כל מה שחשוב ויפה
נעה ארד יאירי בבית האמנים. צילום: יובל יאירי
נעה ארד יאירי בבית האמנים. צילום: יובל יאירי

בית האמנים תל אביב // תערוכות ינואר 2022

בתערוכות העולות בבית האמנים בתל אביב יציגו: נעה ארד יאירי, אודליה אלחנני, ראובן זהבי, דיתה גרי, השי רוטמנש, בועז לניר, ידידיה ון אסן, אילן מדר וירמי לז'ה

מדונות | נעה ארד יאירי

אוצרת: דינה יקרסון

בתערוכת היחיד של נעה ארד יאירי מדונות מוצגות 12 עבודות פיסול של נשים (וגבר אחד) בתנוחות שונות. הפסלים נוצרו בהשראת נשים שארד יאירי ביימה בפוזיציות שמבטאות את הלך רוחן הייחודי ומתבססות על סצנות מוכרות מתולדות האמנות. המדונות של ארד יאירי, שמראות לצופה אצבע משולשת, מריחות את בית השחי ואף מענגות את עצמן, קוראות תיגר על אידיאל היופי בשנת 2021. דומה שדרך ההקשר ההיסטורי שנטווה בין האמנות האירופית והקאנונית של תקופת הרנסנס לבין ימינו מוצגת עמדתה הביקורתית של האמנית. עם זאת, הפסלים והציורים של ארד יאירי אינם חפים מאירוניה ומהומור עצמי, וכך מתאפשר מבט רענן על אותן שאלות שחוקות לכאורה על ההגדרות של יופי, מיניות נשית, קדושה וכל מה שביניהם. התערוכה מזמינה את המבקרים לשוטט בכנסיית הגשמיות, הגופניות והיום־יומיות, ולהתבונן בקדושה שנגלית לנו דרך רגעים סתמיים.


קיר אמנית / אודליה אלחנני

אודליה אלחנני מציגה קיר אמנית חדש, היוצר רפרנס לעבודותיהם האיקוניות של מיכל נאמן ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ שהוצגה בגלריה הקיבוץ בתל אביב (1974) ושל משה גרשוני ״מי ציוני ומי לא״ שהוצגה בגלריה  ג׳ולי מ (1979). אלחנני מדמה את אותה צורת כתב שהפכה באמנות הישראלית למזוהה כ״כתובת על הקיר״, הנכתבת בדם ליבם של האמנים, אולם במקרה שלה מדובר בעבודת יד עמלנית, המעלה לדיום ולמחשבה שלל נושאים נוספים.


שביל החלב / השי רוטמנש

אוצרת: דינה יקרסון

השי רוטמנש, צייר אוטודידקט, מצייר מתוך הכרח קיומי, בצורה משוחררת ואינטואיטיבית, תוך תעוזה להתנסות בחומרים ובסגנונות שונים. בתערוכה ״שביל החלב״ מוצגת סדרת עבודות שנולדה בשנה האחרונה וניחנְת בגישה מינימליסטית, ציורים מונוכרומטים, עדינים ומלאים בשקיפויות. הסדרה משרה הלך רוח נוגה, הדומה לשיטוט במרחב חלימה. בחלק מהעבודות רוטמנש התנסה בטכניקות שונות וחדשות עבורו, כמו שילוב של חלב, שניגר על גבי הבדים והותיר טיפות כמעט שקופות, והוא בגדר נוכח־נפקד בתערוכה. גם שם התערוכה נושא משמעות כפולה, שכן, הוא בו בזמן מהדהד את החלב עצמו, חומר ציורי יוצא־דופן שנמצא בחלק מהעבודות, וגם מעלה על הדעת את המבנה האסטרונומי של הגלקסיה.

השי רוטמנס. צילום: רן ארדה

השי רוטמנס. צילום: רן ארדה


תל אביב במכחול ובצבע TLV. COLOR / ירמי לז׳ה

אוצר: אריה ברקוביץ

״נולדתי וגדלתי בתל אביב וגם כיום אני מתגורר בה, ומתפעל בכל יום מחדש מתנופת ההתחדשות שעוברת על העיר, ומהשינויים האורבניים המעצבים את קו הרקיע שלה מחדש. כמה השתנתה העיר מאז ימי נעורי! שנים רבות חלפו מאז שנהגתי לשוטט ברחובותיה השקטים, ועדיין נותרו בה פינות חמד, שאני מעלה על בד ועל נייר.

התערוכה היא מחווה לתל אביב. גוף עבודה שנוצר בפרק זמן של כשלוש שנים. הציורים בפורמטים קטנים ובינוניים נעשו תוך התבוננות, חלקם צוירו באתר עצמו, וחלקם צולמו וצוירו אחר כך בסטודיו. שיטוט יומיומי הניב דימויים של חוף הים והרוחצים בו, יפו ונמל הסירות, דרום תל אביב ואזורי המסחר, אופניים ובתי הקפה, כל אלה ועוד שלל נושאים הם נשמת אפה של תל אביב.

ירמי לז׳ה. צילום: מ"ל

ירמי לז׳ה. צילום: מ"ל


birds

הסוללים / בועז לניר

אוצרת: נורית טל טנא

בועז לניר, חבר קיבוץ שער העמקים, הממוקם בגבול עמק יזרעאל ועמק זבולון, עוקב אחר שינויי התעבורה המתחוללים מול עיניו, המחברים את הצפון למרכז ובאותה עת מאיימים לשנות את פני הנוף, את צביונו הטבעי והחקלאי ואת המרקם החברתי. פרויקט סלילת כבישי עמק זבולון הכולל כבישים, גשרים, מחלפים, מנהרות ויוזמות נדל״ן מהווה חלק עיקרי מתנופת פיתוח התשתיות בעשור האחרון. בעקבות כך יצא לניר (2018-19) ותיעד את קבוצת הסוללים, העמלים על פיתוח אותן רצועות אספלט שחורות המתפתלות, מתרחבות ומשתרעות על פני השטח בממדים אדירים. פועלים זרים, ישראלים ופלסטינים – קבוצה שיש בה תפקידים ומעמדות שונים, המתגבשת יחדיו תוך הידוק האדמה והכנתה למכבש. ובין השורות מתגלה בתמונות שלל של רגעים אנושיים.

בועז לניר

בועז לניר


פנים. בית / דיתה גרי

אוצרת: מאיה כהן לוי

פנים, נקודה, מקום התרחשות, זו הכותרת שבה נפתחת כל סצנה וסצנה בתסריט עלילתי, בתוספת ציון זמן. צילומי התערוכה של דיתה גרי הם צילומי פנים. המקום הוא הבית וזמן ההתרחשות שכינס אותם למציאות מדיטטיבית, זה זמן מגפת הקורונה והמלחמה, אירועים של קריסה דרמטית. זמן שאפשר לצוד בו מטמורפוזות ואירועים מתעתעים בחלל הבית המוכר. המציאות הגשמית הלחוצה, הומרה ליופי שאפשר להתענג עליו ועדיין לחוש את הכאב. כל הצילומים צולמו במצלמת טלפון נייד ללא עיבודים ומסננים.

דיתה גרי

דיתה גרי


משוטט / אילן מדר

ליווי אוצרותי: נורית ירדן

לעיתים קרובות כשאילן מדר יוצא מביתו וחולף דרך הלובי של הבניין ‒ חלל גנרי משמים ובו מראה ענקית ‒ הוא מתעכב מולה דקה או שתיים ומצלם פורטרט עצמי בטלפון הנייד שלו. בשונה מתצלומי הסלפי המשמיטים לרוב את הרקע, בתצלומים של מדר אפשר לזהות את המקום והזמן. לעיתים רואים מבעד לחלון הלובי שחשוך בחוץ, ולעיתים החצר עם העציצים והגדר החיה מוארת באור יום. חלל המבואה תמיד קצת אפל. בפורטרטים של מדר יש לא מעט הומור עצמי, וברובם הוא נראה מחייך. היום שלו מתחיל בשיטוט בארון הבגדים, ומהרכב התלבושות והגיוון שלהן, אפשר לזהות את האהבה שלו לאסתטיקה, עיצוב ואופנה. אלה היו נקודות הפתיחה של גוף העבודות שלפינו.

התצלומים בתערוכה הם סוג של יומן ויזואלי, המורכב משלושה צירים מרכזיים: הפורטרטים העצמיים בלובי, תצלומים מרחובות תל אביב ודימויים מאירועי התרבות הרבים בעיר שמדר מגיע אליהם. הצפייה בתערוכה היא שיטוט המחבר בין שלושת הצירים, וכך נוצרות שכבות של נקודות מבט על זמן ומקום, על אובייקט וסובייקט.

אילן מדר

אילן מדר


שוב טבע דומם? היא שאלה / ראובן זהבי

אוצר: איתמר לוי

תחת הכותרת ״שוב טבע דומם? היא שאלה״ מציג ראובן זהבי ציורים חדשים שיצר במהלך השנתיים האחרונות. הציורים בפורמט אינטימי, מתמקדים בסצנות סטודיו של חפצים ״נמוכים״. הציור הופך למצע עליו צומחים תסריטים זעירים הרומזים לאינטראקציה אמביוולנטית, אישית, זוגית או חברתית־פוליטית. כותרות הציורים גם הן טריגר לנרטיביים אפשריים נוספים.

הציור מעוגן בריאליזם הפרוזאי של היום־יום, בבחינת ״מה שרואים זה מה שיש״. אולם, מעבר לאינפורמטיביות היבשה לכאורה, הומות מחשבות רבות, נדחסים זמנים שונים, יש תשוקה עצומה לעצם העשייה הציורית (גם אם תשוקה מעודנת מאד). העולם החשוף לכאורה רווי משמעויות נסתרות. מבחינה זו הציור הוא מדרש חזותי, הרהור בנושאי עושר ועוני, טבע ותרבות, נשיות וגבריות, סדר והרס, חולין וקדושה.

ראובן זהבי

ראובן זהבי

 


במקום דרוך / ידידיה ון אסן

פסלי העץ של ידידיה ון אסן בתערוכה ״במקום דרוך״ (אוצרת: יעל אילת ון אסן) הם אוטומטות – פסלים הכוללים מנגנון המייצר תנועה. אולם בניגוד לאוטומטות ההיסטוריות, המנגנון באוטומטות של ון אסן חשוף באופן מלא. בבנייתן לא נעשה ניסיון לייצר אשליה של מכונה המייצגת תפיסה רציונלית, שניתן להרכיבה ולפרקה על פי הגיון המייצג עולם דטרמניסטי, כמו שהתאפיינו האוטומטות ההיסטוריות, כי אם להיפך – הן נוגעות דווקא באבסורד שבחיים. פעולתם היא חזרתית וחסרת תכלית ואין הן מתיימרות להגיע לתובנה מושכלת כלשהיא על העולם. מעצם בנייתן כאוטומטות הן כוללות בתוכן תנועה, אולם הן חוזרות תמיד לאותה נקודת התחלה. ״במקום דרוך״ הוא מיצוי של פעולתן זו.


בית האמנים
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה: 23.12, נעילה: 15.1.22

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden