כל מה שחשוב ויפה
מאיה אטון, דמעות בגשם. סריקה: ארטסקאן
מאיה אטון, דמעות בגשם. סריקה: ארטסקאן

תערוכות חורף 2022 בגלריה העירונית לאמנות, ראשון לציון

פורטפוליו Promotion: תערוכות חדשות למאיה אטון, נטע ליבר שפר, סיגל צברי, אלכס טוביס ואריה למדן בגלריה העירונית לאמנות, ראשון לציון. אוצרת: אפי גן

מאיה אטון | דמעות בגשם 

הבחירה להציג מקבץ אקראי לכאורה, מתוך מאות רישומי דיו שנעשו בשנתיים האחרונות, מאפשר לצופה לחוות באופן נוסף רישומים שאותם מעלה מאיה אטון כמעט מדי יום לאינסטגרם. תנועת המבט במבחר או במקבץ מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי – אל עבר המכנה המשותף.  

המעשה היומיומי מזכיר יומן רישומי־קליגרפי, ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בדרך כלל בגודל A3, בדיו ומים. ברישומים של אטון נוצר עולם של הקשרים סמליים, חיבורים מיסטיים, אזוטריים, שיש בהם התבוננות על תפקיד הדימויים בחיים. אנחנו פוגשים שדות ארכיטיפיים, פסיכולוגיים מיתולוגיים ופילוסופיים. 

״סדרת רישומי הדיו התחילה בסגר הראשון והפכה לתרגול יומיומי כמעט. התרגול בעבודה רטובה עם דיו, קרוב לטכניקת עבודה עם צבעי מים הנותנת מקום לאקראיות של התפשטות הדיו על הנייר. הרישומים מהירים יחסית ונעשים בישיבה אחת. הם דורשים ממני ריכוז מסוים והתמסרות לרגע, שלאחריו אני מרגישה כמו אחרי טבילה במים.

״התוצר הוא רישום של תחושה פנימית. הרישום בדיו אינו ציור, הוא לא ספקטקולרי, הוא מהיר, אקספרסיבי, פחות נשלט, מאוד עירום והוא בבחינת תקשורת יומיומית עם עצמי. יש לי מאגר עצום של דימויים שאני אוספת ושומרת דרך חיפוש באינטרנט וברשתות חברתיות ואלו נוגעים לעולם גותי, מפלצתי, לחיות, לקולנוע ול׳גלאם׳ המוקדם של הוליווד. 

״בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בדרך כלל מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית״.


נטע ליבר שפר, מקונן - גיש. צילום: אבי אמסלם

נטע ליבר שפר, מקונן – גיש. צילום: אבי אמסלם

נטע ליבר שפר | המקוננים

חדר התצוגה עורר אצל נטע ליבר שפר אסוציאציה של קאפלה. מכאן הבחירה להציג בחלל את סדרת ״המקוננים״. הרישומים הגדולים סוגרים על הצופה ומייצרים תחושת יראה הקשורה לעיתים לחללי קדושה. הדמויות המצוירות נראות כנתונות בתוך עולם משלהן, זקוקות לניחומים. 

רישומי המקוננים נוצרו בעקבות סדרה של רישומי חיילים פצועים, שתחבושת גדולה מכסה את פניהם; סדרה שעסקה בביטוי למציאות אלימה ועיוורת. בסדרת המקוננים הפכה התחבושת למטפחת וזו מסמלת את הצער ואת האבדן באמצעות פעולת הכיסוי וההסתרה: מראה את הפגיעה גם מבלי לסמן קונקרטית את מקום הפצע.

המטפחת מזכירה את ״מטפחתה של ורוניקה הקדושה״. הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה גם את תכונות הנייר עצמו, המטביע על פניו חותם. זהו הרהור על היווצרותו של דימוי ועל רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן.

המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך גם מעלימה את הפנים, מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט. 

״ביקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם״.


סיגל צברי, ענף. צילום: אלעד שריג

סיגל צברי, ענף. צילום: אלעד שריג

סיגל צברי | פֶרְמָטָה  

ראשית דבר אנו חשים את צניעותם של הציורים. כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל, צבע, או קומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור.

סיגל צברי מתבוננת ומציירת כמספר־עד, המספר על דמויות שפגש או על אירועים שחווה ולפיכך הוא מעורב בסיפור. לעיתים ההתבוננות נעשית בחוץ, לעיתים בתוך או מתוך הסטודיו. נוף מהסטודיו אל חוץ. נוף מרפסת ועציצים, אדם, תנועה שנלכדה, זו שהשאיר בין החפצים. נקודות המבט הנבחרות שלה, הן ״פיסות מקום״ הנאחזות בעדינות, ברוך, ובו בזמן סיגל מדייקת את התנועה מהפנים אל החוץ, ממנה אל האוביקט ובחזרה. 

עבודות הציור של צברי הן עדויות לחולף ברישום ובצבע, ליופי הנושא עצמאות של מקום וזמן. ״פֶרְמָטָה״ מציעה אפשרות לחשוב על מציאות, או על עולם התופעות או הדימויים שלפנינו ועל פעולה ציורית כאשליה, או כתפיסה מסוימת של מציאות.

פֶרְמָטָה היא סימן מוזיקלי המורה על הארכת משך התו במידה בלתי מוגדרת . סיגל צברי היא מוזיקאית וחברת תזמורת ומכאן הקשר בין השהי/פרמטה המוזיקלי לשהות בהתבוננות בציור כשם התערוכה.


אלכס טוביס, שירלי עם המדונה של אל גרקו. צילום: מ״ל

אלכס טוביס, שירלי עם המדונה של אל גרקו. צילום: מ״ל

אלכס טוביס | משפחה

מושאי הציור של הציורים האחרונים המוצגים בחלל הם בני משפחה – מוכרים, קרובים שאיתם נפגשים באופן יומיומי – אלא שהתמודדות ציורית עם דמותו של בן משפחה קרוב אינה בהכרח קלה. נופי החוץ, הטבע, ואנשים שאינם בני משפחה, שהיו נושאים מרכזיים ביצירתו בעשור הקודם, פינו דרכם אל ציורי דיוקן אישיים, חלק טבעי בהבשלתו של האמן. 

הדמות המצוירת (אישה/בן/בת) מופיעים על רקע נבחר ומטופל. כל דיוקן זוכה לטיפול אחר. תנוחת הגוף הנבחרת, הבחירה בישיבה או בעמידה, הרקע והטיפול בו, היחסים בין הרקע לדמות, פלטת הצבעים הנבחרת, לכל אלו משמעויות הנרבדות זו על גבי זו ביצירתו של אלכס טוביס. הציור נושא עומק, נפח, חלל ואינטנסיביות רגשית, מסגיר רגש חם ופועם לצד בדידות עצומה. 


אריה למדן, איש ציפור. צילום: מ״ל

אריה למדן, איש ציפור. צילום: מ״ל

אריה למדן | איש־ציפור

״אני מצייר בקווים, הקווים מעניינים אותי כל החיים, אני אוהב לעבוד עם קוים דקים, מה שמושך אותי בקו הדק, זה העשייה הגופנית, הפיזית. לעשות קו קטן ועוד קו עד שהצורה יוצאת תחת ידי, לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי. בשבילי דיוקן עצמי זה לא להסתכל בראי, אלא התחושות כשאני מצייר את מה שאני מרגיש״.

כל רישום נדמה כדיוקן עצמי המציע התבוננות ברגע אחד. הדימויים על אף ההפתעה וחוסר ההיגיון, נשענים על מציאות. עבודותיו הומניות. האדם במרכזן. דמויות עמוסות, המעוררת חמלה ומעידות על היוצר ועל אהבת האדם שבו. בתערוכה מוצגים רישומים הנפרשים על גבי 40 שנים של יצירה. 


הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון
בית גורדון-לונדון, אחד העם 9, ראשון לציון
נעילה: 30.4

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden