כל מה שחשוב ויפה
רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום הסרט: אבנר שחף; צילומי סטילס: גוני ריסקין
רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום הסרט: אבנר שחף; צילומי סטילס: גוני ריסקין

קפקא לקטנים: מפעים, מאתגר, מרגיז ומלא יופי וקסם

פיילוט לסדרת טלוויזיה שמספרת את סיפורי קפקא לילדים? דרמה מוזיקלית מפתה עם משחק מופלא של חני פירסנטברג? או עבודה ששואלת מה זה אומר להיות ילד בשטחים הכבושים? ״קפקא לקטנים״ של רועי רוזן הוא תעתוע פתייני שמסרב להתיישר להגדרות המקובלות

הסרט ״קפקא לקטנים״ של רועי רוזן הוא עבודה מפעימה. ככל שהזמן עובר מתחשק ממש להיכנס לתוך העולם הקסום הזה; ככל שהסיפור מתקדם, הוא נהיה חי, מתפתח, וזה הופך יותר ויותר מתסכל להתבונן בו מעבר למסך.

בכל פעם שהמצלמה זזה והתמקדה בדבר אחר, רציתי להישאר עוד קצת במקום שהיא היתה בו קודם, להמשיך להתבונן בדמות שבדיוק דיברה, או ברהיטים של החדר הקסום, או בפנים המצוירות של אחת הדמויות. וזו יותר מסתם סקרנות: מתסכל להיות כבול לזווית הראייה של הצלם או העורך, לפוקוס שהוא בוחר על דמות אחת או אחרת, לחלק בחדר שהוא בוחר לצלם, למרחק מהדברים. כל כך הרבה פרטים יש על המסך, שקשה לבחור ביניהם, שאי אפשר להתאפק מלגעת בהם.

כל זה קורה לא רק בזכות מה שקורה על הבמה, אלא גם בזכות צילום מוקפד ויפהפה (אבנר שחף), שמצליח להיות מסוקרן ומדוייק בו זמנית. הכל כל כך חי ומלא שכשהמצלמה מכוונת לדמות אחת או לאחרת, וברור לצופה שהמחזמר הקסום הזה ממשיך להתרחש גם במקומות שהוא לא רואה על הבמה; שכמו בהצגה בתיאטרון, הכל ממשיך, אף אחד לא מפסיק את התפקיד שלו.

תזמורת הצעצועים שהיא מן מקהלה ותזמורת ושחקנים בו זמנית, ממשיכה לשיר. הילדה (חני פירסנטברג) ממשיכה להקשיב בשקיקה לסיפור שמספר לה האיש המצחיק והאבהי (ג׳ף פרנסיס) שנמצא יחד איתה בפינת הסיפור. האנימציה, הדמויות הציוריות האחרות, שעושות פרצופים, מדברות או מסבירות, כל זה ממשיך. כל השפע הקסום הזה מתרחש בו זמנית, מלא פרטים, והכל מוקפד ויפה ומצחיק וחכם. קשה להישאר מבחוץ.

וכמו בטלוויזיה יש גם פרסומות ו״בקרובים״

קפקא לקטנים היא דרמה מוזיקלית עשירה ומקסימה. אם צריך לתאר אותה באופן מדוייק אז היא פיילוט לסדרת טלוויזיה, שמספרת את סיפורי קפקא לילדים. כמו בסדרות אחרות מהסוג הזה יש מבוגר שמספר סיפור לילדה, והתפקיד של הילדה הוא להקשיב, לשאול שאלות, להתערב, להרדם, להגיד דברי חוכמה של ילדים. זה הפורמט לכאורה גם כאן.

הסיפור הראשון שנבחר לפיילוט הוא ״הגלגול״, וכמו בטלוויזיה יש גם פרסומות (לנקניקיות לדוגמה), ו״בקרובים״. טלוויזיה אמיתית. אבל כל זה קצת מתעתע ומפתה. העבודה מכריזה על עצמה כפיילוט לדבר אחר וכמעט אפשר לדמיין ולקוות שבקרוב רועי רוזן, בערוץ שמונה או בחינוכית או בכלל בארטה, יאפשר סוף סוף לילדים, אלה עם הפלאפונים והמסכים והטקסטים הקצרים, לשקוע לסיפור מלא שכבות, וארוך.

הקשב של חני פירסטנברג לסיפור הוא מהפנט. מרתק ומרגש לראות איך הקשבה לסיפור יכולה להיות מלאת חיים, ותשוקה, ובלבול, ובעתה, וסקרנות, ועייפות, ודאגה, ועוד ועוד. היו רגעים שלמים שכל מה שרציתי זה רק להתבונן בה מקשיבה. לא רציתי להפסיד אף מבע. איזה משחק מופלא

סיפור מורכב וארוך מפעם: איזה יופי. אפשר יהיה להקרין את זה בספריות, להזמין את זה לבתי ספר, סל תרבות, אגף הנוער, אולי אפילו ילדים יתמכרו לזה. מה יהיה אחר כך? אולי דוסטוייבסקי לילדים? טולסטוי? למה לא קאמי? הנה חוגי הספרות קמים לתחייה. אבל כל זה כמובן תעתוע. תעתוע פתייני. זה אכן פיילוט, אבל הפיילוט הוא הדבר, ולאט לאט הוא הופך לדבר אחר. 

ולפני הדבר האחר יש את ״הגלגול״, הסיפור עצמו. יותר מדויק את הסיפור של הסיפור. הקשב של חני פירסטנברג לסיפור הוא מהפנט. מרתק ומרגש לראות איך הקשבה לסיפור יכולה להיות מלאת חיים, ותשוקה, ובלבול, ובעתה, וסקרנות, ועייפות, ודאגה, ועוד ועוד.

ואפשר להספיק גם להתאכזר תוך כדי שאת מקשיבה (מאחורי הגב של המבוגר כמובן), ולעשות כאילו, ועוד ועוד דרכים להקשיב שהן כולן מלאות חיים, וממלאות את הגוף הילדי שעולה על גדותיו, ואת הפנים שמשתנות כל הזמן. היו רגעים שלמים שכל מה שרציתי זה רק להתבונן בה מקשיבה. לא רציתי להפסיד אף מבע. איזה משחק מופלא.

ויש עוד פרט חשוב. קפקא, כך מספר איש הבשורות הרעות (אלי גורנשטיין בדמות מצחיקה ונהדרת), אסר לצייר את הגלגול. כשהסיפור נדפס בחייו, הוא אסר על ההוצאה לצרף איור של הגלגול. קודש הקודשים או האימה עצמה, לפעמים זה כמעט אותו דבר, אסור או מסוכן לראות אותם או לצייר. מה עושים? הרי זה קפקא לילדים, מוכרחים ציורים, וזה בכלל סיפור באנימציה, והכל נורא גורלי. הילדה דואגת מאד, מה יהיה? איך פותרים את זה?

לא חשוב איך זה נפתר בסרט, מה שהולך ומתרקם זה השכבות האין־סופיות שיש על המסך. קפקא אוסר לצייר את השרץ. מה עושים? קפקא ציווה על מקס ברוד לשרוף את כתביו. ואם היינו שורפים?

ומה יש עוד על הבמה? חגיגה שלמה עם כוראוגרפיה יפהפייה, חיונית ומדויקת (רננה רז), מוזיקה נפלאה (איגור קרוטוגולוב), ונגנים – ההרכב ״תזמורת הצעצועים״- שהם ממש חלק מהחגיגה שמתרחשת שם על הבמה. שרים, מתבוננים, רוקדים, דואגים, שמחים ועצובים, ומצחיקים, ומלאי קסם. והם גם כולם ביחד, וגם כל אחד לעצמו. והתלבושות שלהם (בעיצוב מוקפד וחכם של מאיה בש) הן סיפור בפני עצמו. כל אחת אחרת, כל אחת היא פרט מסיפור או מתזמורת, וגם אישיות לעצמה. 

והפנים של הדמויות – הכדור או הארון או הכסא או השולחן או הציור של טיטורלי שלקוח בכלל מרומן אחר של קפקא (המשפט), כל אלה דמויות שהפנים שלהן מאופרות (אורלי רונן) כאילו הן ציור של אמן. הן ציור, אבל הן גם הן עצמן, אנושיות לגמרי. 

מה זה אומר להיות ילדה

וכמובן הסיפור – הגלגול. הגלגול לילדים? זה הרי נורא נורא מפחיד. וכאילו בדרך אגב, כמעט מתוך שינה, הילדה אומרת פתאום שהסוף הוא כמו הסוף של כיפה אדומה. הורגים את הדב בכיפה אדומה, מסלקים את החרק בגלגול, ויוצאים לפיקניק. אז אם זה אותו סוף, זה אומר שאפשר לספר את זה לילדים?

לאט לאט הולך ומתברר שהעבודה לא רק מספרת קפקא לילדים, אלא שואלת בו זמנית מהי ילדות. לא רק ממתי עד מתי, כלומר עד איזה גיל אנחנו נחשבים ילדים (מסתבר תכף שגם זו שאלה מורכבת) אלא מה זה אומר להיות ילדה? ״מהי ילדה?״, שרים על הבמה, ״היא תגדל להיות עורכת דין או נגנת כינור״. והאם המבט אל הילד הוא הפניית הגב אל המבוגר?

פיתוי, קסם, מיוזיקל, עולם שרוצים להיכנס אליו. כל מה שמתרחש בעבודה הזו מעיד לכאורה לא רק על אפשרויות חדשות לקרוא את קפקא, אלא על הילדות עצמה. הכל פתוח, וצבעוני, ומדומיין ומלא פרטים וצבעים וקולות, ומקסים. אבל יש עוד דבר. כמו שאמר רועי רוזן בשיחה שהתקיימה בגלריית המדרשה, ״יש גם משקולת על העבודה״. 

לאט לאט הולך ומתברר שהעבודה לא רק מספרת קפקא לילדים, אלא שואלת בו זמנית מהי ילדות. לא רק ממתי עד מתי, כלומר עד איזה גיל אנחנו נחשבים ילדים, אלא מה זה אומר להיות ילדה?

כש״הבקרובים״ של תכניות הטלוויזיה העתידיות הולכים ומתקדמים, מתחילה פתאום תכנית אחרת. זה ״בקרוב״ או התכנית עצמה? חני פירסטנברג שוב על המסך אבל בתפקיד אחר לגמרי. אחר לגמרי? היא לבושה כעורכת דין, נושאת הרצאה משפטית שבוחנת שאלה קונקרטית. ״מה זה אומר להיות ילד בשטחים הכבושים״.

השאלה שהיא עוסקת בה היא לא מה זה אומר לגדול שם, לא מה זה אומר ילדות בשטחים, אלא שאלה משפטית. מה אומר החוק (קפקא כזכור התעניין מאד בחוק, בגישה אליו, באפשרות להבין אותו). פירסטנברג במופע פירואטי מתחילה כמו עורכת דין מנוסה. הגדרות, מילים, סעיפים, אם ואם.

המקרה שהיא עוסקת בו, המקרה של הילדה ד׳ הוא מקרה אמיתי, ילדה שנעצרה אחרי מה שנחשב לניסיון לפיגוע. האם ילדה פלסטינית בת 12 היא ילדה בפני החוק? מה זה אומר לגבי בית הכלא שהיא תשב בו? ואם היא בת 14, מה זה אומר? ילדות ענוגה? נערות? 

birds

הדיון המשפטי הזה מתמלא מילים וסעיפים, אבל ככל שההרצאה מתקדמת, קורים בה דברים אחרים לגמרי. פירסטנברג, הפעם כאשה בוגרת, גם כאן במשחק מפעים, מלא יצר וגוונים ועומק, גם כאן הגוף שלה, הפעם כאשה, עולה על גדותיו. לאט לאט היא הולכת ומתרכזת בעצמה. 

הגוף שלה בוער, ומתמלא, ומותש, וחי, וכואב. לאט לאט הוא הופך הדבר המרכזי. יש לה עניינים משל עצמה, הילדה ההיא, ד׳ בת ה 12, מי זוכר אותה בכלל. היא (עורכת הדין) תשאיר אותנו עם זה, עם הסבל הזה, ותלך עם אהובה למקום אחר.

כל כך היה מקסים הקפקא הזה לילדים, כמעט כבר קנינו כרטיסים לערב הבא לבוא הפעם יחד עם הילדים, אבל מה נעשה עכשיו? נצא מהאולם כשהוא יתחיל עם ״העניין הזה של הכיבוש״? נסגור את הדלת אחרינו?

החלק הזה של העבודה הוא אכן משקולת. לא רק על העבודה, גם על הצופה. האשה הזו שהיא עורכת דין עכשיו, איך היא קשורה לסיפור הזה? ובעיקר, למה היה צריך את כל החלק הזה, עם ״השטחים״, ועם סעיפים משפטיים, ועם ילדה מחבלת. כל כך היה מקסים הקפקא הזה לילדים, כמעט כבר קנינו כרטיסים לערב הבא לבוא הפעם יחד עם הילדים, אבל מה נעשה עכשיו? נצא מהאולם כשהוא יתחיל עם ״העניין הזה של הכיבוש״? נסגור את הדלת אחרינו? נצא לאט לאט בחסות החשכה של אולם הסינמטק, ונלך עם הילדים לפיקניק.

פתאום, לרגע אחד, ההורים של גרגור סמסא שרוצים להפטר מהשרץ הזה שנהיה להם בתוך החדר, ואנחנו, רוצים אותו דבר. לסגור את הדלת וללכת לפיקניק. ומה עם המשקולת? ומה זאת ילדות כאן, ומה זאת ילדות בשטחים? אולי קפקא לקטנים זה גם וגם. גם סיפור אחד, וגם סיפור אחר.

העבודה של רועי רוזן היא מלאת חכמה, ומאתגרת, ומרגיזה, ומלאת יופי וקסם. והיא מפתה להיכנס פנימה, וגם לצאת ולסגור את הדלת. 


קפקא לקטנים: הסרט
111 דקות, 2022, אנגלית ועברית
בימוי, תסריט, ציורים ותפאורה: רועי רוזן
22,25,26.3 – סינמטק תל אביב

קפקא לקטנים: התערוכה
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד, המפעל 1, תל אביב
נעילה: 23.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden