כל מה שחשוב ויפה
זיוה ילין במקום לאמנות. צילומים: סופי ברזון־מקאי
זיוה ילין במקום לאמנות. צילומים: סופי ברזון־מקאי

זיוה ילין // קליפות

זיוה ילין מציגה במקום לאמנות את ״קליפות״ - מיצב פיסול בנייר אריזה חום, עם רישומי רפאים בלבן, המשחזר את בית ילדותה כזיכרון שברירי ומרוקן

הפרטים הטכניים

המיצב ״קליפות״ מוצג בגלריה מקום לאמנות בקריית המלאכה בתל אביב, עד 4.12; אוצרת: סופי ברזון־מקאי.

מי אני

זיוה ילין, אמנית, מרצה. ראש מסלול התמחות באמנות במכללת קיי בבאר שבע; מרצה בבית הספר לאמנות וחברה במכללת ספיר; אוצרת ומנהלת הגלריה בבארי.

נולדתי בקבוץ בארי שבנגב ואני חיה שם עד היום. בוגרת המדרשה לאמנות (תואר ראשון ותעודת הוראה), ואוניברסיטת בר אילן (לימודי פרשנות ותרבות, תואר שני ושלישי). הקמתי את מגמת האמנות בבית הספר נופי הבשור ולימדתי בה שנים רבות. משנת 1994 ועד היום אני אוצרת ומנהלת הגלריה בבארי. פועלת לביסוס מעמדה כגלריה איכותית והפיכתה למרכז אמנותי בלב הנגב המערבי.

העבודה

העבודה ״קליפות״, שהוכנה במיוחד לחלל הכניסה בגלריה מקום לאמנות, היא קיר המצופה כולו בנייר אריזה חום, וממנו בוקעים חפצים תלת־ממדיים: מדפים עם ספרים ואגרטלים, מכתבה וכיסא, קרניז ווילון, עציץ פוטוס מטפס, תריס ותמונה ישנה. אוביקטים אלו היו מצויים בכל דירה טיפוסית בשנות ילדותי וגם בבית הורי. בעבודה אני משחזרת אותם בגודל טבעי, אולם האוביקטים חלולים, מהווים מעטפת ריקה, כקליפות חיים שנותרו, כזיכרון רחוק שמהווה קרום דק חסר ממשות.

התבליט הוא תמונת פנים בית, ועל פני הגוון האחיד של נייר האריזה החום אני מציירת במכחול לבן את החוץ: נוף קיבוצי שנלקח מארכיון הקיבוץ, והוא מתאר את הדרך שלי בימי ילדותי, מבית הילדים לבית ההורים -מאזור בתי הילדים, מעוז הכלל, לחדר ההורים הפרטי, למקום החם והמגונן

התבליט הוא תמונת פנים בית, ועל פני הגוון האחיד של נייר האריזה החום אני מציירת במכחול לבן את החוץ: נוף קיבוצי שנלקח מארכיון הקיבוץ, והוא מתאר את הדרך שלי בימי ילדותי, מבית הילדים לבית ההורים. דרך זו חצתה את הקיבוץ לרוחבו והובילה מאזור בתי הילדים, מעוז הכלל, לחדר ההורים הפרטי, למקום החם והמגונן. הרישום העדין בלבן הופך גם הוא לקליפה, מעטה חיצוני דק ששוטף את התבליט ובולע אותו לתוכו. הוא שברירי ושקוף ככיסוי של תחרה, כזיכרונות הילדות שלנו.

שנים רבות אני מציירת את הנוף של ילדותי, את נופי הקיבוץ, לעיתים מתוך צילומי ארכיון ישנים ולעתים מצילומים עכשוויים. אני יוצרת מעין פנורמות של נוסטלגיה בדויה, כשאני מצרפת חלקים ובונה מהם ״מקום״ שאינו מתעד בנאמנות את בארי, אך מסתמך עליה. נייר האריזה החום הפך למצע והחליף את בדי הציור הלבנים. מבחינתי, נייר אריזה חום הוא סמן של תקופה. נטול צבעוניות, נזירי כמעט, פרקטי. שנים הייתי רואה את אבא שלי עוטף איתו חבילות בבית הדפוס של הקיבוץ וקושר בחבל. ואצלי, במכוון, לקחתי את הנייר כחומר לעבודה עמלנית ידנית, הכי לואו־טק.

birds

העבודה הזו השתלבה בחיים האמיתיים, כחלק מהפרידה מההורים שהלכו לעולמם ומפירוק הדירה שלהם. חלקי רהיטים ישנים ואוביקטים נכנסו לתוך הציור: ספה ישנה שהייתה לי שנים רבות בסטודיו, מהסלון של ההורים, תמונה עם מסגרת בולטת ובה רפרודוקציה של ראובן רובין, ״הדרך לצפת״, מדפי ספרים עבי כרס, רדיו ישן, פתיליה, ואזה ועוד. כעת ויתרתי על האובייקטים הממשיים ויצרתי רק מעטפת, כעין קליפה חלולה ושברירית, ממש כמו הזיכרון עצמו.

זיוה ילין. צילומים: סופי ברזון־מקאי זיוה ילין. צילומים: סופי ברזון־מקאי

תעבירו את זה הלאה

אני אישה קטנה אבל עובדת וחולמת בגדול… מפנטזת להמשיך ולבנות את הבית שכאן מופיע רק קיר אחד שלו, תריס ואוביקטים בודדים. אני רואה אותו מתפתח בחלל גדול לכדי הצבה מורכבת מקירות מצוירים כאלו, ואוביקטים שהם על קו התפר בין ציור לתפאורה, בין גשמיות לגעגוע, בין אז לעכשיו.

פלוס אחד

עבודה אהובה עלי, שמתכתבת עם העבודה החדשה, היא מתוך הסדרה שיצרתי ב־2018 לתערוכה ״הליכה חוזרת״ שהוצגה בגלריה בבארי. זוהי פנורמה של המדרכה מאחורי בניין המזכירות של הקיבוץ. היא מצוירת בזפת קרה על רקע אדום.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נטע

    תערוכה נפלאה!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden