עידו פרבר // TEFER

הפרטים הטכניים

סדרת עבודות שמוצגת בביאנלה הבינלאומית לקרמיקה בדרום קוריאה, שנפתחה באוקטובר ותוצג עד אפריל 2022. הרצאה וכיתת אמן בסימפוזיון הישראלי לקרמיקה, שנערך בימים אלה בגבעת חביבה, 8-10 לדצמבר.

הביאנלה ה־11 לקרמיקה מודרנית בדרום קוריאה פתחה את שעריה במוזיאון גיונג׳י לקרמיקה מודרנית. 75 אמנים מכל העולם, ובהם שלושה ישראלים, נבחרו מתוך יותר מ־2,000 מועמדים, להציג את עבודותיהם. הביאנלה שואפת לכוון זרקור לכל מה שחדש בזירה הבינלאומית לקרמיקה.

במסגרת הסימפוזיון הישראלי לקרמיקה של אגודת האמנים, הוזמנתי להשתתף כאמן צעיר, בהרצאה ״מקומיות זרה״ ובכיתת אמן, שבה אני מציג את דרכי העבודה שלי וטכניקות שלמדתי ביפן. ההרצאה עוסקת במקומיות הישראלית ואיך ניתן לתרגם אותה בעזרת חומרים וטכניקות יפניות, ובחוויות החיים, הלימודים והעבודה ביפן – ואיך אלה משפיעים על התוצר האמנותי.

מי אני

עידו פרבר, יליד 1989, בעל מלאכה, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. חי ולומד בטוקיו, יפן. אני עובד בקרמיקה, עץ, ברזל ושילובים שונים שלהם. לפעמים בטכניקות מסורתיות ולפעמים בטכניקות חדשות. היום אני סטודנט לתואר שני במחלקה למלאכת קרמיקה באוניברסיטה לאמנות בטוקיו, כחלק ממלגת לימודים של שבע שנים. המלגה ניתנת על ידי ממשלת יפן על מצויינות בשדות שונים ושמה דגש על מחקר תרבותי-חומרי-מסורתי והעברת הידע חזרה מיפן לארצות המוצא של הסטודנטים.

העבודה

העבודה שאני מציג בביאנלה נקראת TEFER ובבסיסה היא עבודת מחקר על טכניקות ייצור של קרמיקה מסורתית. העבודה מורכבת מסדרת כלים המבוססים על שינוי הגישה כלפי החומר והשאלה של טכניקות עבודה מדיסציפלינה אחרת בעולם המלאכה אל העולם הקרמי. הכלים נוצרים בתהליך דומה לזה של עבודה בעור ומקור השראתם הוא המונח leather hard (קשה כעור) שמאפיין חימר שכבר אינו רך אך עדיין לא קשה ודומה בתחושתו לעור.

בעקבות שינוי הגישה, טכניקות העבודה המסורתיות כמו שימוש באובניים או עבודה בחוליות נזנחות. במקומן נפרש החומר ליריעות רחבות ונחתך בגזרות, כמו בעבודת עור. חיבור יריעות החומר הוא למעשה נקודת הניתוק מן המסורת והיציאה לדרך חדשה. בדומה לרצענות, חיבור החלקים נעשה בתפירה, אך במקום בחוט ומחט, החיבור נעשה בסיכות מתכת עמידה לחום. זוהי עבודה עדינה למדי, שכן לחימר לפני שריפה אין את אותו החוזק שיש לעור והתהליך כולו, עד השריפה הראשונית, מזכיר משהו בין סדנת עבודה בעור לחדר ניתוח.

ברגע שהצורות התפורות עברו שריפה ראשונה, התהליך משתנה ועובר לחלק ההדבקה. על מנת לחבר את כלל החלקים לכלי שלם, וכזה שיכול להחזיק מים, אני משתמש בגלזורה כדבק – גלזורה שפיתחתי במיוחד למטרה זו, שהיא מצד אחד סמיכה ומצד שני בעלת יכולת הדבקה גבוה. הזיגוג מחלחל בעדינות בין הרווחים בכלי ולמעשה אוטם אותו בשריפה הגבוהה. התוצאה הסופית היא כלי המורכב חלקים חלקים אבל מתפקד ככלי מכיל ושלם. קצת כמו תיק עור המורכב מחלקים שונים שנתפרו יחדיו כדי להכיל את הדברים היקרים לנו.

זו התערוכה השנייה שבה מוצגת סדרת הכלים הזו. בפעם הראשונה הם הוצגו בביאנלה לאומנויות ולעיצוב 2020 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

פלוס שניים

חוץ ממני מציגים בביאנלה בדרום קוריאה גם יאיר לוי, אמן קרמיקה ובוגר המחלקה לזכוכית וקרמיקה בבצלאל וקבוצת ח׳נום הישראלית. יאיר מציג את ״שביל זיכרון״, עבודה השואפת לשלב שני ניגודים לכדי יצירה הרמונית אחת. חיצוניות סלעית מחוספסת אל מול עדינות רבת רבדים, מתפרצת פנימה, של הפורצלן. העבודה מדמה שכבות גיאולוגיות והיסטוריות, המתלכדות ומיוצגות כדף ועוד דף המצדיעים לעמלנות האנושית ולעמלנות הטבע.

קבוצת ח׳נום מציגה עבודת וידאו המתחקה אחר נקודות החיבור בין גוף האדם לגוף החומר, ומעירה לחיים מיתוסים מצריים עתיקים דרך עבודת הסטודיו.

תעבירו את זה הלאה

אני חושב שהיום אולי הדבר שאני מכוון אליו יותר מכל הוא תערוכת יחיד. יש לי בראש כל כך הרבה רעיונות ואני יוצר כל הזמן, בלי הפסקה. מרגיש לי שבהמשך הטבעי הוא תערוכת יחיד, במיוחד בארץ, אולי בגלריה פריסקופ :).