עדי אבידני // בכבלי אנוש 

לפני ארבע שנים, בעקבות חלום של בן זוג, ארזתי את חפציי ונסעתי למדינה על אי באירופה, שהיום כבר לא נחשבת באירופה אלא רק אנגליה. רחוקה מהמשפחה, החברים והעיר שבה גדלתי – ירושלים – מצאתי את עצמי עטופה שליש מהשנה, ומפסלת בשארית. 

אבל לפני שהתחלתי ליצור בעצמי, אחרי תואר ראשון בספרות ותואר שני בחינוך, הקמתי בקיימברידג׳ הפסטורלית סטודיו אמנות שילובי לילדים. לימדנו שם רישום, ציור, פיסול, עבודה על אבניים וכל מה שילד יכול להעלות על הדעת. עידוד הילדים ליצור באופן ישיר השפיע עלי: הרצון שלי ליצור בעצמי גדל, ולאחר שנתיים של לימוד קיבלתי את האומץ לפתח את הסטודיו הפרטי שלי. 

הסביבה שאני נמצאת בה משפיעה על העבודה שלי באופן ישיר, וקיימברידג׳ הפוטוגנית עזרה לי לבסס קרקע רגועה ליצירה בלי תחושת שיפוט, בלי לחץ ובעיקר בלי שום ציפייה. שם למדתי קרמיקה, פיסול והתאמנתי ברישום. המעבר אל מנטליות בריטית, שכל כך רחוקה ממה שאני מכירה כל חיי, רק הדגיש עבורי את המרחק מירושלים, מהמשפחה שלי ומכל מה שהכרתי עד אותו זמן, והביאה איתו תחושות מעורבות ומנוגדות.

מצד אחד, תחושות של מימוש עצמי, צמיחה ונחת, ומצד שני תחושות של סולידריות, געגוע ואשמה: החיים במקום מגורים שלו, שקט, מלא בטבע ונחת, עם יכולת ליצור באופן כמעט מוחלט, ללמוד, ובעיקר לנשום, אל מול הקושי של תחושת הניתוק, הגעגוע, שייכות והקשיים בארץ. 

העבודות שלי ככלל, ובפרט שרשראות החימר, מנסות ליצור מעין ראי המשקף אותנו, בני האדם, ואת קשרי האנוש שאנו יוצרים, את הקשרים שלנו למקומות שבהם גדלנו: האם אנו תלויים או כבולים בהם, או מוצאים בהם נחמה ושחרור. 

הפסלים נבנו ביד, לינק־לינק, כולם דינמיים ויכולים לשנות תנוחה: כל מנח הוא שונה והאפשרויות רבות. רציתי להוסיף חוש נוסף למלאכת הצפייה, ליצור פסלים שהצופה יוכל לגעת בהם, להרגיש, מעין אלמנט פרפורמטיבי. הצופה מקבל את החופש לראות את הפסל ולשנות את המנח שלו בהתאם למה שמרגיש לו נכון וטבעי; אתה מה שאתה מביא. 

היכולת של השרשראות להיות דינמיות (שגם מנוגדות במידה מה לטבע של החומר השרוף) מסמלת במידה רבה את התחושות של החיים מחוץ לישראל והריחוק מהמשפחה והחברים – סמל של כבלים ושלשלאות אל מול מדד של חופש; תחושת הרוגע שבמציאת קרקע ושייכות אל מול תחושת כליאה שאנו יכולים לחוש, אפילו כשאנחנו נמצאים באזור המוכר לנו, הטבעי, במשפחה, בזוגיות ומסגרות בילדות ובבגרות, ובכל היבט של החיים שלנו. לעומת זאת, הצורך בקרקע, בבית, ב״כליאה״, בתחושת הביטחון, הוא הוא הצורך שנותן לי את הביטחון ליצור.

כל המחשבות האלו העלו לי מחשבה אחת עיקרית שעדיין נותרה בעינה – מהו המצב האולטימטיבי עבורי ליצירה, ואם יש כזה. ואם כל זה יכול היה להתקיים בסביבה אחרת? לצד השרשראות, הקשרי קרמיקה מסמלים את מבט המיקרו שבבסיס העבודה, ושנוצרו עם מחשבה על אינדיבידואלים מיוחדים בחיי, ועל הקשרים שיצרתי איתם. כל קשר ייחודי ומקובע אל מנח אחר; הם המתנה האולטימטיבית לאנשים שבחיי.

צילומים: עומר געש

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

העבודות המצולמות יחד עם הדוגמנים נעשו בשיתוף פעולה עם האמן והצלם עומר געש. שיתוף הפעולה עם עומר התחיל כששנינו ראינו מכנה משותף באופן שבו אנו מפסלים – אני בחומר והוא בגוף. יחד ניסינו לקרב בין הפסלים והגוף החי, בעזרת פיסול של גוף האדם באופן דומה שבו יכולנו לשחק עם השרשראות. הדימויים שמצאנו במהלך הצילומים היו רבים, ובעיקר שיקפו לנו את הקשר החזק שבין הגוף והנפש, הצורך שלנו לנוע, לחקור ולזוז אל מול המגבלות שלנו. 

במהלך השנה האחרונה הצגתי והשתתפתי בהצלחה בגלריות ובתחרויות בלונדון, ובימים אלו אני מתמקדת בפיתוח עבודה חדשה בעזרת מידול תלת־ממדי, שם אני יכולה לשבור את חוקי הפיזיקה ולתת דרור לדמיון שלעיתים יכול להיות קשה יותר לביצוע בחימר.