רונית קרת: זה רק קצה הקרחון

לעוברים ושבים בסמוך לתחנה המרכזית בשדרות הגעתון בנהריה, מזומנת בימים אלה חוויה ויזואלית, שכמו נחתה לסביבת היומיום חסרת הייחוד מעולם אחר: ציור/תבליט גדל ממדים ומבהיק בלובנו, מכסה את פני שטחו של קיר גדול בגלריה ימה, ומקנה לו מופע קסום. ימה היא גלריה שונה בנוף הגלריות המוכר. היא פתוחה אל הרחוב כחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי, וכך המיצב, שמתפרש על פני 19 המטרים של הקיר החזיתי, חשוף אליו ונחשף ממנו.

המיצב הוא העבודה המרכזית בתערוכה שמציגה במקום האמנית רונית קרת, ושכותרתה ״שקר לבן״ (אוצרות סתיו אבן זהב ומאיה פרת), כבר מרמזת על מלכוד המסתתר מאחורי קסם המראה שלוכד את העין. כמו כל העבודות בתערוכה, התבליט עשוי מקלקר (פוליסטירן מוקצף), שמהותו החומרית מקפלת בתוכה ניגוד: מחד, הוא זמין, קל משקל ובעל איכויות גבוהות של בידוד תרמי ובטיחות באש, וככזה משמש באריזות לצורך הגנה על המוצרים.

מאידך, מדובר בחומר בלתי מתכלה, וכתוצר לוואי של תהליך זיקוק נפט, הוא נחשב למזיק, מזהם ומסוכן. כך, הפנטזיה שנחשפת לצופים בתערוכה נושאת עמה ממד של אחיזת עיניים, כשבתוך הטוהר הלבן שזורה התרעה על סכנה שטמונה בהמשך קיומו של עולם שאינו מחויב לטבע ולמשאביו.

מתוך שקר לבן בגלריה ימה. צילומים: שחר טישלר

״אני חוששת שלפעמים אני נשמעת כמו נביא זעם״ אומרת בחיוך קרת. הדאגה לעתיד העולם נוכח משבר האקלים היא התמה העומדת בלב יצירתה, והקלקר הוא החומר המרכזי, שבאמצעותו היא מביאה לידי ביטוי את הרגשות הסוערים בתוכה. קרת יוצרת בלהט המזין קצב עשייה מרשים. כך, רק בחודשים האחרונים, לצד התערוכה בגלריה ימה, היא הציגה ביריד צבע טרי, במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, וב־CICA סיאול, המוזיאון הגדול ביותר לאמנות עכשווית בקוריאה. שתי עבודות וידאו שהוצגו שם נדדו כעת למוזיאון לוסנט ארט ברומא ומשם יעברו למוזיאון לאמנות בטורינו.

נכון לעכשיו היא מציגה גם בביאנלה לאמנות יהודית המתקיימת בירושלים, ובקרוב תושק עבודת קיר שיצרה במיוחד עבור המרכז ע״ש משפחת זוסמן לחקר מדעי הסביבה במכון ויצמן. במקביל, השתתפה לאחרונה ביריד אמנות ברומא ובאפריל תציג בוונציה בתקופת הביאנלה, שתיפתח באפריל.

הסכר נפרץ

נוכח גוף העבודות העשיר והמגוון שקרת זוקפת לזכותה – ציורים, רישומים, מיצבים, אובייקטים ועבודות וידאו וצילום – מפתיע לגלות שדרכה בעולם האמנות החלה ״מאוחר מדי״, לדבריה, כשהייתה כבר בעלת משפחה עם קריירה של מרצה (בתחום כתיבה מדעית) באוניברסיטת חיפה. ״היצירתיות תמיד הייתה שם, אבל כנראה שהיה איזה שסתום שסגר עליה והייתי צריכה משהו שיפתח אותו״, היא אומרת. המשהו הזה הגיע כשיום אחד בתוך השגרה התובענית יידעה אותה מכרה על תכנית לימודי המשך לתואר שני בנושא אמנות בחינוך, וקרת החליטה לבחון במה מדובר.

המפגש עם תכני האמנות היה כמו סכר שנפרץ והציף תשוקה עזה ליצירה שקיננה בתוכה, ושמאז לא חדלה לחיות ולבעוט. ״אחד הקורסים בתכנית עסק בסוגיות פסיכולוגיות, שעל בסיסן היינו צריכים לצייר ציור חופשי. שיעור הבית הזה התברר כגפרור שהצית אש, ופתאום, בלי שעשיתי זאת קודם, מצאתי את עצמי מציירת בלילות כאחוזת תזזית. לילה־לילה, אחרי שסיימתי את המטלות הביתיות וכשבני ביתי כבר ישנו, ציירתי וציירתי, והשעות האלה היו אי של שקט בתוך החיים הרועשים, כמו סוג של מדיטציה. גם היום אגב, אני עובדת בדממה מוחלטת, כשהכול מסביבי מוגף ומוסט ורעשי העולם נותרים בחוץ״.

רונית קרת. צילום: ענבל מרמרי

מראה הצבה בבית האמנים. צילומים: אבי חי

העולם החדש שנפתח בפניה סחף אותה איתו, היא המשיכה לצייר ובמקביל השתלמה ולמדה במסגרות שונות, ובכלל זה אצל מורה פרטי, שעודד אותה לפנות למדרשה לאמנות. ״אלה היו ארבע שנים נפלאות״ היא מסכמת את תקופת הלימודים, שבסיומה הציגה את תערוכת הציורים הראשונה שלה ״עיניה הכחולות שחורות היו״ בגלריה המשרד.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

״הצגתי ציורי שמן אבסטרקטיים, שדימו נופים פנימיים ונבעו מתוך הרהורים, חיבוטי נפש ושאלות שהעסיקו אותי, על עולמות עליונים ותחתונים. זה נושא שתמיד היה קיים בתוכי, חיפוש קשר בין המציאות הפיזית שאנו חווים לבין מה שנמצא ומתקיים מעבר לה״.

אל הקלקר המככב במרבית עבודותיה היום, קרת התוודעה בתקופת לימודיה במדרשה. ״משהו בו קסם לי ומשך אותי כבר אז, עד כדי ביצוע אקטים חתרניים, כמו להתגנב לשטח המדרשה בשעות בוקר מוקדמות של שבת וליצור תבליטים גדול על קירות חשופים״.

געגועים לקרחון

המהלך המשמעותי במסעה עם החומר הבשיל בעקבות טיול לדרום אמריקה, כשהגיעה לאזור הקרחונים שבחבל פטגוניה בארגנטינה. ״שעות עמדתי כמהופנטת מול הפריטו מורנו, ולא יכולתי להתיק את המבט ממנו״ – היא מספרת על המפגש עם הקרחון הענק, שהיה מלווה ברעש התבקעות גושי קרח, שניתקו ממנו והמחישו את עוצמת הסכנה שטמונה בהפשרתו.

״כשחזרנו לארץ הרגשתי שאני ממש מתגעגעת לקרחון וציירתי אותו עוד ועוד. בוקר אחד התעוררתי עם תחושה חזקה שאני צריכה גם להגן עליו ולהציל אותו, באמצעות שימור הזיכרון שלו, והקלקר נראה לי מתאים לכך. התחלתי לקושש קלקרים זרוקים מפחי אשפה, רחצתי אותם ויצרתי מהם את הצורה של הקרחון, כולל כל מדרגות הקרח, השפיצים והזיזים הרבים״.

השימוש בקלקר מנסח מתח רעיוני ואמנותי בין האסתטיקה המרשימה לבין התוכן השברירי והמאיים שהיא מייצגת. דואליות זו היא אנלוגיה ראויה וצורבת כאחת, למסרים שאני שואפת להעביר

כעת, עשר שנים אחרי, נראה שהמראה העוצמתי של הקרחון לא נותר אצל קרת בבחינת חוויית טיול גרידא. תופעת הטבע שטלטלה אותה גרמה לה לצלול עמוק לנושא משבר האקלים – כולל  חברות בפורומים רלוונטיים – וסימנה מפנה בעשייתה האמנותית. היא הרחיבה את זירת יצירתה ופנתה לעבר המדיום הפיסולי לגווניו.

תהום (מתוך וידאו)

העבודות שלה כוללות קומפוזיציות מופשטות, מרחבים מטפוריים, מיצבי קיר, דמויות ואובייקטים מפוסלים. הן מבוססות על גושי קלקר במרקמים שונים ובצפיפויות שונות – ״מה שאני מוצאת״ – ונוצרות בדרך עמלנית מעוררת השתאות. כל עבודה מורכבת מאלפי (אם לא עשרות אלפי) חתיכות ופיסות, כשכל אחת מהן מטופלת ומעובדת בפני עצמה.

לאורך השנים ובמקביל לקלקר, גוף העבודות של קרת חושף שימוש בחומרים נוספים, כמו קרטון שמטופל על ידה בדרך של קריעת החומר או חיתוכו לפיסות; כפות דקלים יבשות, ששימשו אותה בעבודה שיצרה כתגובה לגל השריפות בכרמל בשנת 2016; ובשנה האחרונה הצטרפו לארסנל החומרים שלה גם דבקים פלסטיים, שזילופם על גבי מצע קרטון הניב סדרת עבודות שדנה בסכנת ההתייבשות הניצבת בפני העולם.

לצד סוגיות אקולוגיות העבודות של קרת מתכתבות עם תרבויות ממזרח וממערב ועם זרמים באדריכלות ובאמנות, ומגלמות עומק רגשי ומחשבתי שמישיר מבט נוקב למציאות וקשייה, ועוטף אותם בדרכו האקספרסיבית עם הרוחני והמדומיין. כמאמינה אדוקה בחשיבות השמירה על כדור הארץ, היא מציפה באמצעותן שאלות קשות המתייחסות לעתיד הטבע והעולם, כשעצם השימוש בקלקר, מוצר מתועש מיטיב־מזיק, מנסח מתח רעיוני ואמנותי בין האסתטיקה המרשימה שנרקמת באמצעותו לבין התוכן השברירי והמאיים שהיא מייצגת, כמו גם בין המסה הקלה שמאפיינת אותו לבין כובד המוצג. דואליות זו, וליתר דיוק פרדוקסליות, היא לדבריה ״אנלוגיה ראויה וצורבת כאחת למסרים שאני שואפת להעביר״, וכך גם את יחסה לדו ערכיות החומרית של הקלקר היא מגדירה כסוג של יחסי אהבה־הסתייגות.

״כיוצרת, העבודה איתו מאתגרת אותי והוא זה שמאפשר לי לתת ביטוי לתכנים ולרגשות שמעסיקים אותי. עם זאת, כנראה שהכעס שלי עליו, כחומר מזהם, בא לידי ביטוי בתהליך היצירה עצמו, שבמהלכו אני חותכת אותו ופוצעת אותו״.

קולוסוס במוזיאון ינקו דאדא. צילום: אלי גרוס

עבודת הקלקר הראשונה שלה, ״יער״, נולדה בתגובה לשריפת הענק שהתחוללה בכרמל ב־2010, ולהנצחת זכרם של 44 הנספים בה, הייתה מורכבת מ־44 פסלי דמויות. במיצב ״ואחרי ככלות הכול״, שהוצג בשנת 2014 בבית האמנים בתל אביב, היא בנתה ״עולם חדש״, שמופעו מהל אלמנטים ארכיטקטוניים עם צורות פוטוריסטיות מופשטות. במיצב ״דמעות״, שהוצג ב־2018, היא הפכה את חלל התערוכה לסביבת קרחונים. שני המיצבים היו מלווים בעבודות וידאו של קרת, שגם בהן – לדוגמה בעבודה ABYSS (תהום) – היא עוסקת בקיום השברירי של עולם במצוקה אקלימית, שכמוהו כהימצאות על פי תהום.

מרבית עבודות הקלקר נאמנות לצבעו הלבן. כשהיא מוסיפה צבע זה נעשה כדי לשרת את האמירה הרעיונית ולהדק אותה, בתקווה שתחלחל ללב הצופים. כך לדוגמה, חלק שחור, ולו קטן, שמשובץ בתוך מרקמי המיצבים הלבנים, מזכיר את ״הקלקול״ שקיים ושדבר אינו מושלם בעולם. בדומה לכך, היא שותלת סימנים בעבודות וידאו – סוסים שחורים שכמו קורסים בעת מנוסה: ״מבחינתי הסוסים, ששירתו את האדם משחר האנושות, מייצגים את עולם החי כחלק מהטבע שאנחנו מחויבים אליו, לכבד אותו ולהגן עליו״.

בקרוב תוצב במכון ויצמן עבודתה ״קצה הקרחון״, שנעשתה במיוחד לחלל (אוצר: יבשם עזגד) ובאירוע השקתה יושק גם הספר ״דמעות״, הסוקר את עבודתה, בעריכת האוצרת אירנה גורדון. כך, למרות ההתחלה המאוחרת, ניכר שקרת הדביקה את ״הזמן האבוד״, אם כי לדבריה ״זה מרגיש כמו בתחילת הדרך. כמו האינטנסיביות של הציור בלילות כדי למצות את הקסם ומחשש שלא יפוג, כך גם היום, יש בי מקום וצורך להתמלא עוד ועוד״.