כל מה שחשוב ויפה
סג׳ה קוטינה. צילום: Collage art house
סג׳ה קוטינה. צילום: Collage art house

20 ומשהו // סג׳א קוטינה

ההתחלה בבצלאל הייתה קשה בגלל קשיי השפה וחוסר הכרות עם עולם הצילום; בשנה השלישית כבר הבינה שהיא אוהבת לקום בבוקר, לצלם, בלי אנשים, בלי כלום; ובצילומים היא מנסה להעביר את השכבות: חומר, חברה ופוליטיקה

בתערוכת הגמר של המחלקה לצילום בבצלאל, שהתקיימה בקיץ האחרון, הצילומים הגדולים של סג׳א קוטינה תפסו את העין שלי; מרחבים ציבוריים ריקים, שנראה כאילו הזמן עמד בהם מלכת. קוטינה, שסיימה את הלימודים בגיל 23 ומתגוררת בבית חנינא, התחילה לצלם בגיל 18 בלבד, אפשר להגיד במקרה. 

״בבית הספר נהניתי בעיקר משיעורי אמנות ואהבתי מאוד לצייר. אחר כך למדתי במכינה של בצלאל, ובזמנו רציתי בכלל ללמוד תקשורת חזותית. ואז נכנסתי לכמה שיעורים של צילום ואהבתי את זה. הרגשתי שיש איזה קשר ביני לבין צילום.

״לא התקבלתי למחלקה לתקשורת חזותית אבל התקבלתי לצילום, ומשם התחיל התהליך שלי עם המצלמה. בחברה שלנו בדרך כלל הולכים ללמוד באוניברסיטאות ערביות, זה יותר קל כי הלימודים בערבית. אבל רציתי ללמוד עברית בצורה יותר רצינית. ההתחלה הייתה קשה, גם בגלל שלא הבנתי את השפה, ובגלל שלא כל כך הכרתי את עולם הצילום. בהמשך הבנתי שכולנו באותו מקום, היו כאלו שצילמו מילדות, אבל לכל אחד יש נקודת מבט אחרת. ממש עבדתי בכדי להבין ולקרוא את שפת הצילום״.

 ״מאוד אהבתי צילומי הסטודיו וחשבתי שבזה יעסוק פרויקט הגמר שלי. בשנה ב׳ התעסקתי באור, איך אפשר לביים את התמונה וליצור משהו שהוא שלי מכלום. בשנה ג׳ התחלתי להתעסק בצילום דוקומנטרי וממש אחרי זה התחילה הקורונה. אז הבנתי שדרך צילום תיעודי אני יכולה ליצור את העולם שלי; לקום בבוקר, לצלם, בלי אנשים, בלי כלום. זה גם דומה קצת לציור, אפשר ליצור את הקומפוזיציה שמתאימה לי״.

ואם את מדברת על מחסום השפה, איך החוויה בתור צעירה ערביה במוסד שלא מלמד בשפה שלך?

״בביקורות בהתחלה לא הייתי מדברת כל כך, לא ידעתי אם יבינו אותי כמו שאני רוצה. לפעמים זה היה טוב ולפעמים לא. הרגשתי שהם רוצים ללמוד את התרבות שלי ממני, אבל לא באתי ללמד אף אחד. זה היה גם חיובי כי בבצלאל יכולתי להביע את עצמי ולדבר על פוליטיקה כמו שאני רוצה. אולי לא הסכימו איתי אבל זה התקבל. היו עוד סטודנטים שלא דיברו עברית אז זו לא הייתה ממש בעיה״.

אסתטיקה של ההזנחה וביקורת על המקום

״בהתחלה חשבתי שפרויקט הגמר יתמקד בביקורת על מקום. כדי להבין יותר את המקום עצמו, הלכתי ברחובות במשך כמה ימים. בהמשך הבנתי שהפרויקט לא יהיה ביקורת, אלא הרגשת השייכות אליו. התחלתי לחשוב למה לדוגמה מזרח ירושלים כל כך שונה ממערב העיר. שלחתי מיילים לעיריית ירושלים, ושאלתי אותם למה הרחובות נראים ככה ולמה תשתיות המים והחשמל מוזנחות. הם ענו לי על חלק מהשאלות, אבל הרגשתי שזה לא מה שאני רוצה, להגיד רק ׳יש כאן בעיה וזה הגורם לה׳. 

״התמקדתי בעובדה שהמקומות האלו עברו הזנחה במשך הרבה זמן, בעצמי מול הטבע של המקום שאני שייכת אליו, או איך המקומות נראים אותו דבר, ובו זמנית הם גם זמניים. מה שמעניין הוא שאחרי הפרויקט חזרתי לכל המקומות שצילמתי, וברובם הדבר המרכזי נעלם; פירקו את השלט או שבנו בניין. הצבעתי על ההזנחה אבל לא הצבעתי על מי אשם בה או מי הגורם לה. המקומות האלו יפים, ומאוד אסתטיים. לדוגמה בערמת מכוניות יש משהו מאורגן וגם לא מובן יחד.

שלחתי מיילים לעיריית ירושלים, ושאלתי אותם למה הרחובות נראים ככה ולמה תשתיות המים והחשמל מוזנחות. הם ענו לי על חלק מהשאלות, אבל הרגשתי שזה לא מה שאני רוצה, להגיד רק ״יש כאן בעיה וזה הגורם לה״

״היו לי גם כמה מחשבות על זה שיש דברים מסוימים שנמצאים במרחב שלנו שאנחנו יכולים לזהות. לדוגמה הבניין בצילום בשחור־לבן, התחיל להיבנות על ידי מישהו בלי רישיון, האדמה לא שלו. הוא לא יכל לסיים את הבנייה, ואז הוא מת. עכשיו, לא יכולים לקחת את האדמה כי היא של המת, וגם לא יכולים להמשיך את הבנייה כי אין רישיון. אז הוא עומד שם לדעתי חמש שנים, מבנה ריק. יש כמה כאלה״.

לצאת מוקדם ולצלם

״אני יוצאת לצלם בשש או בשבע בבוקר ובמיוחד בסוף־שבוע כשאנשים ישנים עד מאוחר, כדי שאף אחד לא יבוא ויגיד לי ׳מה את עושה׳. זה גם מתחבר לקושי שלי להתקשר עם אנשים, אני קמה מוקדם בבוקר כי אני לא רוצה לדבר עם אף אחד.

״בדרך כלל אני יותר אוהבת להתעסק עם אוביקטים מעם אנשים. בצילום תיעודי העניין הוא בעיקר ללכת לאותו מקום מספר פעמים, למצוא את השעה, האור והמיקום המתאים לצילום. את צריכה גם לחכות לרגע שבו אנשים יעברו והפריים יתפנה. 

אני יוצאת לצלם בשש או בשבע בבוקר ובמיוחד בסוף־שבוע כשאנשים ישנים עד מאוחר, כדי שאף אחד לא יבוא ויגיד לי ״מה את עושה״. זה גם מתחבר לקושי שלי להתקשר עם אנשים, אני קמה מוקדם בבוקר כי אני לא רוצה לדבר עם אף אחד

״אולי ההשפעה שלי מצילום אמריקאי היא מבצלאל, שמלמדים יותר צילום אמריקאי מאירופאי. זה התחיל משם וראיתי שיש ביני לבינם איזה קשר, כמו למשל ג׳וזף קודלקה; התעניינתי במיוחד בצילומי הנוף שלו וניסיתי להבין איך הוא מחלק את הקומפוזיציה.

״בתחילת השנה הראשונה בבצלאל פחדתי להביע את עצמי בצורה שאומרת ׳זה המקום שבאתי ממנו׳, כי המקום שבאתי ממנו שונה משל אחרים. אז ביימתי או צילמתי בבית. בהמשך נעזרתי במיקי קרצמן שמלמד במחלקה, בניסיון להבין מה הפורמט שמתאים לי ואיך לצלם נכון. התחלתי לצאת כל כמה ימים ולצלם, הלכתי לספריה ולקחתי ספרים של אמנים אמריקאים כמו ויליאם גליסטון וסטפן שור״. 

birds

בצילום שלך יש הרבה נוכחות של חומר; התפוררות, שכבות הזנחה, על זמניות ועל מקום. הצילומים נראו כאילו נלקחו במקום מרוחק, ארצות הברית או הודו. 

״הצילומים בפרויקט גמר צולמו בבית חנינא, ראם, קלנדיה ושועפט. אני מצלמת גם במקומות אחרים כמו רמאללה, זה מגיע מסקרנות ורצון להכיר את המקום. לפני כמה שנים לא הייתי כל כך מחוברת למקום שלי, לא היה לי אכפת מהמקום שבו אני גרה. היה לי יותר משנה מה אעשה בחיים, כי התרבות שחייתי בה הייתה יותר סגורה.

״בגלל שהלכתי ללמוד באוניברסיטה הבנתי יותר את העולם שבחוץ. היום אני רוצה להבין את התרבות שאני באה ממנה, ולהבין גם את העולם, איך הוא משתנה. לדוגמה, איך העולם שלי מתחבר עם העולם שבחוץ, איך הדברים שנכנסים לתרבות משנים את המקום בנראות שלו. כל פעם לחדש את הקריאה של המקום. 

״העולמות פחות או יותר מתחברים, כי האנשים הם אותם אנשים. אולי אני יותר מתעניינת ברמאללה מבירושלים כי נולדתי בירושלים, ואני רואה את המקומות האלו כל יום. פרויקט הגמר מתחבר לזה שהנראות של המקום הציבורי מראה את הפער שבין החברה לפוליטיקה. אלו מערכות עם חוקים שונים. בצילומים אני מנסה להעביר את השכבות: שכבות של חומר ושכבות של החברה והפוליטיקה שמרכיבות את המקום. 

״אני רוצה לאמץ את השפה הזו, אבל באותו זמן גם לנסות דברים אחרים, כי אולי יש משהו שאני צריכה לפתח. כמו שאמרתי, אני מצלמת רק כמה שנים, אז זה לא נכון לקחת את השפה הזו וללכת איתה עכשיו תקופה ארוכה״.


עבודותיה של סג׳א קוטינה יוצגו בפסטיבל הצילום הבינלאומי, שיתקיים בתאריכים 17-27 בנובמבר בת״א, במסגרת תערוכת הפיינליסטים של פרס מיתר למצוינות בצילום

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden