כל מה שחשוב ויפה
נומי ראפאס ב״טלה״. צילומים: עילי ארנסון

עילי ארנסון: הצלם הישראלי שמאחורי המועמד האיסלנדי לאוסקר

עילי ארנסון תיפעל מצלמת וידאו בצבא, הפך את זה למקצוע בלוס אנג׳לס, והגיע לאיסלנד בזכות האהבה — שם הוא צילם את הסרט ״טלה״ המועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר

הסרט ״טלה״ (LAMB) מציג את סיפורם של מריה ואינגבר – זוג חשוך ילדים המתגורר בחווה איסלנדית צפונית ומרוחקת. שגרת היום־יום השתקנית של השניים נקטעת כשאחת הכבשים בחווה ממליטה גורה חריגה, והזוג מחליט לאמץ ולגדל אותה כבת, אדה. 

הסרט, שזכה בפרס המקוריות בפסטיבל קאן ומועמד מטעם איסלנד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, הוא סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי והתסריטאי ואלדימאר יוהנסון, והוא צולם על ידי צלם הקולנוע עילי ארנסון – שאחז לראשונה במצלמת וידאו בעת שירותו בצה״ל, המשיך ללימודי קולנוע בלוס אנג׳לס וכיום הוא חי ועובד ברייקיאוויק שבאיסלנד. 

מהצבא להוליווד, ומשם לקצה העולם

״סרטים ויצירתם תמיד ריתקו אותי, ואני אוהב סרטים כנים ונועזים שמותחים את גבולות המוכר״, מספר ארנסון. ״בנערותי התעניינתי יותר בתסריטאות – למדתי את הפרדיגמה של סיד פילד, וניתחתי את עבודותיו של צ׳רלי קאופמן עם במאים שונים. גיליתי במאים שמתחו את הגבולות החזותיים כמו ספייק ג׳ונז ומישל גונדרי. מה שמעורר בי השראה הוא לצפות במשהו כה מקורי עד שאני מצטמרר ואין לי מושג לאן זה הולך להתפתח״.

ארנסון למד לתפעל מצלמה בדובר צה״ל, שם שירת כצלם וידאו. דבר הוביל לדבר, והאנשים שהכיר במהלך השירות הפכו לקולגות ועזרו לו להשתלב בתעשיה המקומית, כשבאותה העת, הוא מספר, לא ידע לנקוב ולו בשם של צלם קולנוע אחד. 

עילי ארנסון. צילום: Lilja Jonsdottir

עילי ארנסון. צילום: Lilja Jonsdottir

בשלב מסוים הוא זיהה שרצף העבודה מסליל אותו בכיוון מסוים שהוא עוד לא לגמרי מחובר אליו, עצר הכל, והחל ללמוד ב־American Film Institute שבלוס אנג׳לס. לימודים של שנתיים הפכו לשבע שנים בעיר המלאכים, במהלכן הוא הכיר את זוגתו – מפיקה איסלנדית – ולפני כשנתיים הם עברו לאיסלנד, להשתקע ולהקים משפחה.

״איסלנד היא ההפך מלוס אנג׳לס. הכל הרבה יותר אישי, חיי הלילה שוקקים יותר, הטבע יוצא דופן, והיא ידידותית בהרבה לאמנים המגדלים ילדים. תעשיית הקולנוע פורחת כאן – אך לרוב מדובר בהפקות זרות ומסחריות שמגיעות לצילומי מדע־בדיוני ופנטזיה, ובכל פעם שזה קורה זה משתק את התעשיה המקומית למספר שבועות. יש כאן פחות הפקות מקומיות, כמובן, אבל האיכות גבוהה יותר״.

עסק משפחתי

״אומרים שאם חוזרים אחורה שלושה דורות, כל האיסלנדיים הם בני משפחה״. לפחות במקרה של ״טלה״, זה באמת המצב. הבמאי ואלדימאר יוהנסון, המפיקות וארנסון עצמו קשורים בקשרי דם או נישואין. 

כשארנסון הכיר את יוהנסון, יוהנסון כבר  עבד על הסרט כמה שנים. בשלב זה ארנסון לא חשב שיהפוך לחלק מההפקה, וגם לא היתה מחשבה כזו לגביו. אך שיחותיו עם יוהנסון, והקשרים שהפעיל בלוס אנג׳לס על מנת לעזור ליוהנסון לפתור בעיות ולמצוא ציוד מיוחד עשו את שלהם, והוצע לו תפקיד הצלם, שהוא קיבל מיד.

״העבודה הזו הרגישה כמעט כמו הפקת סרט סטודנטים – הכל היה אישי ומשפחתי, עם כמות אנשים קטנה על הסט. היו לי שני תאורנים, שניים על הגריפ ושניים על הצילום. מתחתי את כולם לגבול שלהם – והם קיבלו זאת בשמחה. בדקנו את עצמנו המון פעמים על כל דבר ותכננו יתר על המידה בהרבה מובנים.

״מצד שני, מגבלות התקציב והלוקיישן אילצו אותנו לפעול כך. סצנה מסוימת, לדוגמה, צולמה באגם על הר. לא היה לנו תקציב לשכור מסוק, אז נדרשנו לטפס לשם כשעה, עם כל הציוד. זה הכריח אותנו לצלם אותה בפשטות, והאופן שבו המצלמה מקובעת על הסירה, לא לגמרי מיושרת ומונעת קלות על ידי הגלים, דוקא מוסיף לאינטימיות שלה״.

עמק המוזרות

״טלה״ צולם בחווה המבודדת ביותר ובדיר חזירים שנבנה מחדש, בעמק יפהפה ומסורתי בשם Hörgárdalur שבצפון איסלנד. כשהחורף מגיע, סופות שלגים אימתניות יכולות לנתק את תושבי העמק משאר האי למשך שבועות ואף חודשים. 

״יש אמרה מקומית, שלאחר שעברת את החווה החמישית בנסיעה לתוך העמק, דברים מתחילים להיות מוזרים״. כדי לייצר תחושה שהטבע מתבונן על החווה, כמעט סוגר עליה, ארונסון בחר להשתמש בעדשה ה״מותחת״ את הפריים לאורכו ומעוותת את יחס הגובה־רוחב, ולחתוך את פסגות ההרים החוצה. כך ההרים הגבוהים שמקיפים את העמק הופכים לקירות מאיימים: ״עוצמת ההרים היתה אינטגרלית לנושא הכללי – התמודדות עם משהו שאינו בשליטתך״.

תחושת הניתוק של החווה מהמציאות מתעצמת גם בזכות השעות הבלתי־שגרתיות של הצילומים, שהתרחשו לעתים גם בשלוש לפנות בוקר, מכיוון שבקיץ האיסלנדי השמש יורדת רק בקושי מתחת לקו האופק, ומותירה אחריה אור ייחודי ונדיר.

האוירה מבשרת הרעות שאופפת את החווה לאורך הסרט היא מה שהעניק לו, ככל הנראה, את התיוג כסרט אימה, או אימת פולק (Folk Horror) – אך זו לא היתה כוונת המשורר (אגב משוררים, משורר ידוע באיסלנד בשם שיון, היה שותף לכתיבת התסריט). ״אנחנו מגיעים מרקע של סרטי אמנות עצמאיים וחסרי תוויות. אני קורא לז׳אנר הסרט ׳ריאליזם קסום׳, או כפי שוואלדי מתאר אותו – דרמה עם אלמנט על־טבעי יחיד.

״ואלדי בהחלט שאב השראה מהסאגות האיסלנדיות ומפולקלור מקומי, אך בסופו של דבר הוא לא נשען על סמליות מסוימת – והסרט די מופשט. זה גם היופי שלו – הצופים ממלאים את החלל בסמליות ופרשנויות משלהם, בין אם הן תנ״כיות, ויקינגיות או נוצריות.

״היו לנו המון רפרנסים חזותיים, מאמנות גבוהה לתרבות נמוכה. בחרנו כמה דימויי מפתח אווירתיים שאהבנו, ויצרתי מהם קולאז׳ דיגיטלי. הורדתי לו את הרזולוציה עד שהוא התפקסל והפך לפלטת הצבעים ששימשה אותנו בשלבי הקדם־הפקה, והעברנו אותה גם למחלקות נוספות כמו האיפור והתפאורה. כשהגענו לשלב תיקוני הצבע כמעט ולא נותר מה לעשות – כל הגוונים היו אחידים״.

גן חיות על הסט

בין החיות שמשתתפות בסרט אפשר למצוא עדר כבשים, סוסים, כלב וחתול. תפקידן של החיות ראשי כמעט כמו השחקנים האנושיים, אם לא יותר, ומדובר באתגר שדרש סבלנות רבה.

״יום אחד המפיקות הגיעו והודיעו שמצאו חוואי שבבעלותו כבשה צייתנית אחת. הלכנו לפגוש אותה והיא הייתה מדהימה! היא באה כשקראנו לה, אהבה להתלטף והתנהגה ממש כמו כלב. אבל ואלדי לא היה מרוצה. הוא לא אהב את איך שהיא נראית. ׳זו כבשה!׳ צחקתי, כולן נראות לי אותו דבר.

״בסוף הוא בחר כבשה אחרת שהיה פשוט סיוט לעבוד איתה. לאורך כל הצילומים היא ניסתה לפרוץ גדרות, דרכה על אנשים ולא עשתה מה שרצינו. נאלצנו לצלם את אותן סצנות פעמים רבות, אך למזלנו ואלדי גדל בחווה וידע איך החיות יגיבו לדברים מסוימים. זה היה יתרון משמעותי.

עילי ארנסון. צילום: Lilja Jonsdottir

עילי ארנסון. צילום: Lilja Jonsdottir

birds

״גם נומי ראפאס, המגלמת את מריה, גדלה בחוות כבשים באיסלנד, כך שהסצנה שבה היא מיילדת כבשה – שצולמה ביום הראשון שלה על הסט – באה לה בטבעיות. כמובן שהחוואי עמד ממש מחוץ לפריים והדריך אותה״.

כדי ליצור את דמותה של אדה, לא פחות מ־11 ילדים בגילאים שונים וארבעה טלאים שאומצו על־ידי ההפקה (לאחר שנדחו על־ידי אמהותיהם בהמלטה) שהו על הסט לאורך חודשי הצילומים. ״בכל צילום של אדה צילמנו ילד־שחקן שגילם אותה, ואז שחזרנו את כל הפעולות עם טלה. 

״בסוף הפרק הראשון, לדוגמה, כשאדה ישנה בעריסה, הרדמנו טלה בעריסה, וזה לקח המון זמן. ברוב הסרט אין שימוש ב־CGI. בנוסף נעזרנו במספר בובות של אדה לצילום זוויות שונות – ושילוב כל האלמנטים הללו הוא מה שהופך את אדה לכל־כך מציאותית ומשאיר את הצופים דרוכים״.

החיות מככבות גם בסצנה האהובה על ארנסון, הצילום הפותח שבו המצלמה עוברת בין עדר סוסים ולאחר מכן בין הכבשים, המישירות מבטים מפוחדים למצלמה ועיניהן נוצצות בחושך, והכל בשיאה של סופת שלגים. ״זו היתה בין הסצנות האחרונות שצילמנו, וחששתי ממנה לאורך כל שנת הצילומים. העובדה שהצלחנו לצלם אותה בלי לערב אפקטים ממוחשבים מדהימה אותי עד עכשיו״.

לסיום, רגע לפני טכס האוסקר, ארנסון מספר על הפרויקט הבא שלו. ״את הראשונה שאני מספר לה את זה, אבל אני עובד על המותחן החדש של לי דניאלס, שנמצא בשלבי קדם־הפקה ויככבו בו אוקטביה ספנסר, גלן קלוז, אנדרה דיי, רוב מורגן, קיילב מק׳לאפלין ואונג׳נו אליס״. יש למה לצפות.

מעבר לתוכן מרכזי, for shortcut key, press ALT + zמעבר לסגיר, for shortcut key, press ALT + x
Silence is Golden