Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // כוחה האמיתי של אופנה
להיט נולד עוד לפני שהגיח לעולם
הסרט ״עצמאות״ הפך כבר בסוף השבוע הראשון להפצתו לאחד מאותם תוצרי תרבות ששומעים עליהם מכל מקום, אף שרוב האנשים עדיין לא צפו בו כלל. הראיונות עם היוצר; 16 המועמדויות לפרס אופיר, שיא כל הזמנים; ההתמוגגות של מבקרי קולנוע כמו אבנר שביט ויעל שוב; ההשוואות התכופות בינו לבין סרטים של אלמודובר או עמוס גוטמן — אין ספק שמדובר בסרט הישראלי המדובר ביותר של השנים האחרונות. להיט נולד עוד לפני שבקושי הגיח לעולם.
אופנה היא יותר מכול תנועת המונים, ובהקשר הזה — ״עצמאות״ הוא יותר מכול סרט אופנתי. האופנתיות הזו ניכרת בכל נים ופריים בגוף הסרט: החל בנושאים שבהם הוא עוסק, דרך עיצוב האווירה והחלל, ועד לאופן שבו מתנהלות הדמויות — ״עצמאות״ הוא גילום מושלם של מה שנחשב נכון מבחינה אסתטית ורעיונית בהווה.
ומה שנחשב נכון היום הוא העבר. כמו הסדרה Shards של ריאן מרפי, או ״דברים מוזרים״, גם ״עצמאות״ הוא תרגיל בשחזור תקופתי. עיצוב הסט — כולל ברבור חרסינה על מפת קרושה באלכסון בסלון — עיצוב התלבושות, עם פרמננט וכריות כתפיים, בחירת הפסקול, ובמרכזו אילנה אביטל, ומיקרו־סצנות כמו הקלטת שירים מהרדיו לקסטות — כל אלה ממקמים את ״עצמאות״ כפנטזמגוריה של ישראל בשנות השמונים. על פניו, זהו רקע מתאים בהחלט לעלילה שסובבת סביב שבריריות התא המשפחתי בתקופה שבה החרדה מפני כניסתן של זהויות חדשות לספירה הציבורית, דרך אמצעי תקשורת שהולכים ומשתכללים, נמצאת בשיאה.
בניגוד למה שחושבים, אופנה משאירה מעט מאוד מקום לביטוי עצמי. וכך ״עצמאות״ אולי מתאים כמו כפפה ליד לטעם הדורי שמוצא עניין מובהק בנוסטלגיה, אבל הוא מרגיש כמו רפליקה עשויה היטב. הדירה היא ממש דירה של שנות ה־80. גן העצמאות הוא ממש גן העצמאות של שנות ה־80. המכונית היא ממש מכונית של שנות ה־80. אפילו הבושם הוא הבושם של שנות ה־80. כאילו החיים לפני 40 שנה היו נוסחה אחת גדולה. בהקשר הזה, הדמויות וגם חלק מההתרחשות עוברים כמו ארכיטיפים — כלומר דמויות מייצגות של נושא כזה או אחר — ופחות כדמויות בעלות אישיות ספציפית.
וכך אנחנו נותרים עם סרט דידקטי למדי, שעניינו הסכנות הטמונות בפאניקה מוסרית; סרט שמדבר על האופן שבו נורמטיביות יכולה להרוס את החיים. בכך הוא משרטט באופן ברור מאוד מה נכון ומה לא; יש בו ודאות ערכית פומפוזית.
וזו גם הסיבה שקשה לצאת נגדו, או מדוע כל כך הרבה אנשים מרגישים שצריך לאהוב אותו. הוא מאלץ אותנו להסכים איתו, שמא יחשבו שאין לנו עמדה ערכית דומה לשלו. וזה הכוח העריץ שהוביל כל כך הרבה מבקרי קולנוע. זהו כוחה האמיתי של אופנה.
View this post on Instagram
ככה ייראה העתיד, אז תתרגל
אחד הזיכרונות הכי חריפים שלי מהקורונה (מלבד תשוקה בלתי מוסברת למגפי בוקרים דווקא בשיא הסגרים) קשור ברוח החדשה שנשבה אז באקדמיה. בתוך כל ההיסטריה הכללית והאימונים הביתיים עם בקבוקי מי עדן, הלכה והתגבשה התפיסה שהקורונה מביאה איתה לא רק חולים, אלא גם שינוי עמוק באופן שבו מעבירים תוכן לימודי.
הזום אז היה בחיתוליו, אבל מהר מאוד הוא מוסגר בתור העתיד. בתור מרצה, שהיה בזמנו גם סטודנט לתואר מתקדם, המסר שקיבלתי היה ברור – תוך שנה או שתיים כולנו נלמד בזום (כי מה יש להגיע לקמפוס). היו כאלה שאפילו הגדילו ראש והכריזו שלא צריך להסתפק רק בשיעורים מקוונים; אפשר לעבור לשיעורים מוקלטים א־סינכרוניים (כי מה יש ללמוד בשעות מוגדרות מראש).
אני מודה שעבורי זה היה מדכא מאוד. ללמד סמסטר שלם בזום זו משימה הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה (הדממה! הו, הדממה!). גם בתור מי שעדיין היה צריך להשתתף כסטודנט בסמינר כזה או אחר, המציאות לא הייתה קלה יותר. חלונות פתוחים הם האויב של יכולת הריכוז. אבל בזמנו יותר מדי אנשים סביבי העבירו את המסר – ״ככה ייראה העתיד, אז תתרגל״.
ובכן, הוא לא. אחרי ששככה ההתלהבות הראשונית מללמד בלי לצאת מהבית, התחילו להיערם החסרונות. מתברר שלמידה היא לא רק קליטת מידע, אלא תהליך דינמי שקורה בסביבה אנושית נושמת וזזה. שיעור בתולדות הלבוש באודיטוריום הוא לא שיעור בתולדות הלבוש בזום. וכך, אף שאנחנו עדיין עובדים עם זום או עם שיעורים מוקלטים, אלה נמצאים בתוך תמהיל רחב יותר שכולל בתוכו אינטראקציה אנושית לא מתווכת.
יצא לי לחשוב על כל זה בחודש שעבר כשנתקלתי במאמר של מרצה בכיר להנדסה שטוען שבקרוב הלמידה באקדמיה תיעשה כולה על ידי בינה מלאכותית. כלומר, נשב מול מחשב שיעביר לנו חומר, ונוכל לשאול את הבוט שאלות ולקבל פידבק. כמה קל, כמה נוח. וכמה סביר להניח שזה לא באמת יקרה ככה.
אין ספק שבינה מלאכותית תהיה חלק מהתהליך, אבל המחשבה שכך תיראה החוויה האקדמית נעוצה בגישה שרואה הוראה כ״עובדות ופתרון בעיות״, ולא כתהליך אינטלקטואלי שמתחיל בדבר הרבה יותר בסיסי – שיחה בין אנשים.
ויותר מכך – דווקא הבינה המלאכותית מוכיחה את ההפך ומדגישה את הממד האיכותני בלמידה. כפלטפורמה מבוססת תקשורת, הבינה מכריחה אותנו להתבטא; להצליח להעלות על הכתב את הכוונות שלנו. זה לא נעשה על ידי למידת קוד או כתיבת קוד, אלא דרך היכולת לחבר כמה משפטים יחד כדי לתאר מציאות מסוימת. אחרי הכול, אנשים הם לא מחשבונים (גם אם יש מדענים שהיו רוצים שנהיה כאלה).
View this post on Instagram
המחוג זז ממשבצת האמנות למשבצת המסחר
״מה באמת עושים היום מעצבי אופנה?״ הפכה לאחרונה לשאלה קריטית, ולא רק בגלל הבינה המלאכותית. כוחות רבים משנים מן היסוד את המקצוע הזה, שהתגבש בסך הכול ב־150 השנים האחרונות.
מצד אחד, ידוענים מתחום התרבות הפופולרית, כמו פארל ויליאמס וקים קרדשיאן, מונו לתפקידי מפתח בתעשייה וחתומים על קווי אופנה מצליחים מאוד. בכך הם מחדדים את השאלה איזה ערך מוסף מביא עמו מעצב אופנה מסורתי. מנגד, שלל שירותים טכנולוגיים ופיזיים זמינים כיום כדי ללוות את תהליך העיצוב ואת יצירת הבגד בפועל.
האמת היא שרבים מהמותגים הפועלים כיום משתמשים בתבניות מוכנות מראש של ספקים ויצרנים, שבהן הם עורכים שינויים כאלה ואחרים, או נעזרים בשירותי ״דרופ־שיפינג״, שבהם הייצור, האריזה והמשלוח נעשים בידי קבלן חיצוני. כך אפשר להבין כיצד שמלה שקנינו ממעצבת מדנמרק מגיעה אלינו ארוזה יפה מהונג קונג.
ואם רוצים לסבך את הדברים עוד קצת, די להיזכר בשליטה המוחלטת של מחלקות השיווק והמחלקות המסחריות במותגי האופנה הגדולים, ובהם כמובן ״מותגי העל״ היוקרתיים. זה מזכיר לי אמירה של אלבר אלבז ז״ל, שציין כי כל קולקציה מתחילה ברשימה המוכתבת מלמעלה ובה פריטים שחייבים להיכלל בקולקציה, בין שהם מתאימים לשפה העיצובית של הבית ובין שלא. אלה יכולים להיות נעלי סניקרס לבנות בסגנון סטן סמית, ארנקים שחורים פשוטים או חצאית מידי שמחיר השוק שלה צריך להיות עד 800 דולר.
נדמה שהשאלות האלה התחדדו עוד יותר סביב התצוגה של גוצ׳י בחודש שעבר. דמנה גווסליה, המעצב הראשי של הבית, כינה אותה התצוגה הראשונה שלו בבית האופנה שמגלמת באופן מושלם את חזונו.
אין ספק שזו אכן הייתה התצוגה המגובשת ביותר שלו בשנה החולפת, והיא ביטאה את האופן שבו הוא תופס את בית האופנה: בגדים לבישים וארכיטיפיים, המקבלים את הערך של ״בגדי מעצבים״ בזכות העובדה שבכל אחד מהם יש קצת יותר מדי – צמוד מדי, קצר מדי, נוצץ מדי או עמוס מדי בלוגו.
האם דמנה הוא איש שיווק מחונן, שיודע איך מזריקים תשוקה למוצרים שכבר נראו בגרסה כזו או אחרת אלפי פעמים? ייתכן. באקט של כנות חריגה כונתה התצוגה הזו תצוגת ״החנות״ (The Store collection), דבר המעיד שלא היה בה שום סאבטקסט. המטרה היא בראש ובראשונה למכור. המחוג זז ממשבצת האמנות למשבצת המסחר.
במובן הזה אפשר לומר שדמנה העיד בעצמו: הדבר שמעצבי אופנה נדרשים לו כיום יותר מכול הוא החושים הדרושים כדי לקרוא את השטח ולברוא מהנתונים נרטיב אחד ברור. והאמת? זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע.
View this post on Instagram
הכוחות המעצבים של המדיה החדשה
מתי הפכה אלימות למפגן ראווה? ההיסטוריונים יגידו שזה היה כך מאז מעולם. שאי אפשר לנתק את השואו־אוף מהרצון לפגוע באויב. הקולנוענים בטח יגידו דבר מה דומה. שצריך לביים אלימות כדי שהיא תקסים אותנו ולא רק תרתיע אותנו. אבל דבר אחד כן השתנה לאחרונה; אלימות הפכה למפגן ראווה של אנשים מהשורה, מתועדת בסלולרי מצוי.
בקורס החדש שאני בונה לתואר השני באוניברסיטה העברית (סמסטר ב׳, מוזמנים ומוזמנות בהחלט) אני מקדיש חלק מהזמן כדי לדון בשיעור בכוחות המעצבים של המדיה החדשה. אני מדבר שם על שני מושגים תאורטיים שנשמעים קצת מפוצצים אבל בתכלס עושים הרבה היגיון.
המושג הראשון הוא ״מידיאטיזציה״, כלומר האופן בו אנחנו מארגנים את המציאות כך שהיא תתאים לתנאים של המדיה. לדוגמה, מארגנים פריים כי התמונה בסטורי מוארכת. המושג השני הוא ״פלטפורמיזציה״, כלומר האופן שבו התרבות שלנו מתארגנת בהתאם לחוקיות הפלטפורמה. הניסיון ״לנצח״ את האלגוריתם של הרשת החברתית כדי לקבל חשיפה טובה יותר הוא דוגמה מצוינת לכך.
קשה שלא לראות באלימות הגואה והיומיומית כמעט תולדה של מידיאטיזציה ופלטפורמיזציה. זוהי התנהלות שלוקחת בחשבון את הנוכחות הסלולרית והרשתית בכל רגע נתון: זו אלימות שנועדה לתיעוד בזמן אמת – בבתי הקולנוע, בבריכות ציבוריות, בבתי ספר – והיא מעוצבת כ״אירוע מדיה״, אם לצטט את חוקרת האופנה והמדיה אגנס רוקמורה, בהתאם לתנאי הטכנולוגיה הסלולרית והפלטפורמה הדיגיטלית. יש בה אסתטיקה ויראלית תאבת פרסום.
אבל מה שמדהים באמת במידיאטיזציה ופלטפורמיזציה זה האופן שבו הם מוטמעים בתודעה הכללית שלנו כך שהם נחווים כהתנהלות טבעית. במילים אחרות, אנחנו כבר לא מסוגלים להתנהל בנפרד מהתפיסה המושרשת שהכול פומבי.
ולכן, מה שהתחיל כניסוי אנושי לפני יותר מ־20 שנים ונקרא ״האח הגדול״, הפך להיות המציאות עצמה. ולכן זה כל כך מפחיד. האנשים המשוגעים האלה שאנחנו רואים על המסך? הם לגמרי אנחנו.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
