כל מה שחשוב ויפה
פעם היה פה קבר. צילום הצבה במעבדה: יותם פרום
פעם היה פה קבר. צילום הצבה במעבדה: יותם פרום

אייל סגל // פעם היה פה קבר 

עבודת הווידאו־פרפורמנס שיציג אייל סגל בפסטיבל א־ז׳אנר, נולדה מתוך הפרוצדורה לקבלת אישור שיפוץ או בנייה מחדש ביפו, כדי לוודא שאין ממצאים היסטוריים באתר

הפרטים הטכניים

״פעם היה פה קבר״, 2021. עבודת וידאו־פרפורמנס, מוצגת כחלק ממיצב הווידאו ״מים, יפנים, שמיים ומה שמתחת״ בפסטיבל ״א־ז׳אנר – הוראות הפעלה״ של תיאטרון תמונע. המיצב יוצג במשך שלושת ימי הפסטיבל בתאריכים 25־27 לנובמבר.

מי אני

אמן רב־תחומי שעוסק במיצבי וידאו, ציור, הדפס, כתיבה ועוד. נולדתי וגדלתי בערד (1982), סיימתי את לימודי בשנקר ב־2010 במחלקה לתקשורת חזותית, ואל תחום האמנות הפלסטית הגעתי כאוטודידקט. בשנת 2013 הצגתי את תערוכת היחיד הראשונה שלי במוזיאון הנגב בבאר שבע עם שתי עבודות הוידאו־ארט הראשונות שלי.

לאחר מכן המשכתי לתערוכות יחיד בבודפשט; תערוכה בגלריה LOKO בטוקיו (2018), שהייתה גם חלק מפסטיבל יביזו לאמנות וחזון אלטרנטיבי; ובעוד עשרות תערוכות ופסטיבלים שונים בעולם, מהמזרח בקוריאה, יפן, סינגפור, טאיוואן, ועד לאדיס אבבה, אירופה, ארצות הברית, איחוד האמירויות ועוד. בשנתיים האחרונות הצגתי שתי תערוכות יחיד בארץ: ״לוויתן״ בגלריה שכטר (אוצרת: שירה פרידמן) ומיצב הוידאו הנסיוני ״קו על החול״ במעבדה (אוצר: שרון תובל).

העבודה

העבודה ״פעם היה פה קבר״ היא תוצר של פרפורמנס ניסיוני שצולם ביפו ברחוב אליעזר בן יוסי בשנת 2012. בוידאו אנו רואים זוג בלבוש חגיגי/חסידי הנכנס אל תוך הרחוב החפור והערום ונשכב על האדמה. בשלב מסוים האשה קמה והולכת, הגבר נשאר לשכב.

הרעיון לעבודה הגיע מתוך המציאות של יפו, חייתי שם כמה שנים עם בת זוגתי. יפו הייתה עבורי מקום עם המון השראה והייתי מבלה שעות בלבחון את הסביבה הקרובה שלי. למען האמת, פחות או יותר מאותה נקודה (בה גם גרנו) יצרתי כארבעה עבודות וידאו־ארט, שהוצגו עד כה כמעט תמיד בנפרד.

ביפו, כשרוצים לשפץ, לבנות מחדש או כל שינוי מסוג זה – חייבים להביא ולקבל אישור ארכיאולוגי שאין ממצאים היסטוריים באתר. אופן הבדיקה הוא על ידי חפירה של בורות מלבניים, דמויי קברים, אחד אחרי השני. החופרים הם  תושבים ערבים מקומיים (בעיקר נשים וילדים) שאמונים על החפירה.

מאותם בורות ״קברים״, שראיתי מהגג וממרפסת ביתי, החלטתי לנסות ולהרגיש בעצמי, אם היה שם קבר על ידי הניסוי הזה. ואם היה, איך זה הרגיש למי ששכב שם? העבודה צולמה באופן עצמאי ודי פרוביזורי מהמרפסת שהייתה לנו עם חצובה תלויה, פריים קבוע ומצלמה רצה, בעוד אנחנו עושים את הפרפורמנס בשוט אחד.

במשך שנים החזקתי ושמרתי על העבודה, התלבטתי המון לגביה, כי לרוב אני עובד אחרת. התלבטתי לגבי המשמעות שלה, אופן התצוגה, הסאונד ועוד. תשע שנים לאחר מכן, היא הוצגה לראשונה כחלק ממהלך ״קו על החול״ במעבדה של שרון תובל. שם הרגשתי שסוף־סוף הבנתי את העבודה ושהיא עשתה מעבר מעבודת וידאו למעיין פסל וידאו.

birds

המוניטור מונח על שטיח קילים ישן ועל ערמת אדמה שמחזיקה אותו. העבודה עם האדמה והרדי־מייד לקחו אותי למקומות האלו ולהתמודדות ״הפיסולית״ הללו של החומר והאוביקט, אולי בפעם הראשונה בקריירה שלי. ניר ג׳יקוב יונסי המוכשר הכין עבורי את הסאונד, שכולו בנוי מהקולות האמיתיים מהרחוב בערבולים ואלגוריתמים שונים.

העבודה מזמינה את הצופה להתקרב, לעלות על השטיח, להציץ פנימה אל תוך הרחוב הקטן ועל ההתרחשות המינימליסטית. באופן די מוזר, זאת אחת מעבודות הפרפורמנס הראשונות שלי, אך היא מסתיימת דווקא בשלב אחר בקריירה, מתקדם יותר, והחיבור הזה עם ממד הזמן, הממד האישי והמדיומלי, יצר עבורי עניין מיוחד.

תעבירו את זה הלאה

כשהמיצב הוצג לראשונה הרגשתי שהתגובות לעבודה היו כנות וחזקות. שם היא עברה עוד שלב בהיפרדות ממני והתחילה את דרכה. כעת בשלושת ימי הפסטיבל היא תעשה את צעדה הראשון שלה ומשם אין לדעת, השמיים פתוחים.

בפסטיבל היא לא מוצגת לבד, אלה כחלק ממיצב וידאו שכולל מספר עבודות שלי בחלל הגדול והמיוחד של תמונע, כך שיש עוד הפתעות למי שיגיע. ההצבה הזו נולדה מדיאלוג מעניין ופורה עם האוצרים ניצן כהן וארז מעין שלו, ובכלל אני אוהב לקחת את העבודות שלי למקומות וחללים פחות שגרתיים.

הייתי שמח אם יום אחד היא תגיע לתצוגת קבע במוזיאון ישראל לדוגמה, או במקום ציבורי שבו היא תוכל להתקיים באופן תמידי. באופן כזה אני חושב שהעבודה יכולה להגיע למימוש מלא מבחינות מסוימות, עם אותם אלמנטים ושאלות על זמן, נצחיות, פולחן ומקום.

צילום: איל סגל

צילום: איל סגל

צילום: יותם פרום

צילום: יותם פרום

פלוס אחד

״גיוטאקו הודי״, מתוך סדרת הדפסי הדגים והעבודות האחרונות שעשיתי. בקרוב כמה מהעבודות האלו אמורות להישלח לאיחוד האמירויות לארט פייר (באוצרות של שרון תובל).

״גיוטאקו״ היא מסורת הדפס יפנית מהמאה ה־18. בשיטה זו מונח הדיו בצבעים שונים ישירות על הדג, והנחתם על גבי הנייר יוצר את ההדפס. כך יכלו הדייגים לשמור על ארכיון השגים לעצמם. התנסיתי בשיטה הזאת בעבר, וגם יצא לי ללמוד ביפן את השיטות המסורתיות, אך החלטתי לעבוד באופן שונה הן מבחינת הגישה האמנותית־עכשווית והן מבחינת החומרים המאוד שונים שבהם אני משתמש ואופן העבודה הידני.

סבי מצד אימי נולד וגדל בקוצ׳ין והיה דייג, מתוך המקום הזה החלטתי לעבוד עם אבקות הפיגמנט ההודיות. יש משהו משחרר בצבעים האלו ובאופן המגע שלהם, והגוונים המיוחדים והחזקים שלהם מאוד קרובים לצבעוניות שיש מתחת לפני הים.

זה באמת מקרה של פלוס אחד, כי העבודה הזו תוצג גם ביום שישי הקרוב (26.11) בתערוכת המכירה ״נקודת זכות״ של הרוח הישראלית כתרומה עבור ילדים ובני נוער בסיכון. הפתיחה ביום שישי ב־10:30 בבנק דיסקונט, יהודה הלוי 27, תל אביב.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden