כל מה שחשוב ויפה
יונתן לאופולד טריכטר.‎‎ צילום: גל חוברה
יונתן לאופולד טריכטר.‎‎ צילום: גל חוברה

20 ומשהו // יונתן לאופולד טריכטר

יצר מופע של רקדנים נלחמים במדי שוטרים; הציג את הלב שלו באחד מהאתרים ההיסטוריים החשובים של פריז; ואחרי כל פרויקט שהוא מוציא לפועל הוא מרגיש כמו אחרי לידה

יונתן לאופולד טריכטר – בן 22 – אמן רב תחומי ומייסד הפרויקט האמנותי פנטהאוס, בארבע השנים האחרונות חי ועובד בפריז. על אף גילו הצעיר הספיק להציג עבודות פרפורמנס מרובות משתתפים ברחבי אירופה, יחד עם שותפתו אנה לן (פנטהאוס). הוא מאמין בלימודים אבל לא באקדמיה, ומספר שרוב העבודה מתרכזת בהשגת מימון לפרויקטים.

הייתי ילד שונה שעשה עבודות פרובוקטיביות

״גדלתי בבית אמנותי ופתוח, שגרם לי ולאחיותיי להשתמש בראש ובידיים מגיל צעיר. אני זוכר שרציתי לעשות דברים ׳של בנים׳ כי לא השתלבתי כל כך בחברתם, אז הלכתי לחוג ג׳ודו. למורה לג׳ודו אמרתי שהידיים שלי נועדו ליצור. אז הפסקתי, והתרכזתי באמנות.

״למדתי בתלמה ילין שם קיבלתי בסיס. זה היה מבחינתי כמו ללמוד בבצלאל. היינו שכבה מאוד דעתנית והיו לנו ביקורות אינטנסיביות. במסגרת אחת העבודות הראשונות שעשיתי נעלתי את עצמי במקלט בבית במשך שבוע (אמרתי לאמא שלי שתפתח את הדלת אחרי שבוע בדיוק).

״הכנסתי איתי למקלט קופסאות שימורים, הרבה בדים וחמש מצלמות שצילמו רוב הזמן, והוצאתי ממנו כל סממן של זמן. באותה התקופה הריאליטי והאינסטגרם היו בתחילת דרכם, והיום, אני חושב, הנוכחות של המצלמות היא פני הדור שלנו. הייתי נער אקספרימנטלי וניסיתי כל מיני דברים הזויים. הייתי ילד שונה שעשה עבודות פרובוקטיביות, כמו זו שבה בן הזוג שלי ואני מרחנו את הגוף שלנו בדבק חזק ואז התחבקנו״.

Moist. צילומים: דניאל מילר

Moist. צילומים: דניאל מילר

לא המשכת ללימודי אמנות גבוהים אחרי תלמה ילין. למה?

״באקדמיה המתנה הכי גדולה היא לייצר פרויקטים שלא צריכים לצאת החוצה. אתה נשאר בסטודיו ומקבל ביקורות ורפלקציה. אבל היום האקדמיה מלאה באנשים פריבילגיים, גברים זקנים ולבנים. בתלמה אמרו לי כל הזמן שאני לא עושה אמנות, שאני פרובוקטיבי, שהאמנות שלי לא טובה, שאני חי בסרט״.

לא קיבלת תגובות חיוביות על העבודות?

״מהאנשים שבאמת הערכתי קיבלתי תגובות חיוביות, אבל התלמידים ושאר המורים לא תמכו בי. כשמורה סטרייטית בת 50 שמציירת מאובנים צופה בווידאו ארט שעסק בסרטון How To באינסטגרם שעשיתי בגיל 14, היא אמרה לי שזו פרובוקציה ולא אמנות. בדיעבד זה עשה לי טוב לקבל ביקורות כאלה. הן חינכו אותי וגרמו לי להשתכלל.

״יש לי חברים שלומדים באקדמיות ואני רואה שמי שלא חזק יכול להישבר בקלות, כי אתה כל הזמן נתון לביקורת. זו לא בעיה, אבל ברגע שיש מורה עם טעם ספציפי – הוא ייתן לך רפלקציה אישית על העבודות שלך״.

ללמוד את הקהל

״אמנות היא תחום שמרפא את החוויה שלי בתור יונתן בעולם. אני חושב שברגע שאתה אמן או בן אדם חושב, אתה קם בבוקר עם תהיות, ונמצא כל הזמן באיזשהו תהליך של פירוק והרכבה. האמנות גרמה לי להתמודד עם החיים שלי.

״בגיל 15 נהייתי אסיסטנט של הצלם גיא נחום לוי. למדתי מזה המון, בעיקר על הדרך שבאמצעותה הוא גרם לאנשים להרגיש בנוח. היום, בתור אמן שמייצר עבודות פרפורמנס בשיתוף פעולה עם רקדנים, אני רוצה שהרקדנים ירגישו כמה שיותר אותנטיים. בעבודה עם גיא הכרתי המון אנשים, התחלתי לצאת למועדון הברקפסט קלאב והכרתי את ליין ה׳פאג׳ שמאוד השפיע עליי. נראה לי שהייתי בין הקווירים הראשונים מהדור הצעיר. התחלתי את מסע ההתבגרות שלי עם אנשים מאוד פוריים, זו היתה תקופה מדהימה.

״בתקופה הזו גם הכרתי את אנה לן (מוזיקאית ואמנית, שותפה שלי ליצירה היום) ועוד אנשים מוכשרים. יחד יצרנו וידאו בבימויו של גיא. אנה הרשימה אותי מהרגע הראשון ומעולם לא שפטה אותי על הגיל שלי, עד היום. אני מאוד מעריך את זה. בהמשך צילמנו יחד וידאו קליפ למוזיקה של אנה. הוא צולם בחנות שיש ברמת גן, עם התלבושות שיצרתי בשבוע שבו הייתי סגור במקלט. זה הרגע בו הבנו שאנחנו עובדים טוב יחד.

Self Contained Archives © PentHouss. צילומים: True Twins

Self Contained Archives © PentHouss. צילומים: True Twins

״אחרי כמה פרויקטים מסחריים שעשינו יחד נפגשנו עם ליאור זלמנסון, האוצר של פסטיבל פרינט סקרין. העבודה שלנו, Self Contained Archives, שנוצרה עבור הפסטיבל, הייתה היצירה הראשונה שלנו תחת פנטהאוס – פרויקט אמנות רב תחומי. היא היתה מבוססת על קונטיינר תעשייתי שהצבנו על אבנים, שאליו נכנסו בכל פעם עשרה אנשים. ברגע שהם נכנסו הקונטיינר החל לזוז ונותרה תחושה כמו של אנייה. הקונטיינר ננעל מבחוץ כדי לייצר תחושה של קלסטרופוביה וסיטואציה שבה אתה רואה רק מראה, ואת עצמך. אנה יצרה סאונד שמתחיל חלש ומתגבר.

״בו זמנית, בצד השני של הקונטיינר, חמישה רקדנים מביטים בקהל. כמו בניינים גבוהים שבמהלך היום הם כמו מראה, אבל בלילה כשבחוץ חשוך אפשר לראות את המשרדים שבפנים. ככה הרקדנים יכולים ללמוד את הקהל: יש כמה דקות של משחק בין הצופה לרקדנים, ומי שולט.

״הצגנו את העבודה בלונדון ובפריז, והיינו אמורים להציג אותה לאחר מכן בבית חולים ברוטרדם במשך שלושה חודשים ברציפות. זה פרפורמנס שהיה אמור להביא כ־40 אלף צופים. אבל לצערנו הכל בוטל בגלל הקורונה״.

פתאום המדים שולטים בך

היצירה האחרונה של טריכטר ולן, Call To Arms, הוצגה 17 פעמים בגלריה Ugly Duck בלונדון, וסוקרה במגזינים המוכרים I-dו־Dis. העבודה היא מחקר פיזי מקיף שכולל צוות בינלאומי שיצרו השניים בהשפעת הפעילות האלימה של המשטרה לדיכוי הפגנות בעולם.

נכנסנו לדארקנט וצפינו בסרטונים של שיטות אימון בצפון קוריאה, סין ורוסיה. קנינו תלבושות ובנינו את הכוריאוגרפיה יחד עם כוריאוגרפית מטורקיה. אחר כך התייעצנו עם אדריכלים כדי לייצר מבנה שבתוכו הצבא הזה יכול להראות אינסופי

״שלושה חודשים אחרי שאנה ואני עברנו יחד לפריז התחילה מחאת האפודים הצהובים. גדלתי בארץ וראיתי נשק, אבל בחיים לא ראיתי כל כך הרבה משטרה. בהפגנה הכי רגועה היו 2,000 שוטרים שנראו כמו רובוטריקים. לא היה בהם שום סממן אנושי או אישי, אתה רואה מולך מכונה ומרגיש מאוים ומותקף. זה קרה גם בהונג קונג, בטורקיה, ב־BLM ואז בקפיטול. משטרה אמורה להגן על העם, אבל היא – ובמיוחד ה־Riot Police – ממלאים פונקציה מוחלטת של דיכוי.

״כמהגר בפריז התחברתי באופן טבעי למהגרים אחרים. יש לי חברים מברזיל, קמרון, ממאלי, בן הזוג שלי הוא Métis (בצרפתית, גזע מעורב – Mixed Race), כולם ׳אנשים של צבע׳ (People of Colour). גם אני לא נתפס כאירופאי, ולמרות שאני מהצד הפריבילגי של ישראל – שם אני שונה. פתאום אני חווה גזענות על בסיס יומיומי.

״ראיתי אלימות מדרגה ראשונה כלפי פליטים. הקורונה התחילה וכל הפרויקטים שלנו התבטלו, אז התחלנו לעבוד על Call To Arms. דווקא הרקדנים שהשתתפו בעבודה, שרובם ׳אנשים של צבע׳, אמרו לנו שהם מבינים את השוטרים. אחרי שאתה לובש מדים של שוטרים במשך שעה, לא נעים לך, אתה בחרדה ואין לך אישיות״.

Call to Arms © PentHouss. צילומים: דניאל ז׳קונט

״לא רצינו להצביע על הכל בצורה יותר מדי ליטרלית, בוודאי בגלל העובדה שאנחנו אמנים ישראלים שעובדים בצורה בינלאומית. בשלב ראשון נכנסנו לדארקנט וצפינו בסרטונים של שיטות אימון בצפון קוריאה, בסין, ברוסיה ובטכניקות אימון של Riot Police. זה היה מחקר פיזי מעמיק. קנינו תלבושות ובנינו את הכוריאוגרפיה יחד עם כוריאוגרפית מטורקיה.

״אחר כך התייעצנו עם אדריכלים כדי לייצר מבנה שבתוכו הצבא הזה יכול להראות אינסופי. ואז גם השגנו תקציב, שזה חלק משמעותי מהעבודה שלנו, לפעמים הכי קשה. אנחנו סורקים את האינטרנט בכל אתר שמאגד בתוכו מלגות, מענקים, קול קורא. 99 אחוז מהזמן זה לא מצליח, אבל אז פתאום משהו אחד כן.

״בעבודה שלנו אנחנו מנסים לבנות יקום, חוויה של כל החושים שמורכבת מאור, סאונד, אינסטליישן ופרפורמנס. במהלך העבודה, אנה ואני לבשנו את המדים של השוטרים, רקדנו ובדקנו איך זה משפיע על הגוף. ואז הרקדנים לבשו אותן, וראינו איך הם משתנים פיזית. פתאום המדים שולטים בך.

״היצירה הובילה לדיאלוגים מדהימים אחרי כל פעם שהוצגה. אנשים דיברו על החוויה שלהם – גם על זו שקרתה תוך כדי הפרפורמנס, וגם על חוויות עבר שהוא העלה אצלם. בלונדון המשטרה לא אלימה, והשוטרים לא נושאים נשק, לכן רבים מהם לא נתקלו אף פעם במהומות״.

הלב של פריז

בימים אלה עובדים טריכטר ולן (יחד עם האוצרת הלן נבן) למרות שהוא בפריז והיא בלונדון. ״אנחנו נפגשים חמש פעמים בשבוע בזום. בכל פרויקט אנחנו מתעסקים במשהו אחר שמעניין אותנו ומאגדים סביבנו אנשים שמתאימים לנושא. אני לא מרגיש כמו צייר שעובד בסטודיו. אנחנו בונים מפעל.

״במקביל, אני לומד כבר שנתיים חציבה באבן, יציקות בחומרים, סיליקון, לאטקס וקרמיקות. אני מפסל ממודל חי, לומד בשני קורסים של תולדות האמנות ועובד על חברה של הלבשה תחתונה. אני לא לומד לתואר אז יכול להרשות לעצמי ללמוד הרבה דברים אחרים שיעשירו אותי; מה גם שבשום אוניברסיטה לא מלמדים איך לקחת את האמנות שלך ולהביא קהל או איך לעבוד מול מוזיאונים״.

בפנתיאון של פריז. צילום: יונתן לאופולד טריכטר

בפנתיאון של פריז. צילום: יונתן לאופולד טריכטר

בסיומו של קורס החציבה התבקש טריכטר להגיש עבודה שאמורה להיות מוצגת בפנתיאון של פריז. ״הגשתי כמה הצעות בפני פאנל של שופטים, והם לא קיבלו אף אחת מהן. ואז הבאתי דגם של יד עם לב. העבודה הזו היא סוג של סוס טרויאני כי ברגע שאתה מתרכז אתה מבין שמדובר ביד לבנה שכאילו שלקה ביצים של אדם שחור. את העבודה עצמה, שנקראת הלב של פריז, יצרתי באבן והדפסת תלת־ממד.

״הפנתיאון הוא מקום שמסמל דמוקרטיה, שוויון והפרדה בין דת למדינה. מבחינתי כל זה התאים לעיסוק שלי בגזע וזהות. השחור והלבן הם מאוד ליטרליים בעבודה, אבל היא גם מייצגת קהילה מקופחת – כל קהילה – שנשחטת״.

אמא שלי נוצריה ואבא שלי יהודי, אז יש לי מעין דיסוננס דתי. ככלל, דת היא מרחב מאוד קיצוני, לא פתוח ושתלטני

 יום חופש

 ״לפני המעבר לפריז גרתי ביפו, מול המואזין. אמא שלי נוצריה ואבא שלי יהודי, אז יש לי מעין דיסוננס דתי. ככלל, דת היא מרחב מאוד קיצוני, לא פתוח ושתלטני. בגלל שאמא שלי היא אדם משמעותי בחיי ובגלל שסבלתי במשך שנים מהומופוביה – אני מאוד מחובר לנשים, וגם לצד הנשי שלי. מישהי שניהלה מבנה ביפו (שהיה כנסייה שהפכה למואזין שננטש) הציעה לי לצור עבודה בחלל. אז רציתי ליצור מתנה לכל השכנות המוסלמיות שלי, לדיאלוגים שנוצרו בינינו.

״ביהדות, בתפילת שחרית של שבת אומרים ׳מודה אני שלא עשני אישה׳. בדת המוסלמית יש מואזין, אבל הוא רק גבר, ובבית כנסת החלל מופרד ואשה לא יכולה לקרוא או לעלות לתורה. למה? בנצרות זה הרבה יותר מורכב אבל גם שם יש בעיות עם מעמד האישה. המקום של האישה בכל הדתות חורה לי. אני חושב שהעולם שלנו סובל בגלל כל האנרגיה הגברית.

״העבודה ׳יום חופש׳ נוצרה עבור חלל שהיה פעם כנסיה, שהוזמנתי להציג בו. הקלטתי אישה מוסלמית קוראת את תפילת המואזין, אישה יהודייה ששרה ׳מודה אני לאלוהים׳, ואת ׳אווה מריה׳. סימפלתי את שלושתן יחד ומה שיצא הזכיר קריאות של מואזין רק בקולות נשיים. עבודת הסאונד הוצגה ליד וידיאו ארט בחלל הכנסיה, שבו היה דגש גם על האירוח. היו תגובות קשות, אבל המון נשים גם בכו והתרגשו״.

יום חופש. צילומים: יונתן לאופולד טריכטר

יום חופש. צילומים: יונתן לאופולד טריכטר

החיים הם פרפורמנס

״בסופו של דבר אני נהנה מאוד לשבת עם עצמי, לקבל השראה ולעשות דברים שהם לאו דווקא למען התערוכה הגדולה הבאה; עבודה עצמית של מחקר, חומרים, אידיאולוגיה, פילוסופיה. אני מאמין שהחיים הם אמנות וגם סוג של פרפורמנס. אתה נולד עירום וכל השאר זה תוספת.

״לצד זה, יש לי גם רצון להוציא את החזונות שלי החוצה מהראש. אמנות היא הכלי ההישרדותי שלי. לאחרונה, ככל שאני עושה עבודות גדולות יותר, הדיכאון שמגיע אחריהן הוא גדול יותר. מבחינתי זה כמו רגע של הולדה, כל פעם מחדש״.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden