כל מה שחשוב ויפה
אנה עמלי אוהד. צילומים: מ״ל
אנה עמלי אוהד. צילומים: מ״ל

צבעי הצמר של אנה עמלי אוהד

מדנמרק לישראל ומשנקר לפרדס חנה, אנה עמלי אוהד יוצרת צמר בצביעה אקולוגית ומרחיבה את מעגלי הסריגה החברתית

אנה עמלי אוהד (36) נולדה באמצע שום מקום בדנמרק. הבית שבו גדלה היה במרחק של חמישה ק״מ מהכפר הכי קרוב, שאף הוא היה מרוחק מכל מקום. ״גדלתי בטבע״ היא מספרת. ״מסביב היו הרבה סוסים, טבע ובעיקר היה מאוד קר. היו תשתיות, היה חשמל ומים, אבל אלו בהחלט היו חיים בשום מקום״.

לאבא שלה היה מפעל לייצור לבנים, שירש מהוריו, שגרו אף הם ״בשום מקום״ ובמרחק של ק״מ וחצי מהבית שבו היא גדלה. אמה הייתה אשת אקדמיה וכל ילדותה רצתה להיות כמו אמא, מרצה באוניברסיטה. לימים ההורים נפרדו ואחרי סיום התיכון נסעה למקסיקו, שם פגשה את אלון שלימים הפך להיות בן זוגה לחיים. ממקסיקו חזרה לצפון נורבגיה, למקום שבו ״חצי שנה חיים בחושך מוחלט ובחצי השני סתם קור כלבים״ היא אומרת.

למה נורבגיה?

״כי בדנמרק מקובל שכל מי שבוגר תיכון עובר לקופנהגן ואז באופן טבעי ממשיכים להיות באותם מעגלים חברתיים שבהם היינו לפני. אני רציתי אחרת. רציתי חדש, ולכן בחרתי את הכי הכי רחוק״.

אנה עמלי אוהד. צילומים: מ״ל

אנה עמלי אוהד

בנורבגיה היא למדה אנתרופולוגיה ולאחר מספר חודשים פגשה במקרה שוב את אלון בטיסה לקנדה. הפגישה המקרית הובילה לטיול משותף ושבוע ביחד באוהל הוביל אותה בהמשך טבעי לישראל. הם גרו בקיבוץ שדה נחמיה, אנה עסקה בתרגום מדנית לעברית והייתה מרוצה. אחרי שנה וחצי עברו לקופנהגן, ושם נולד בנם הראשון. הם חיו בקופנהגן כשלוש וחצי שנים וחזרו שוב לארץ.

לאחר תקופה, אנה החלה לתפור לילדים, ונזכרה שבילדותה נהגה לתפור עם סבתה. ללימודי עיצוב אופנה בשנקר הכינה תיק עבודות לא שגרתי, עם סוודר שסרגה במיוחד לשם כך. "אני חושבת שאז לא ממש הבנתי מה זה מעצב אופנה. לא ברור לי מאיפה היה לי העוז לעשות את הצעד הזה", היא אומרת במבט לאחור.

בשבועות הראשונים ללימודים לדבריה הייתה בהלם. נסיעות לשנקר, כשהיא משאירה בבית  שני ילדים קטנים, בן זוג שעובד בהייטק  ו"איכשהו אני שורדת", היא אומרת. "לאורך השנים בכיתי, בכיתי ובכיתי, והמחיר של זה כנראה היה שלא עשיתי את פרויקט הגמר. זה כנראה היה עבורי קצת יותר מידי. אבל שנקר ללא כל ספק היה הטריגר לקריירה הנוכחית שלי.

"במהלך הלימודים בשנקר העמקתי בסריגה. הרבה מהעבודות שלי כבר שילבו סריגה אבל היה לי קשה למצוא חוטים שיכלו לעמוד באיכות שרציתי. לא ממש יכולתי להרשות לעצמי לרכוש חוטים יקרים ובתור סורגת רציתי להשתמש רק בחוט שידעתי שייראה טוב, שיחזיק מעמד וגם שיהיה נוח לסרוג איתו. ככה מצאתי את עצמי קונה חוטי צמר לא בהכרח בצבעים שאהבתי ומוצאת את עצמי צובעת אותם לגוונים שחיפשתי.

"סיימתי את הלימודים ומצאתי את עצמי מאד מבולבלת. לא ממש ידעתי מה אני יכולה לעשות. עבדתי תקופה קצרה כרוקמת אצל מעצבת שמלות כלה, נכנסתי להריון השלישי שהיה הריון קשה ואחרי שנולד הבן השלישי שלי, מצאתי את עצמי בבית, מטפלת בשלושת הילדים וסורגת כל הזמן. סרגתי לילדים ולכולנו, גרביים, סוודרים, כובעים, תיקים הכל".

אבל הצבעוניות של החוטים עדיין לא השביעה את רצונה, וכך נולדה ההחלטה להתמקד ולהתמקצע בצביעת חוטי סריגה. את החוטים היא רוכשת בעיקר באנגליה ובדנמרק, הם מגיעים בצבעם הטבעי. החוטים הם לרב מסוג מרינו, שהוא סוג הצמר המועדף עליה וגם על הסורגות המקומיות.

כבר שלוש שנים שהיא צובעת את הצמרים מהם היא סורגת ואף מוכרת מהם. היא החלה לקיים קבוצות סריגה בביתה בשוהם ובהמשך בפרדס חנה, לשם עברו בתקופת הקורונה.

היא מגדירה קולקציות על פי הצבעוניות שלהן. למשל קולקציית הסתיו שהצבעוניות שלה היא של חום על גווניו השונים, ובהתאם להשראות או לבקשת הלקוחות. לאחר שהיא מוכרת מלאי היא רוכשת מלאי נוסף ועובדת "על בטוח" היא אומרת. היא מוכרת בעיקר באתר האינטרנט שהקימה וכרגע עובדת במתכונת בוטיקית, שמתאימה לקצב שלה.

היא מתמקדת בצביעה טבעית ומשתמשת בצבעי אבקה לא רעילים, ובצבעים המגיעים ישירות מהטבע – כמו מעצי אקליפטוס שצומחים ממש בסמיכות לביתה. המים שבהם היא משתמשת  ממוחזרים וחלקם נאספים ממכונת הייבוש והמזגן שלהם. "הכל על מנת להשפיע כמה שיותר טוב על הסביבה סביבי" היא מדגישה.

כחלק מהגישה האקולוגית השיקה גם קולקציית Sustainable, המורכבת מחוטים, שמקורם בשאריות ייצור מתעשיית הטקסטיל האירופית. החוטים מגיעים  ממפעלים קטנים והיא רוכשת אותם במקום שיזרקו או שיעלו אבק על המדפים. "אני נותנת לחוטים האלו הזדמנות להפוך למשהו חדש, יפה וייחודי", היא אומרת.

מי הלקוחות שלך?

"הן מגיעות מכל מקום אפשרי. תחום הסריגה הופך פופולרי יותר ויותר". בקבוצות הסריגה שלה היא פוגשת נשים ומאמינה שזו הדרך להפיץ את הבשורה  שלה. השיווק שלה נעשה דרך הרשתות החברתיות ומעגלי הלקוחות מרתחבים לאט. היא מעידה שאינה בנויה לתהליכים מהירים.

איפה תהיי בעוד 5 שנים?

"אני רוצה לעשות צמר ישראלי. מפעל מקומי של צמר שעשוי מצמר גמלים וכבשים שגדלות בארץ. עד כה גיליתי רק מגדל כבשי מרינו אחד, שפועל ברמת הגולן. זה קשר ראשוני מאד ולא ברור עדיין לאן יתפתח", היא אומרת.

מה צריך כדי לפתוח מפעל כזה? 

"צריך מכונה לטוויית צמר ומדובר במכונה יקרה שאותה ארכוש רק בהמשך ובעיקר לאחר שאלמד יותר את שיטת העבודה. אבל בחלום שלי, בעוד 5 שנים, יהיה לי מפעל קטן לטווייה וצביעת צמר שאותו אמכור בחנויות מוזיאונים וקראפט ייחודיות".

ומה עם הסריגה?

"ברור שאמשיך לסרוג. אני חושבת ומדמיינת הכול בשפת הסריגה, אבל אני לא חושבת שאפתח את הסריגה או שאכתוב הוראות סריגה. בתחום הזה אמשיך לעצמי ובקבוצות הסריגה שאקיים".

*כוכבית מייצגת שדות חובה

8 תגובות על הכתבה

  1. אורלי ישועה

    אנה יקרה כתבה מרגשת על בחורה פורצת דרך מאמינה בך.
    הרבה הצלחה

  2. חנה

    אפשר להזמין?

    1. Anna Amalie

      מהממת את! תודה

  3. אביבי מירה

    אפשר לשוחח בטלפון ברצוני להזמין

    1. Anna Amalie

      בכיף 058-5150185

  4. אביבי מירה

    האם אפשר להצטרף לסדנאות שאת מעבירה ואיפה הם מתקיימים

    1. Anna Amalie

      אשמח מאוד! אצלי בבית בפרדס חנה כרכור. יש לי כל יום שלישי בבוקר 10-12 ויום שישי הראשון בכל חודש.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden