יוכי שרם: תהיי יפה ואל תשתקי

בתערוכה ״מיתוס היופי״, המוצגת בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, יוכי שרם מנהלת דיאלוג ביקורתי וציני, מחוייך ועוקצני, עם יצירות איקוניות בעלות דגש פמיניסטי, של אמניות עכשוויות. היא עושה זאת באמצעות דימויים שהיא שואלת מהאמניות, ועל גביהם מוסיפה סריגה, קולאז׳ ועיבוד דיגיטלי.

היא מנכסת עבודות של אמניות פמיניסטיות, ועושה בהן מניפולציות שמעלות סימני שאלה באשר למוסכמות של אסתטיקה והתייפייפות. מהצד השני של המשוואה היא מציבה את ספרה של נעמי וולף, ״מיתוס היופי״, שיצא לפני 30 שנה, ומתבוננת מחדש בשאלות שהעלתה וולף.

״מה שהיא כתבה לפני כל כך הרבה שנים, על המדיה המסורתית של פרסום וטלוויזיה, מועצם היום פי כמה וכמה ברשתות החברתיות. זה לא השתנה… תוך כדי העבודה על הפרויקט ראיתי כתבה על התאבדויות של ילדות בנות 13־14, בנות שמאמינות שאין להן קיום, כי הן לא עומדות בסטנדרטים שרואים ברשתות החברתיות. מצד אחד ילדות האינסטגרם ומצד שני – אפשר לראות מנהלות בנקים ורופאות, נשים חזקות שגברו על המקום הזה בחברה״, היא אומרת.

יוכי שרם

דיוקן עצמי בתערוכה מיתוס היופי

״אני חושבת שמיתוס היופי תוקף את ההצלחות של הפמיניזם. תנועת הפמיניזם ותנועת המי טו הפכו את הגוף הנשי לזירת המאבק. העיסוק בנראות, בתרבות היופי, בבעלות ובחזקה, בכפייה הפטריארכית שפנים רבות לה, כל אלו הפכו לחלק מהמאבק לשינוי. ובמאבק, כמו במאבק, מרוויחים הרבה ומאבדים גם״.

הסריגה, הכלי האמנותי העיקרי של שרם, היא מלאכת יד שהוגדרה כאומנות נשית, נמוכה, שנעשית בבית – והופכת תחת ידי אמניות ואמנים בני זמננו לאחד המדיומים המובהקים של האמנות הפמיניסטית העכשווית. הנשים שמאחורי היצירות שהיא בוחרת להתכתב עימן הן אמניות רבות עוצמה כמו ניקול אייזנמן; עוצמתיות אם כי כבולות (תמרה דה למפיקה), ממלאות תפקידי ונוס שחורה (מיקלה תומאס, זאנל מאהולי), ומייצגות גוף נשי החותר נגד תרבות היופי (ג׳ני סוויל) או שואל שאלות על השימוש בגוף האישה בחברה הצרכנית (ברברה קרוגר Your body is a playground).

שרם משתמשת בעבודותיהן של האמניות הנערצות עליה, כדי לומר משהו על מה שאבד ואותו היא חסרה. אולי זה חוסר היכולת לחזור למבט התמים נטול הביקורתיות: האפשרות להרגיש יפה ונחשקת, האפשרות להתמסר למיתוס היופי מבלי להרגיש אשמה, האפשרות להיות מחוזרת מבלי להרגיש את יחסי הכוח. משאלות לב שמתנגשות, כמובן, בהישגים הרבים של הפמיניזם, בעיקר במודעות שהתרבות שיצרנו אינה מקדשת משהו טבעי, הכול הוא תוצר של שליטה, שעבוד וקפיטליזם אגרסיבי.

בתערוכה היא עושה מעין נסיון גרוטסקי כמעט לשלב בין הנשיות העכשווית, העוצמתית, שהשיגה רבות – והישגיה ניכרים ברשימת האמניות והעבודות שאיתן היא מתכתבת – לבין געגוע לזמנים נטולי מודעות, שבהם התפקידים המגדריים הוגדרו כטבעיים.

כמו תמונות הנשים שהיא מייפה ומכערת (ביניהן גם דיוקן עצמי אמיץ) כך היא עוטפת את עמודי הגלריה בטפט שנוצר בקולאז׳ דיגיטלי, שחומרי הגלם שלו לקוחים מתרבות האינסטגרם ומגזיני העיצוב. גם הוא מתייחס לתרבות היופי והצריכה, וההיקסמות שהיא מייצרת אצל הצופה. ההקבלה לטפט מעלה על הדעת את הביטוי ״פרחי קיר״, שהתייחס לתפקידן הקישוטי והשקט של נשים בחברה.

״המחשבות עלו בי בעקבות ספרה של נעמי וולף ׳מיתוס היופי׳ משנת 1991. אני בוחנת את המקום של יופי בחיי נשים ובאמנות נשים, ומוצאת יחסים מאוד מורכבים. נשים מועצמות, כמו תמרה למפיקה שאני מתכתבת כאן עם דיוקן עצמי שלה, היא הייתה דמות מאוד אקסטרווגנטית, כל הווייתה הייתה בגינדור, בלבוש, אבל לדעתי היא הייתה כבולה בכבלים של התדמית והדימוי של היופי.

״לעבודה בעקבות מישלין תומס הוספתי מוטיבים בהתאמה לשפה האמנותית שלה, חרוזים וקיטש. אני רואה בפרויקט הזה ביקורת פנים־פמיניסטית. הנושא של מיתוס היופי ושברו מאוד עולה היום בתקשורת –אנחנו מאוד מודעות לכוח הנשי ולכך שהדימוי החיצוני לא מכריע, ויחד עם זאת כולנו חיים באינסטגרם, ומספר העוקבים הוא כמו שיפוט מהיר בכיכר העיר״.

היא משתמשת בטקסטים על גבי העבודות כמו גרפיטי, עם מסרים שפונים אל הדמות עצמה, או אל הצופה. ״האמירות שנקראות קצת כמו ספר הדרכה, הן בעצם נקיטת עמדה פמיניסטית שלי. אני כותבת לה שאין מה שצריך. יש רק מה את רוצה לעשות. המסרים בטקסטים מאוד מדויקים – בעצם יצרתי פה איזשהו פוסטר. אפשר לומר שהטקסטים היו נקודת המוצא – מה אני רוצה להגיד. אבל לא רציתי להשאיר אמירות כמו באנרים. כך נוצרה ההתחלה, באמירות שאספתי, דברים שרציתי לומר. בהמשך נכנסה הסריגה – המדיום שלי, ואז השילוב ביניהם לבין התמונה שמצוטטת, הוביל ליצירת פוסטרים בהדפסה״.

באחת העבודות היא מציגה את סינדי שרמן מחופשת לקדושה נוצרית, מדונה, ומשלבת את החזיה שיצר ז׳אן פול גוטייה למדונה בשנות ה־90 ״מדונה הכוכבת – הניגוד המוחלט לקדושה הנוצרית, עם החזיה של גוטייה, אצלי היא בגרסה סרוגה״.

החיבור עם הגלריה של האוניברסיטה הפתוחה נוצר במקרה, וסיפק לה במה אקטואליתף שיכולה גם להדהד בקרב הסטודנטיות והסטודנטים במקום. העבודות שלה מציגות בין השאר את האמנית זנלה מהולי, שמציגה עצמה כ״פוטו־אקטיביסטית״ במאבק נגד הרדיפה אחר לסביות בדרום אפריקה.

קבוצת הגרילה גירלז מיוצגת בתערוכה על ידי אחת העבודות המוכרות ביותר שלהן, אך במקום פני גורילה שרם עוטה על פני הדמות מסיכה של ״האישה היפה בעולם״ מרלין מונרו. ״אני לא רוצה שיקחו מאיתנו את הזכות ליופי. הפולחן הוא הבעייתי, ההצגה של כל גוף נשי כמחוייב לעמוד בסטנדרטים של יופי, היא שמציבה דרישה בלתי אפשרית. החלק הכי מעניין הוא בשונות ובקבלה של עצמך את עצמך״.

בפרויקטים שונים בעבר שרם עסקה בשאלות על גנטיקה, טבע, ביולוגיה, טכנולוגיה – המהפיכה הטכנולוגית. ״ממרום גילי מפחיד אותי הקצב המבהיל של שינוי. מעניין אותי חקר המוח ואני חרדה מניוון בחלקים של המוח מבחינה אבולוציונית.

newsletter_form

״בעבודות שהצגתי בעבר סרגתי אזורים שלמים בשחור לבן – כאות לאובדן תפקודים. בעבודה גדולה שהוצגה במשכן האופרה בתל אביב סרגתי בהדגשה את השרירים בפנים שמשתתפים בהבעת רגש״.

שרם אוהבת את המגע והעבודה הידנית: ״אני לא אוהבת לתת לאחרים לעשות דברים שהם מלאכת כפיים. החלק היצירתי האמיתי קורה תוך כדי העבודה, ובלי תכנון מראש. את העבודה שהייתה בצבע טרי (2019) סרגתי במשך שלוש שנים. זה חלק מההוויה שלי״.

התערוכה עוסקת באסתטיקה, והחיבור למקום – הגלריה של האוניברסיטה היא למעשה חלל מעבר – גרם לה לחפש אחר אלמנט מיוחד למקום, שיארוז את הכל יחד. כך נוצר הטפט שהזמינה כעבודה סייט ספסיפיק.

״התחלתי לאתר דימויים לקולאז׳ ממגזינים ואונליין ופתאום התחלתי לקבל פרחים שהאלגוריתם שלח לי, בגלל שזיהו שאני מחפשת פרחים. בלי הטפט התערוכה הייתה נותרת ׳עירומה׳, הטפט הוא עוד נדבך בלתי צפוי, שמעניק לתערוכה משקל. גם אופן העשייה שלו מתאים במיוחד – הטכנולוגיה והטבע מול היד והעין האנושית. הדברים שהוספתי (רהיטים וכלים שמבליחים פה ושם חבויים בין הפרחים) קשורים לנשיות, והתרסה. המקום של הטבע הוא יותר מרגיע ושלם עם עצמו״.

מיתוס היופי I יוכי שרם
גלריה האוניברסיטה הפתוחה, רעננה. נעילה: 18.11.
שיח גלריה בתערוכה: יום שישי, 12.11, בשעה 11:00. בהשתתפות האמנית, אשת הטלוויזיה והפרסומאית שרון כידון, והאוצרת דנה גילרמן. לינק להרשמה