כל מה שחשוב ויפה
יוני זהר, מתוך התערוכה קול ההמון. צילומים: כרמית חסין
יוני זהר, מתוך התערוכה קול ההמון. צילומים: כרמית חסין

יוני זהר לא קם בבוקר ומנסה לצייר כמו לאונרדו (או רמברנדט)

כשיוני זהר נסע לבלפור עטוף בדגל ישראל ומסכה, כל מה שהוא ראה מהפעם הראשונה ״זה ציור אחד גדול. קנווס אין־סופי״

יובל: הי יוני, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו, ואיך עברה הפתיחה של התערוכה בעידן האומיקרון?

יוני: באופן מפתיע הגיעו אנשים. זו היתה הפתיחה הראשונה שלי אז התרגשתי

יובל: וואלה. תערוכת יחיד ראשונה?

יוני: כן. מעולם לא דמיינתי שתערוכת היחיד הראשונה שלי תהיה ״פוליטית״ או קשורה למצב הנוכחי, אבל זה יצא ככה. הצגתי בכמה תערוכות קבוצתיות בעבר, והשנה הצגתי בצבע טרי בחממה, אבל זו הפעם הראשונה שהחלל כולו שלי. אין לאן לברוח…

יובל: לגמרי. תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים – איפה ומה ומתי למדת ומה קורה איתך ככה בכללי

יוני: אז ככה רקע כללי. לא הלכתי במסלול הרגיל: טיילתי, למדתי וגרתי בחו״ל הרבה שנים, למדתי בריטפלד באמסטרדם ובתחנה של ארם גרשוני ודויד ניפו. גרתי אחר כך בשיקגו וציירתי באקדמיית Pallete and Chisel ציור פיגורטיבי. כשחזרנו לארץ לפני כחמש שנים חזרתי ל״מורי ורבי״ דויד ניפו. הוא קירקע אותי, מה שנאמר שוב, ובסטודיו חזרתי למקורות הציוריים הפיגורטיביים לתקופה מסוימת.

לפני כשנתיים עזבתי את התחנה. תמיד ציירתי, תמיד רשמתי

יובל: תגיד רק בן כמה אתה?

יוני: 44, נשוי +2

The Revolution Cannot Be Televised

המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

קול ההמון

קול ההמון

בית הנבחרים

בית הנבחרים

ניהול קהל

ניהול קהל

יובל: אז הזכרת מקודם את המצב הנוכחי. ספר מה אתה מציג ב״קול ההמון״ בבית האמנים בתל אביב

יוני: אז ב״קול ההמון״ אני מציג גוף עבודות שנוצר בשנתיים האחרונות, עקב המצב הנוכחי בזמנו, שעדיין רלוונטי להיום. אני מציג סיפור: סיפור של מחאה, עם זיקה וקשר למחאות עבר. אחיי ואני יצאנו לרחובות, נסענו לבלפור עטופים דגל ישראל ומסכה, וכל מה שראיתי מהפעם הראשונה זה ציור אחד גדול; קנווס אין־סופי. אנשים יצאו מהכוכים שלהם ויצרו ״קברט״.

בזמנו ציירתי בסטודיו הרבה תנועה, מנחי גוף, מודלים… The Usual Stuff. באיזו הפגנה פתאום הגיח לפניי סוס ורציתי להעביר את התחושה, את חוסר האונים הזה ואת היופי הזה של החיה האצילית הזו, וגם את הניצול הזה: סוסים ״עיוורים״ מול קהל מתלהם. אתה זורק מולי סוס ואני חושב על איך ליאונרדו רשם אותם, או דגה עם התנועתיות הזו… זה גוף עבודות שנוצר בסחף.

הוביל אותי רעיון של לספר סיפור, סיפור של מחאה, עדיין באופן הציורי שלה

הייתי שם, ראיתי, בכל מצב נתון אני מצמצם עיניים ומחפש קומפוזיציה ואור.עברנו תקופה מטורפת של סגרים עם ילדים, כל פעם שנסעתי לעבוד בסטודיו זו היתה ״התפוצצות משחררת״

יובל: מאיפה התחלת? מה היה הציור הראשון? ספר קצת גם על התהליך – אתה עובד מרפרנסים מצולמים? או שמספיק לך להיות שם ואז להיכנס לסטודיו

יוני: הרוב מורכב מצילומים שלי, חלק מצילומי עיתונות. הייתי שם, ראיתי, בכל מצב נתון אני מצמצם עיניים ומחפש קומפוזיציה ואור. הצילומים עוברים בסטודיו טרנספורמציה, אני רושם אותם, מצייר, בדרך כלל רושם על נייר עיתון בפחם, הכי פשוט. משם אני מברר מה מעניין אותי, מה מושך אותי באימג׳. משם אני מתחיל לעבוד. 

בהתחלה ציירתי גוש פחם של ארבעה סוסים שפירקתי אותו והבנתי שאני בתוך הדבר הזה. כשהתחלתי ללכת למחאה בסגר הראשון הבנתי שכל מה שמושך אותי זה להעביר תחושה. עברנו תקופה מטורפת של סגרים עם ילדים, כל פעם שנסעתי לעבוד בסטודיו זו היתה ״התפוצצות משחררת״

יוני זהר

יוני זהר

טובת הכלל I

טובת הכלל I

טובת הכלל II

טובת הכלל II

טובת הכלל III

טובת הכלל III

יובל: למה הכוונה התפוצצות משחררת?

יוני: כצייר אני יודע אחרי הרבה שנים מה החוזק שלי. הג׳סטות שלי לעיתים גסות, קשוחות, ויש לי משחק של רוך וקושי בצורה שאני רושם ומצייר. הנושא הזה נותן לך כל כך הרבה אופציות במשחק הציורי שלו. 

הרגשתי שהטמפרמנט שלי מתאים לנושא אז התפוצצתי על הקנווס באמוק. היה איזה יום־לילה שעמדתי מול הקיר 13 שעות ו״נכנסתי״ בו. לא זזתי מהקיר עד שהדבר גמור… לא היה צורך בנושא שציירתי שיהיה שם ציור ממושך, מלוקק, עשוי מדי. הגולמיות והמהירות והכוח של העניין יצרו את הרישום הזה

אני ״אני״ בכל מצב ובכל ציור, אי אפשר לברוח מעצמך, צריך לנצל את הכלים שעומדים לרשותך. האפלה זו התחושה שאני מנסה להעביר, האור שיוצא מהחושך. האפלוליות הזו מכוונת, היא שמה אותך בוואקום מול הדבר הזה שאנחנו חווים

יובל: הבנתי. והצבעוניות המאוד אפלה שיצאה? זה הכי נראה לא מפה. בכוונה? או שככה אתה ״יודע״ לצייר?

יוני: אני לא קם בבוקר ואומר לעצמי היום אני אנסה לצייר כמו לאונרדו או רמברנדט, זה יהיה יומרני מאוד ומגוחך. אני ״אני״ בכל מצב ובכל ציור בגוף עבודות הזה, אי אפשר לברוח מעצמך בתוך הדבר הזה, פשוט צריך לנצל את הכלים שעומדים לרשותך.

והאפלה זו התחושה שאני מנסה להעביר, האור שיוצא מהחושך. האפלוליות הזו מכוונת, היא שמה אותך בוואקום מול הדבר הזה שאנחנו חווים

יובל: תגיד, אתה אופטימי? גם בכלל בחיים וגם בהקשר הזה?

יוני: כאבא אני חייב להיות אופטימי. אני איש מאוד חיובי עם חיוך על הפנים שחי את הרגע לגמרי. הנושא שנגעתי בו הוא נושא כבד, אני לא יודע לאן אנחנו הולכים. אני מפחד היום לילדיי ולעתידם בעולם המשוגע הזה, אבל ביום־יום שאני אוסף אותם מהגן אני לא יכול לאפשר לעצמי לחשוב אפוקליפטי.

ברמה הציורית יש לי אחלה חומר לעבוד איתו. לכולם בשנים האחרונות התפוצצה הבועה, אנשים גם חושפים את עצמם יותר ומרגישים שאין להם מה להפסיד, שזה דבר טוב שקרה לנו כאנשים. אני חושב…

העיוור מוביל את העיוור

העיוור מוביל את העיוור

עתיד שקט

עתיד שקט

הפרש הבודד

הפרש הבודד

יוני: אתה אופטימי ?

יובל: אני בעיקר מדחיק ומכחיש. אני לא מצליח להבין איך אפשר לחיות בעולם הזה בלי הרבה הדחקה והרבה הכחשה

יוני: מסכים איתך, תקופה הזויה

יובל: לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

יוני: כן. למי שבעניין ביום שבת 5.2 בשעה 12 בצהריים אערוך שיח גלריה. ובקשר להדחקה והכחשה אז גם פרספקטיבה: יהיה טוב. העולם תמיד היה משוגע


יוני זהר | קול המון
אוצר: אריה ברקוביץ
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה: 12.2

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden