כל מה שחשוב ויפה
נעם ונקרט בגלריה מאיה. צילומים: יערה אורן
נעם ונקרט בגלריה מאיה. צילומים: יערה אורן

נעם ונקרט מציירת דברים שלא מדברים עליהם

בתערוכה בגלריה מאיה ״יכול לצאת גם מהיום הזה ציור״, נעם ונקרט מתעמתת עם התנגשות הטיטנים של הורות וקריירה, בצבעים בוטים וציטוטים אמנותיים, מפרידה קאלו ועד פיקאסו

חגית: הי נעם בוקר טוב, מה שלומך? איך הייתה הפתיחה?

נעם: הי חגית! היה נהדר. בעצם הפתיחה הייתה פחות או יותר המפגש הראשון שלי עם התערוכה, כי הייתי חולה בכל ימי ההקמה… אבל היה מפגש טוב

חגית: אווו זה לא טריוויאלי בכלל. בהתחשב בזה שהתערוכות שלך הן בדרך כלל גם מיצב של הציורים… איך זה הפעם? ואיך את מרגישה?

נעם: הפעם זו תערוכת ציור, ולא מיצב. אבל דווקא זה הפך את האוצרות ליותר משמעותית. היו הרבה ציורים והיה אפשר ליצור מהם הרבה תערוכות מאד שונות. גבי קליין, האוצרת, בילתה ימים ארוכים בגלריה והייתה מאד משמעותית לתוצאה הסופית

נעם ונקרט. צילום יערה אורן

חגית: אז ספרי איך התערוכה הזו התהוותה ומה קורה שם – ולמה הכותרת – יכול לצאת גם מהיום הזה ציור?

נעם: במובן מסוים הקורונה עשתה שירות טוב לתערוכה, כי המצב חייב אותי לשחרר ולתת לגבי לעבוד 🙂 זו תערוכה של ציורים מארבע השנים האחרונות, והיא עוסקת בהתרחשות המרכזית בחיי בתקופה הזו – הריון, לידה, אמהות. אלה ציורים מהראש, מהזיכרון, ללא רפרנס. סוג העבודה הזה אפשר לי לתאר מצבים פנימיים, להפוך את ההתרחשויות לכמעט ארכיטיפיות.

הציורים המוקדמים יותר הם עבודות על נייר, ציורים יחסית מהירים, בהתאם לקוצר הזמן. יש בהם דחיפות ורצון לספר את הסיפור. הציורים המאוחרים יותר, על בדים, כבר קצת ממושכים יותר, עם תשומת לב גם לחלקים המופשטים של הציור. ביחס למיצבים שראית בעבר, אני מרגישה שיש כאן משהו אישי יותר, חשוף יותר. גם בנושאים, אבל גם בגלל שזה לא מסתתר מאחורי ה״וואוו״ של המיצב

יש כמובן גם רגעים אחרים, נעימים ומקסימים, אבל פחות מעניין ודחוף לי לצייר אותם. אין ספק שילד משנה את החיים, ובצורה משמעותית יותר לאמהות, שגופן מגוייס הלכה למעשה לגידול הילד. אני לא מחדשת שום דבר, אבל אני חושבת שיש קצת מחסור בדימויים כנים של המצב הזה

חגית: נכון, יש משהו צנוע ושקט במדיום החשוף של הציור. מכיוון שטרם ראיתי את צריכה לתאר לי קצת את התערוכה: כמה עבודות, כמה נייר וכמה בדים? כמה ילדים נולדו בארבע השנים האמורות?

נעם: נולד רק ילד אחד!

יש בתערוכה 17 עבודות, שהן בערך שליש מהעבודות שהיו מועמדות להשתתף. תשע עבודות על נייר ושמונה בדים. בציורים יש משהו דחוס, גם בגלל צבעוניות רוויה, וגם בגלל הקומפוזיציות: הדמויות נכנסות בקושי לפריים, המסגרת של הציור הופכת לאלמנט משמעותי, מגביל. בתערוכה יש מספיק אוויר בין העבודות כדי לנוח קצת ביניהן

חגית: ובחיים?

מהציורים עולה אווירה מאוד כאוטית – שזה בעיניי תיאור לא רע של מה שקורה כשנולדים ילדים, כשהחיים מתארגנים מחדש סביב עקרון מכונן מאד קפריזי. ואז עוד נכנסת קורונה למשוואה. ובשנה האחרונה גם תפקידך כראש המחלקה לאמנות במנשר

נעם: כן. יש כמובן גם רגעים אחרים, נעימים ומקסימים, אבל פחות מעניין ודחוף לי לצייר אותם. אבל אין ספק שילד משנה את החיים, ובצורה משמעותית יותר לאמהות, שגופן מגוייס הלכה למעשה לגידול הילד. לא רק בזמן ההריון. אני לא מחדשת שום דבר בדברים שאני כותבת לך עכשיו, אבל אני חושבת שיש קצת מחסור בדימויים ויזואליים כנים של המצב הזה.

חגית: כנות היא לב העניין. בלי כלבלבים ועננים מרחפים

נעם: כיוצרת היה לי חשש שהאמהות תשים סוף ליצירה. גם ככה תמיד אני מרגישה צורך להצדיק את הפעילות הלא כלכלית ולא תכליתית הזאת. אני שומעת שהחשש הזה משותף להרבה נשים אמניות. ואולי גם זה בא לידי ביטוי בציורים – הקושי עם ההיצמדות הזו של ילד, שמצמצמת את המרחב. מצד שני, יש בהורות הרבה השראה ושינוי, וגם זה בא לידי ביטוי

חגית: מעבר לדחיסות ולצבעוניות הבוטה את גם נוטה לגרוטסקה, קריקטוריות מסוימת, ובמקביל צמודה לציטוטי אמנים גדולים (אני מזהה רפרנסים לפרידה קאלו ולדייגו ריברה, בין השאר. אני צודקת?)

נעם: נכון, יש משהו מהקריקטורה. זה נובע גם מזה שאני מציירת בלי להסתכל על משהו, וגם מתוך רצון להביא את הסיטואציה לקצה, לגעת במשהו שהוא קצת נורא וקצת מצחיק

הצבע מצד אחד קצת רעיל, דחוס וקשה, מצד שני יש בו גם משהו מפתה. כשאנשים נכנסים לתערוכה הרבה פעמים הם קודם כל אומרים – וואוו, איזה כיף, כמה צבע. הצבע מאפשר לעסוק בתכנים הלא פשוטים

חגית: מי שיחצה את הרחוב ויבקר בתערוכה של נועה אירוניק בגלריה רוזנפלד, עשוי לחשוב שתיאמתן ביניכן 🙂 או שהגיע משלוח של צבעים חומציים ורעילים, צבעי מלחמה, שאתן כובשות איתן את הבדים בעצבים חשופים, בלי פילטרים.

זויה צ׳רקסקי, מאמהות הז׳אנר, אמרה לי פעם בראיון שכשמציירים קריקטורה אפשר לקחת צבע ישר מהשפופרת, לא צריך לטרוח על הניואנסים. זה נכון גם לך?

נעם: כשאני חושבת על זה, גם בעבודות קודמות שלי הייתה צבעוניות עזה ומעט רעילה. אז אולי זה לא קשור רק לנושא של התערוכה הנוכחית, אלא להעדפה אסתטית. אבל אני מסכימה שיש בזה משהו שמתחבר לנושא, לקריקטורה. הצבע מצד אחד קצת רעיל, דחוס וקשה, מצד שני יש בו גם משהו מפתה. כשאנשים נכנסים לתערוכה הרבה פעמים הם קודם כל אומרים – וואוו, איזה כיף, כמה צבע. הצבע מאפשר לעסוק בתכנים הלא פשוטים

אני חושבת שאת מזהה נכון קשר לאמנות דרום אמריקאית ואולי גם איברית… אני מסתכלת הרבה על ציורים של פאולה רגו, אמנית מפורטוגל, ויש דמיון גם לקאלו וריברה במוצקות של הדמויות, בהגזמה.

יש קשר גם לפיקאסו, הוא הכי בולט בציור ״ילד כועס בים״ שבסוף לא נכנס לתערוכה. אבל תוך כדי ציור זה הזכיר לי את הנערות הרצות על חוף הים ללא דאגה של פיקאסו, והמשכתי את הציור כבר מתוך מחשבה על פיקאסו

חגית: זיהיתי גם את פיקאסו (ואני זוכרת לך גם את ציטוטי רוסו ודאלי בתערוכה במנשר לפני כמה שנים). וממש רציתי לשאול אותך על הקשר הספרדי־לטיני־איברי – למה דווקא שם את מוצאת את השפה שלך?

נעם: טוב, את פיקאסו אפשר אולי להוציא מההקשר הלטיני, כי הוא הרי האבא של כולם J אבל זו שאלה טובה, האמת שלא חשבתי מה העניין שלי עם ציור שבא משם. אין לי תשובה חכמה – משהו בצבעוניות, משהו בתנוחות הגוף המוגזמות, האקספרסיביות

חגית: אולי נתפסתי לקאלו וריברה כי יש משהו חריף בסיפור שלהם – גם בהקשר האמנותי וגם הזוגי, ואפילו ההורי: הכמיהה של קאלו לילד וההתייחסות למערכת הזוגית שלהם כסימביוזה מפרה אמנותית ועקרה מבחינה הורית; הרסנית ברמה האישית; וגם כיחסי אם־ילד (דיוקן עצמי של פרידה עם דמותו של דייגו כתינוק בחיקה)… זה לא קשור לשורשים אישיים שלך?

birds

נעם: אין לי שורשיים איבריים או לטיניים! לצערי. אולי הקשר לקאלו הוא במימד האוטוביוגרפי של העבודות. זיהית נכון שבעצם מתוך העיסוק באמהות יש גם עיסוק בזוגיות. אצלי הדמות של בן הזוג/האבא נמצאת בדרך כלל בשולי הציור. נוכחת/לא נוכחת

חגית: אני חושבת שבציורים שלך את מבטאה מכאובים וקושי שבאמת לא כל כך מדברים עליו – מה קורה לנו כשהילד המתוק שלנו הופך למפלצת מצווחת; מה קורה לזוגיות המתוקה שהופכת לעייפות גדולה ומלחיצה. ואני חייבת לשאול: הקורונה גם נמצאת בסיפור של השנים האלה בתערוכה? אני לא יכולה לדמיין איך זה מרגיש כהורים צעירים עם תינוק בשנתיים האחרונות

נעם: הקורונה רק מעצימה את מה שכבר שם: יש יותר זמן יחד, ההורות, היצירה והעבודה מתערבבים יותר, יש פחות תמיכה חיצונית. אבל אני לא מרגישה שזה הסיפור של הקורונה

חגית: הדחיסות שאת מתארת בציורים באה מתחושת דחיסות בבית פנימה? זה גם גן עדן וגם גיהנום, או כמו שאמרת קודם – גם נורא וגם מצחיק. ואני יכולה להוסיף בוודאי, גם מלא אהבה וגם ייאוש

נעם: בטח. אנחנו גרים בדירת 45 מטר בקריית שלום, והיא אכן דחוסה בנו ובחפצים שלנו (בעיקר חפצים שבן זוגי מוצא ברחובות ומציל). בית זה מקום עם מתחים, אצלנו גם לפני הלידה זה היה ככה 🙂 אבל הכל על פני השטח, ואני אסירת תודה לבני ביתי שהם גם מוכנים לקבל את המראה הזאת שהציורים מציבים.

נעם ונקרט בגלריה מאה. צילומי הצבה: ניר נמיר

נעם ונקרט בגלריה מאה. צילומי הצבה: ניר נמיר

בתערוכה רציתי למצוא דרך לחבר התרחשויות מהחיים, וקהל שהוא לאו דווקא קהל האמנות הרגיל. הזמנתי קבוצות של אמהות להתארח בגלריה. הדס רות, מנחת מעגלי הורים, קיימה בגלריה סדנה לאמהות. בשבת הקרובה (12.2 בשעה 11:00) יהיה מפגש הקראת שירה עם הדס גלעד, תהילה חכימי (שהגיבה בכתיבה לעבודות ששלחתי לה), ענת לוין, לירון אוחיון, קרן דוד הרטמן ודנה הלוי

חגית: תהילה חכימי כותבת את מה שאת מתארת בציור:
הַתִּינוֹק שֶׁלִּי מְסוֹבֵב אוֹתִי / כַּמָּה שֶׁהוּא מְסוֹבֵב אוֹתִי / הוּא וַאֲנִי אַחַת בְּעִקְבוֹת הַשֵּׁנִי / עוֹד לִפְנֵי שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְהִתְיַשֵּׁב לְבַדּוֹ / סוֹבֵב אוֹתִי עַל צִירִי / סוֹב סוֹב נְסוּבְתִּי עַל עֲקָבַי / בַּחֲזָרָה אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ שְׁנֵינוּ / הוּא בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת, אֲנִי בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת / הוּא בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת, אֲנִי בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת / הוּא בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, אֲנִי בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת / הוּא בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, אֲנִי בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת / שָׁעוֹת שֶׁלֹּא עָצַמְתִּי עַיִן
(מתוך השיר ״קרוסלה״, תהילה חכימי)

כל התגובות מזדהות כל כך?

נעם: התגובות לתערוכה מאוד מרגשות. חלק נוגעות לציור עצמו, וחלק לנושאים שעולים בתערוכה. תגובות של הזדהות, התרגשות מהמפגש עם דימויים שמתארים דברים שלא מדברים עליהם. שמעתי מכמה מבקרים שהעבודות חשופות, אמיצות. זה מעניין, אני לא מרגישה שזה דורש אומץ. אולי בגלל שמעשה הציור עצמו הוא מעשה אינטימי ביני לביני, אני לא חווה את זה כפעולה חושפנית

חגית: זה לא חושפני?!

נעם: מצחיק. זה ציור שציירתי לפני שהייתי בהריון. הוא מתאר יותר את החרדה ולא את הדבר עצמו. האם והתינוקת נחרדות מהדמיון זו לזו. את צודקת כמובן, זה חושפני. אבל מעשה הציור עצמו אינטימי. וכשהציורים מוצגים כבר יש מרחק מסוים ביני לביניהם

חגית: אני באמת חושבת שיש במבט האירוני/קריקטורי שלך משהו שממתיק את האימה, אבל אין ספק שההתייחסות גם לגוף וגם לאירועים הרגשיים והמהותיים היא מאוד ישירה.

לפני שניפרד, אני רוצה לשאול על הבחירה שלך בציור, ועל הדילמה הזו שזה ״לא כלכלי״, איך הייתה הדרך ומה את עושה עם זה?

נעם: ציירתי תמיד, אבל באמת לא חשבתי שמותר לי לעסוק בזה. חשבתי שחייבים להיות גאונים, או כאלה שזה חזק מהם. למדתי תואר ראשון בבלשנות ובי איי כללי באוניברסיטת תל אביב. המשכתי ללימודי אמנות חלקיים במדרשה בבית ברל ושם זה נהיה רציני. המשכתי בתואר שני בבצלאל

חגית: והיום את באקדמיה!

היום אני מלמדת ציור ועומדת בראש המחלקה לאמנות במנשר. היום אני חושבת שיש מקום לאמנות ולקולות מגוונים, וגם ללא־גאונים!

חגית: מזל 🙂 ואולי עוד מילה על התוכניות להמשך – בתערוכה ולא בתערוכה?

נעם: כשארזתי את הציורים לתערוכה הבנתי שכנראה התערוכה מסמנת גם סיום תקופה בסטודיו. מה יהיה הדבר החדש? אני עדיין לא יודעת. בציורים האחרונים שציירתי לקראת התערוכה תהליך העבודה קצת השתנה, התחלתי לצייר בלי לדעת מה יהיה הדימוי. הדימוי נבע מתוך הציור. אולי זה יהיה הבסיס לדבר החדש. ואני מניחה שאצא לצייר בחוץ – זה מה שאני עושה כשאני לא יודעת מה לעשות, יוצאת להתבונן. זה ממלא מצברים נפשיים וציוריים

חגית: רעיון מצוין

נעם: ויש גם דברים מרגשים להתכונן אליהם בעבודה במנשר – הגשות סוף סמסטר, פרויקט משותף של סטודנטים שיוצג בנווה שאנן, וליווי של הסטודנטים לתערוכת גמר, שכבר ברור שתהיה מהממת במיוחד

חגית: ברור! בהצלחה


נעם ונקרט I יכול לצאת גם מהיום הזה ציור
אוצרת: גבריאלה קליין
גלריה מאיה. שביל המרץ 2, קומה 2, תל אביב. נעילה: 19.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden