נועה יפה: אם תערוכות קודמות שלי היו משקה חריף, אז זו תערוכה שהיא מים מינרלים

ענבל: הי נועה, נעים להכיר. מה שלומך היום באמצע טרפת הקורונה והבידודים?

נועה: האמת שבינתיים הקורונה לא כל כך נוגעת בי, אבל אולי זה ישתנה בבדיקת האנטיגן הבאה

ענבל: רק בריאות! אנחנו נפגשות כדי לשוחח על התערוכה הקטנה שלך ״נוצה לבנה״ בגלריה רו־ארט. אני אומרת קטנה, כי גם הקטנת את הגלריה וגם יש בה מעט עבודות – חמש. תוכלי לספר על הבחירה הזו?

נועה: אני לא בטוח שהמילה קטנה היא מדויקת כי תערוכות לא נמדדות במטראז׳ ולא במספר עבודות. אם נחשוב על התערוכה במושגים מוזיקליים, אז ברור שזו לא אופרת רוק בומבסטית שמשתרעת על אלבום כפול או משולש. מראש רציתי שהתערוכה תעבוד בפולס כמעט בלתי נראה, כמו איזו נימה דקיקה שהצופה צריך ממש לשים לב לקיום שלה. 

זו גם לא הפעם הראשונה שבה אני מקטינה את קירות הגלריה. זה חלק מהפרקטיקה שלי. אני מפסלת את החלל כדי שיתאים לעבודות שלי ואפשר לומר שחלק מהאוביקטים ממש חצובים בתוך החומר, או לפחות עושים רושם כזה. ובאופן כללי באמנות שלי אני לא מתעסקת בהפרזה

ענבל: אפשר להרגיש את הדיוק ואת העדינות של העבודות. הבחירה בפחות לא מובנת מאליה בתקופת ה״יותר״ שלנו. מה מניע אותך בתהליך היצירה?

נועה: תערוכת היחיד האחרונה שלי הייתה לפני שלוש שנים, ובתקופה הזאת קרו לא מעט דברים דרמטיים, גם מבחינה עולמית וגם מבחינה אישית, והתגובה שלי הייתה להיכנס פנימה, להשתבלל, ולא לתת לסביבה החיצונית להשפיע עלי.

בתערוכות הקודמות התעניינתי יותר בסוגיות של כלכלה גלובלית ויחסי כוחות ואי צדק, ועכשיו הנושאים האלה פינו את מקומם למשהו יותר מינורי, שעוסק דווקא בשחרור מהנרטיבים הגדולים, ומתעמק יותר בתפיסה יותר רוחנית של הקיום האנושי, אבל לא בקטע קלישאתי של סדנאות להעצמה, אלא של איזשהו שינוי שעובר עלי ועל אנשים שאני מכירה, באופן שבו אנחנו מתמודדים עם סבל או כאב או דילמות שיש לנו מול העולם.

ואת כל המטען הזה רציתי להעביר בתערוכה, שכל העבודות שלה, בעיניי, מתכנסות לכדי עבודה אחת שיש בה משהו מאוד מעגלי, מאוד מדיטטיבי אולי

ענבל: האם זהו ניסיון להפוך את חלל התצוגה למקום שמזמין שהיה מדיטטיבית? אוביקטים למיקוד התודעה?

נועה: לא, לא בהכרח. אני לא חושבת על האמנות שלי במונחים מעשיים. אני עובדת בצורה אינטואיטיבית והעבודות מבטאות איזשהו מצב נפשי שלי, כך שאם אני נמצאת בסיטואציה יותר שלווה, יותר בהירה, יותר מרוכזת, אז זה בוודאי זולג לתוך האמנות, כך שאפשר לומר שהתערוכה פועלת על תדר תודעתי שמשקף או מקביל למצב הרוח הכללי שלי.

אני מניחה שאם הייתי טיפוס עצבני או נוירוטי, זה היה גם נוכח בעבודות. ״נוצה לבנה״ היא סוג של שיקוף רנטגן של איזו נקודה צלולה שאני מנסה להגיע אליה בחיים שלי ובאמנות שלי. אם תערוכות קודמות שלי היו משקה חריף, אז זו תערוכה שהיא מים מינרלים

ענבל: מה משמעות השם ״נוצה לבנה״ בהקשר לתערוכה?

נועה: חשבתי על הרבה שמות ולילה אחד צץ השם הזה משומקום ופשוט ידעתי שזה זה. יש כל מיני פרשנויות למושג ״נוצה לבנה״, אם בהגות החסידית ואם בפולקלור האינדיאני או המיתולוגיה המצרית, אבל אני מתחברת למובן הכי גשמי וארצי של צמד המילים הללו. פשוט נוצה לבנה, קלילה ומרחפת

העולם הוא מתעתע. יש אינספור פריזמות ואמונות, יש מיליון דעות והשקפות, תפיסת המציאות בימינו מעורערת לגמרי, לא ברור מה נכון ומה לא נכון, מה אמת ומה שקר, אז למה שהאמנות תהיה ברורה וחד משמעית?

ענבל: שתיים מתוך העבודות בתערוכה לא ממש ניתנות לצילום, ומאוד מקשות על הראייה. בעבודות קודמות שלך יש הרבה התייחסות לצילום – האם היצירה שלך התפתחה מצילום לפיסול? כיצד את רואה את היחס ביניהם היום?

נועה: במקור, התחלתי בצילום, אבל בחירת האוביקט, סידור הפריים, הקומפוזיציה, הם לגמרי אקטים פיסוליים שמתקיימים במרחב תלת־ממדי ועוברים מטמורפוזה אל הדו־ממד. מה שאני עושה עכשיו, זה לקחת דימויים תלת־ממדיים ולתת להם איכות דו ממדית.

זה מהלך הפוך, ובגלל שיש בו משהו מאוד מתעתע ושקרני, אז גם מאוד קשה לתעד ולצלם את העבודות שלי. הן מסרבות לשתף פעולה עם סטוריז באינסטוש ותמיד יוצאות מטושטשות או לא ברורות. הן לא ניתנות לרפרודוקציה ונורא מסובך להבין מה הקטע שלהן כשהן מופיעות על גבי מסך האייפון או דף של ספר. צריך לחוות אותן פנים מול פנים, בקיצור

ענבל: אני מסכימה שצריך לחוות אותן פיזית. מול כל עבודה צריך לשהות וגם להתבונן מכמה זוויות. למה חשוב לך האופי המתעתע של העבודות?

נועה: העולם הוא מתעתע. יש אינספור פריזמות ואמונות, יש מיליון דעות והשקפות, תפיסת המציאות בימינו מעורערת לגמרי, לא ברור מה נכון ומה לא נכון, מה אמת ומה שקר, אז למה שהאמנות תהיה ברורה וחד משמעית?

נועה יפה, פורטרט עצמי

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ענבל: נראה שיש מתח פנימי בתוך העבודה – יש חלקים שהם צילומיים יותר וגם מתעתעים יותר ובחלקים האחרים יש דווקא דימוי פיסולי ברור ונוכח – בשערים המתכנסים ובעיגולים הספירליים

נועה: בסופו של דבר מדובר במבנים. לפני הכול, ככה אני רואה את העבודות, בתור מבנה. והחלקים של המבנה יכולים להתפרש לכל כיוון ולכל ממד, כל עוד הם מתכנסים בחזרה לתוך המבנה. זו נקודת ההתחלה והסוף שלהם

ענבל: תוכלי להסביר קצת יותר למה את מתכוונת בהתפרסות והתכנסות?

נועה: אני לא כובלת את עצמי לאיזו מהות פיזית אחידה. יש בתערוכה גם עבודת צילום אחת, מובהקת, וגם עבודות פיסול, וגם מצבי ביניים. בסוף מה שחשוב הוא הדימוי ואיך שהוא מורכב ומופיע בעולם

ענבל: לאן את הולכת מכאן? מה התוכניות לעתיד?

נועה: לתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה במסגרת חממת מפעל הפיס, באוצרות של סאלי הפטל נוה, שעוסקת ביקומים מקבילים. ובגלל הנושא, יש סיכוי שאבלע לתוך חור שחור ואעלם

ענבל: אני בטוחה שתגיחי משם מחדש עם עבודות מסקרנות. מתי זה יקרה?

נועה: התערוכה במוזיאון הרצליה אמורה להיפתח ביולי 2022, ו״נוצה לבנה״ ממשיכה להיות מוצגת בגלריה רו־ארט עד ה־19.2

נועה יפה | נוצה לבנה
אוצרת: מאיה במברגר
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3, תל אביב
נעילה: 19.2