כל מה שחשוב ויפה
טל פוגל, REMOTELY CLOSE
טל פוגל, REMOTELY CLOSE

טל פוגל: אם לא התחברתי זה לא יעשה טוב לא לי ולא למוזיקאי

שיתוף הפעולה המוזיקלי הישראלי-טורקי REMOTELY CLOSE‎‎ הוא האחרון ברשימה הארוכה והמרשימה שעיצבה טל פוגל לסצינת האינדי המקומית: טונה, גון בן ארי, סגול 59, ג׳יין בורדו, לוסיל קרו, איה זהבי פייגלין, רדיו הקצה ועוד ועוד (ועוד)

יובל: הי טל, מה קורה? ומה שלומך בימי האומיקרון?

טל: וואלה טוב סך הכל 🙂

אין תלונות מיוחדות

יובל: יפה! ממבט מהצד נראה שאין לך רגע דל, כל דקה עוד פרויקט, עוד משהו שיוצא לאור. זה תמיד היה ככה? (בקטע טוב, כן?)

טל: ברור 🙂 אני מברכת על זה.

זה תמיד היה ככה, לאו דווקא בהקשר של עיצוב, אבל אין ספק שהשנתיים האחרונות תפסו גובה ברמת ההילוך ואני משתדלת לאחוז בכמה פרויקטים במקביל כל פעם כדי לשמור על תנועה ועניין

יובל: נייס. אז הסיבה הרשמית שאנחנו פה היא השת״פ הישראלי-טורקי, REMOTELY CLOSE‎‎ (מזל טוב!), אבל רגע לפני אני רוצה לשאול על החיבור שלך למוזיקה, כי הרבה מהפרויקטים שלך קשורים לעולם הזה. איך זה קרה?

טל: זה נכון 🙂 אנחנו חוגגים ריליס מיוחד ומרגש ✨

זו שאלה שאני תמיד אוהבת לגעת בה כי היא מזכירה לי את נקודת החיבור והתשוקה שממנה אני שואבת השראה ודרייב. בגדול אני מוזיקאית 🙂 הוצאתי אי שם שני אלבומים, ועבדתי בזה. הופעתי בכל מקום וכל פסטיבל וזה כל מה שעניין אותי בזמנו.

במקביל, עיצבתי לעצמי ולחברים מוזיקאים, ולאט לאט האדוות התרחבו וגדלו עד שלקחתי החלטה לקחת את זה לפול טיים, מתוך הבנה שאני לא לגמרי מממשת את הערך שלי בעולם רק דרך המוזיקה וגם כי אני צריכה להתחיל להתפרנס 😅

יובל: מתי ואיך ואיפה נכנס העיצוב?

טל: באלבום הבכורה שלי, ״ערימות של חלומות״. היה לי מוזר לקחת מעצבת מבחוץ: השתמשתי בזיכרון הגוף שלי שזוכר איך מציירים והקלדתי את כל הטקסטים במכונת כתיבה, סרקתי והדפסתי הכל, ושלחתי לבית הדפוס שבמהרה החזיר לי את הקבצים עם כל מיני הערות שלא הבנתי כמובן מה זה וקטורי, שטנץ או גריד באותם ימים? שם זה התחיל. העיצוב כמקצוע הרים הילוך מתוך משבר, משם הכל צומח הרי בסוף

יובל אז אם אני מבין נכון וממה שאני זוכר, אין לך לימודים פורמליים בתחום, לא עשית את המסלול הרגיל של לימודי תקשורת חזותית וכן הלאה

טל: נכון 🙂

התגלגלתי ולמדתי (ועדיין) מתוך סקרנות בריאה כזו, התייעצתי, התבוננתי, קראתי, לקחתי כמה קורסים והמשכתי להתגלגל מתוך איזשהי בעירה פנימית כזו ורצון להרגיש חופשיה ולא מוגבלת, אולי דווקא כי לא למדתי באקדמיה, אולי משם ה״חוצפה״ הזו לצאת מהגריד, להעיז, לא לשמור את עצמי בתוך התהליך הלימודי בלבד עד שאצא אפויה אל התחום הזה. עבדתי ולמדתי, למדתי ועבדתי, ומכל לקוחותיי השכלתי

עוד לפני שירדנו לפרטים הטכניים, בלב כבר אמרתי כן

יובל בואי נדבר על REMOTELY CLOSE‎‎ ואז נמשיך גם לפרויקטים אחרים. מה את יכולה לספר על הפרויקט

טל: יס. מדובר על פרויקט מוזיקלי שהוא שיתוף פעולה בין מוזיקאים ומוזיקאיות ישראלים וטורקים מדליקים בהפקה של אלעזר זינבל, הוד בייס, נואיבה רקורדס והקונסוליה הישראלית באיסטנבול. המוזיקה שבאלבום כולה צבועה בהשפעות אלקטרוניות בתוך המנעד שבין המרקיד למדיטטיבי, וכשאלעזר פנה אלי עם ההצעה הזו, עוד לפני שירדנו לפרטים הטכניים, בלב כבר אמרתי כן

יובל למה? מה דיבר אלייך?

טל: לפני הכל האהבה של כל המשתתפים בדבר. זה פרויקט שנועד לחבר, לקרב, להניח בצד את הטפל, ולהתמקד בהתהוות של יצירה אנושית על שלל גוונייה, ובזכות העושר התרבותי שקיים בו. מעבר לזה הניים־דרופינג הוא התגשמות חלומותיי: מוזיקאים כמו עוזי נבון (שוזין), ספי זיסלינג, קותימאן, בום פם, לירז צ׳רכי (אלה מהצד הישראלי, את הטורקים טרם הכרתי).

ומעבר לזה, כשכבר התחלנו לדבר על המרחבים והמהות של האלבום, להביא באופן חזותי את תחושת ההתקרבות והתרחקות, הכמעט נוגע, זה ניואנס מאוד יפה ועניין אותי מהיכן יבוא הפיצוח. אתגר

טל פוגל. צילום: אביעד פוקס

טל פוגל. צילום: אביעד פוקס

יובל מאיפה הגיע הפיצוח? ספרי על התהליך עד לתוצר הסופי

טל: התהליך מתחיל בשיחה הראשונית עם החוט המקשר לפרויקט, במקרה הזה אלעזר האהוב ואני שהיינו בדיאלוג. קבענו לשוחח ומהשיחה יצאתי עם תחושות ורעיונות ראשוניות. בסוף השיחה הוא גם זרק איזשהו דימוי שנתקע לו בראש ו״שממש לא חייב להשתמש בזה, סתם רעיון שחשבתי עליו אבל… לא יודע…״, והרעיון הזה לבסוף התגלגל להיות המוטיב המרכזי של העטיפה – היד מעל היד.

הנחתי את זה בצד ויצאתי למחקר, שאצלי מתחלק לשניים: מחקר עומק, אני קוראת לו, ומחקר חזותי. במחקר העומק אני קוראת על התרבויות השונות, קוראת על האמנים המשתתפים, בודקת אם נעשה בעבר משהו דומה, מאזינה למוזיקה, עוברת על הטקסטים, דולה משם הרגשה וממרקרת עוגנים מילוליים שילוו אותי.

במחקר החזותי אני מתחילה לשרטט את גבולות הגזרה של הארט באמצעות רפרנסים, החל מארכיטקטורה מזרח תיכונית, אריחים בניחוח הזה, ועד מאיירים שאני אוהבת, עטיפות תקליטים ישנות ואין לזה סוף. זה יכול להיות הכל, במקרה הזה גם טבעת של חבר נכנסה פנימה אל לוח ההשראה – מה שהתגלגלה להיות הטבעת שעל היד בעטיפה 🙂

יובל מגניב. ואז? וכאן מגיע שלב השאלה הקשה: עד כמה חשוב לך שתהיה לך טביעת אצבע, סגנון מזוהה? שאני אראה את העטיפה ואגיד זו בטח עטיפה של Taloosh? כי יש לך איזה סגנון, צבעוניות, אופי שכבר אפשר להגיד שהוא שלך

טל: אני לא חושבת על זה בתוך התהליך. אני מרגישה שכל עוד העטיפה מתהווה תחת הידיים שלי בהכרח טביעת האצבע שלי תהיה מורגשת כל עוד אני נשארת נאמנה ואותנטית לחשקים הקריאטיביים שלי. אני מפעילה מידה של זהירות בכל הקשור לטרנדים והיסחפות אחר רפרנס שהדליק אותי או את הלקוח, אני מקפידה להניח את כל אלה בקונטקסט הנכון ולהקשיב לאיזשהו קול פנימי שקשה למדוד או לכמת, הוא נמצא שם בפנים ומוביל אותי.

ותודה 🙂

יובל ובמקרה של REMOTELY CLOSE‎‎, כמה היה חשוב לך שזה יהיה ישראלי? טורקי? בינלאומי? מזרח תיכוני? משהו אחר? אם אפשר בכלל להגיד על משהו שהוא ישראלי או טורקי (או משהו אחר…)

טל: הרעיון שהיה עבורי הלב והגרעין הוא ההתקרבות אל מול ההתרחקות והאוויר שנוכח שם; המתח הזה, בין הקרוב לרחוק ואיזה פלא קורא שם ואיך אני מביאה את זה לידי ביטוי.

אז כן, היה דגש עוד במתן הבריף לערבב פנימה מוטיבים מהעולם התרבותי שאפשר לקרוא לו מזרח תיכון, טורקיה וישראל, שתיהן נמצאות על הציר הזה, ומצאתי יותר דמיון משוני בין השתיים. היה לי חשוב להביא לידי ביטוי את החיבור אבל גם את המתח הקיים, מתח שקיים גם במוזיקה של האלבום, שהוא הערך המוסף ומכניס עומק פנימה

לפעמים זה כזה ״יש לך שבוע, תעשי לי משהו יפה״

יובל אז אפרופו השאלה הקודמת, של שפה אישית ומוזיקה ישראלית (אינדי ברובה) – עבדת עם טונה, רדיו הקצה, סגול 59, ג׳יין בורדו, גון בן ארי, לוסיל קרו, יוסי מזרחי, איה זהבי פייגלין, טייני פינגרז ועוד ועוד (ועוד). בואי תבחרי איזה אלבום או שניים ותגידי בכמה מילים על התהליך והתוצר שם?

טל: בכיף 🙂 אני אתחיל עם טונה כי זה הכי טרי לי במוח.

פגשתי את טונה כדי לעצב עבורו את העטיפה לאלבום החדש ״מזרח פרוע״, ויצאתי מהפגישה עם כל מה שאני צריכה כדי להתחיל לזוז. בדרך כלל הפגישה היא התנעה ראשונית ומשם אני יוצאת למחקר, כאן קצת עבדתי הפוך, כי הרגשתי שזה מה שנכון ללקוח: הגעתי לפגישה עם כמה כיוונים ורפרנסים, אחרי שהאזנתי לאלבום מספר פעמים, ושירטטנו את החשקים המשותפים שלנו.

הקונספט שהוחלט היה ליצור סוג של שעטנז בין המערב הפרוע אל המזרח / עטיפות תקליטים קלאסיות של זמרים מהסיקסטיז והסבנטיז מהארץ ומהתרבות האמריקאית, קצת השפעות מכרזות של סרטי מערבונים, ואת כל זה עטפתי באיזשהו נעלם חדש שירגיש עדכני וקשוב למגמה העכשווית בנישה של אמני היפ־הופ בארץ ובעולם.

בנוסף יצרתי לוגו־טייפ מתוך מטרה שהוא יעבוד טוב גם בפני עצמו ולא רק כחלק מהעטיפה

טונה, מזרח פרוע

טונה, מזרח פרוע

גון בן ארי, אינטגרציה

גון בן ארי, אינטגרציה

יובל: ומה הדוגמה השנייה?

טל: עם גון בן ארי התהליך היה בזק, כמו הרבה עטיפות שמתהוות בנישה הזו (לפעמים זה כזה ״יש לך שבוע, תעשי לי משהו יפה״). את אינטגרציה עיצבתי מתוך איזשהו זרם תודעה פנימי שגון הוריש לי: בכל פרויקט שנכנס לי, לא משנה מה הטיימליין ומה ההקף שלו, אני נכנסת קצת לתוך הראש של הלקוח והלקוח נכנס קצת לתוך הראש שלי.

זה היה שבוע שהאזנתי בו רק לאלבום ״אינטגרציה״ ופשוט התחלתי לפרוש את יריעות הטקסטים שלו על הסקצ׳בוק שלי, דגתי מילים, תחושות, הרגשות, ופעלתי מתוך הבטן. קצת כמו שהאלבום הזה הוא טריפ, גם אני נכנסתי לאיזשהו טריפ שלא יצאתי ממנו עד שהעטיפה הושלמה.

אני תמיד מתחילה בסקיצה ידנית לפני שאני ניגשת לעצב על האילוסטרייטור / פוטושופ. זה מעניין להתבונן על הלפני והאחרי של זה 🙂 

יובל: תגידי, מה קורה אם את לא מתחברת למוזיקה? אם את לא אוהבת את מה שאת שומעת?

טל: שאלה טובה 🙂 זה הקריטריון הראשון ללקיחת פרויקט, אם לא התחברתי זה לא יעשה טוב לא לי ולא למוזיקאי שמצפה שהאנשים שיעשו איתו דרך גם יאמינו במוזיקה שלו. אם אין חיבור אני אומר בנימוס שהחיבור הוא חשוב וכאן זה לא קורה, ואין הדבר מעיד על יופיה של היצירה שלו, ואנחנו נפרדים בחיוך

יובל: יפה. אז לפני שניפרד אולי תגידי רק במילה מה את עוד עושה חוץ מלעבוד עם עולם המוזיקה?

טל: בימים אלה אני עובדת עם בית מרקחת לקנאביס רפואי (עדיין סודי), מיתוג לתיירות באר שבע, תערוכה שאני יוצרת למוזיאון חיפה שעוד אי אפשר לספר על זה, איור למארז יין, ועוד כמה אירועי תרבות שבדרך… משתדלת לעבוד במינונים שבין עולם המוזיקה והתרבות לעולם המיתוג בגבולות שמעניינים אותי 🙂

יובל: יש למה לחכות! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד?

טל: כן 🙂 לא לשכוח לשחק, לפעמים זה מה שעושה את ההבדל בין פרויקט כיפי ללא כיפי. המשחק הוא הכל, גם ביצירה וגם בחיבור עם האנשים. זה מוליד כיוונים מפתיעים, מזכירה גם לעצמי ✨

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden