

מי הלקוחות שלך? 

״הלקוח שלנו נתפס על ידנו כשותף לדרך, כחלק מהקהילה שאנחנו יוצרים. אנחנו מכוונים ליצור אצלו סקרנות, התרגשות ומפגש עם עצמו באמצעות המגע עם החפצים והמקום. הרבה מהלקוחות שלנו הם מיטיבי לכת – לקוחות חוזרים; כאלו שכבר היו כאן הרבה יותר מפעם אחת, שרכשו כאן בעבר, אבל תמיד מתאים להם להוסיף עוד פריט מבילונגינג. התגובה של הלקוחות שלנו היא שנותנת לי את הרוח והדחיפה להמשיך״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

מה את עושה בימים אלו ומה הלאה?

״אני עובדת על תערוכה. זה התחיל להתבשל עוד לפני הקורונה״, היא אומרת. אבל מועד פתיחת התערוכה טרם נקבע, כי בר־לב דוידור לא עושה אף צעד ללא התייעצות עם יועצת פנג שואי אישית, ולפיה זה לא המועד הנכון לפתוח תערוכה, כי אנחנו עדיין בשנת השור. ״נכון לעכשיו הכל בגדר איסוף של החומרים שיהיו בתערוכה. הכל עדיין למגירה. אני מתכננת את הנראות ואת אופן התצוגה של התערוכה, אבל מחכה לרגע הנכון״. 

עוד היא עסוקה בימים אלו בבניית קולקציה חדשה לטקסים של החיים. מה זה טקסים, אני שואלת: ״הדברים שבהם אנחנו משתמשים ביום־יום, כמו סבון או נרות ריחניים. אבל זה עוד בשלבים המוקדמים של העניין״.

ממש בעוד מספר חודשים תחגוג לפרויקט החיים שלה עשר שנים. אני בוחרת לסיים את הכתבה בציטוטים מתוך הבלוג שהיא כותבת ושבו היא מתייחסת לשנת הקורונה שחלפה. אבל אצל בר־לב דוידור הדברים הם הרי על־זמניים, וכך גם הציטוטים.

״נשבעתי לעצמי שלא אכתוב סיכומי יומולדת לבילונגינג בכלל ועל השנה שחלפה בפרט. אני לא ממש אוהבת לעשות את זה. אני כן אוהבת לעצור רגע ולהתבונן בנקודות זמן מסוימות (אפילו גנריות כמו חילוף שנה, אבל לא רק) באיך ומי אני עכשיו ולסדר לי תובנות בראש. הרי אנחנו משנים ומשתנים כל הזמן והשנה האחרונה הייתה אקסלרטור יוצא דופן לכל כך הרבה דברים. 

״לכל אחד מאיתנו יש ערימת קלפים. ׳נכסים׳ שהם לאו דווקא רכוש פיזי. לפעמים יש קלפים זנוחים בתחתית הערימה או כאלה שרק אירוע מכונן כמו המגפה ששיבשה את כל הסדרים, חושפת אותם לפנינו. השנה למדתי לשחק באופן אחר ויותר מלא ומתגמל עם ׳הקלפים׳ שאספתי. ובפחות מטפורה; התבוננתי סביבי ובחרתי ליזום או להיענות, להיעזר או לתמוך, לייצר הזדמנויות וסיכויים. להשתמש באופן יותר מדויק במה שכבר יש, מה שכבר קיים אצלי בערמה״.