טינקר: בביתה במדבר

דבר מוזר קרה לטינקרבל בתקופת הקורונה. עם שני ילדיה הקטנים מצאה את עצמה נכנסת ויוצאת מבידוד ארוך אחד אחר השני, ובכל פעם שמישהו שאל מה נחוץ להם כדי להעביר את הזמן ביקשה שיביאו בדי ציור (״לילדים, כמובן, לילדים״, היא צוחקת). כך הצטברו להם בבית בדי ציור במידות שונות, שלא באמת עניינו את הילדים, מסתבר. היא, לעומתם, מצאה במרחב הלבן שלהם איזה פיתוי ומפלט, וכמו חוקי הבידוד המגבילים, כפתה על עצמה מגבלות שיהפכו את הציור למשחק: לצייר רק בקו אחד; למצוא את הדמויות בכתמים ולהדגיש אותן; לצייר ביד שמאל; בעיניים עצומות; להמשיך ולמשוך את המכחול עד שהצבע כבר מדולדל ושקוף; לצייר רק באדום.

מתנות הקורונה הללו – סדרת העבודות האדומות, בין רישום דיו לאקוורל, בולטות בעקשותן ובפשטותן על רקע הקיר הכחול כהה – הן הדבר הראשון שפוגשת העין בכניסה לגלריה, לתערוכת היחידה ״תורפות״ בגלריה עשוש, ביישוב צוקים שבערבה. הקיר הזה בולט באחידות ובסדר היחסי ששורר בגוף העבודות שהוא נושא, לעומת אלה המקיפות אותו: גדולות יותר ברובן, ועמוסות בפרטים ומעברי סגנונות, כל אחת מהן עולם ומלואו של התרחשויות, בין שקט להמולה חסרת מנוח, בין אזור אסון לאזור מסיבות, בין חשיפה חסרת גבולות למשהו ביתי ומכונס.

היא מציירת בגדול ובקטנטן, דמויות של בני אדם ויצורי פרא, היברידים ורדופי שדים. בזרם תודעה בלתי נשלט או מתוך מודעות מכוונת. יש לה יכולת נדירה לצייר ולכתוב באותה מיומנות בשתי הידיים, והיא משתמשת בה, כמו לצורך איזון.

זוהי אמנות אאוטסיידרית, ממש כפי שהיא בחרה לחיות בעשור האחרון – מחוץ לגריד, ביישוב מבודד ומרוחק, לשם עברה עם בן זוגה אייל שיראי ושם הם מגדלים את משפחתם, חיים ויוצרים. למרות הריחוק, כמי שבילתה שנים רבות מול עין המצלמה, נראה שאך טבעי לה, לטינקר, להיחשף, ומפתיע לגלות שזוהי לה תערוכה ראשונה.

לטינקר יש טיימינג מושלם. התערוכה שלה, שבשלה בעקבות הסגרים, מוצגת ברגע בזמן שבו הנושאים הנשיים שהיא מעלה – הטראומות, החרדות והשגיונות, הפסיכדליה והאופל שממלאים את הבדים שלה – הם חלק מקול שנשמע מחדש, אפילו הופך למרכזי

״אני מציירת כל השנים, אבל הייתי יותר מזוהה כשחקנית וככותבת״ היא אומרת, ומתוודה שהמתח שכרוך בחשיפת עבודותיה גדול יותר מהמתח שהיא חשה כשהיא עושה תפקיד כשחקנית. ״זו חשיפה אחרת, ויש בעבודות משהו הרבה יותר פנימי״. רק אחרי הסגרים והקורונה החליטה לחשוף את הצד הזה של עשייתה.

הראשון שהתייחס ברצינות לכשרון שלה היה לא אחר מדודו גבע, אותו פגשה בתקופה הקצרה ששניהם פרסמו טורים ב״מעריב״. גבע היה מאייר ופובליציסט מרכזי ובולט, היא הייתה צעירה ונועזת ופרסמה סדרה קצרה של סיפורים מאויירים שנקראה ״מגזיז״. אחר כך תחזקה קריירה של מאיירת בעיתוני התקופה – משערי עכבר העיר ועד חוברות ״ספרות זולה״.

״הכרתי את דודו זמן קצר מדי. תשעה חודשים לפני מותו, אבל זו הייתה היכרות משמעותית במיוחד, הוא היה מעין מנטור. הוא קרא לזה ׳טיפולי המרה׳, ואמר לי: אני לא אומר שאת לא שחקנית טובה, אבל את צריכה לצייר״.

לא במקרה היא נזכרת בגבע. בחלל הגלריה, לצד עבודות חדשות, מוצגים אובייקטים, יומנים ורישומים – מצויירים וכתובים – שיצרה לאורך כעשרים שנה. בין אלה, נחבא אל הכלים, טקסט כתוב בכתב קטנטן וצפוף, מוכפל בתמונת ראי, וטומן בחובו סוד, רגע אישי של גילוי. ״מאז שהייתי ילדה הייתי כותבת בכתב ראי. זה קל לי, וזה כמו כתב סתרים, צופן פרטי שאף אחד לא יכול לקרוא. עד שדודו גבע לקח דף שלי והפך אותו במכונת צילום״.

הרגע הזכור הזה, של התעוררות מאיזו אשליית הסתתרות ילדית, הביא עימו התפכחות שבעקבותיה קבלה והשלמה. הפרידה מהילדות וההתבוננות לאחור מנקודה בוגרת יותר בחיים מהדהדת באזור נוסף בתערוכה: מאחורי ארון גבוה, נסתרת חלקית פינת עבודה שנחתה כאן כמו חללית משנות ה־80. לוח פתקאות וצילומים ישנים, בגדי נערה זרוקים בפינה כאילו הדמות שמילאה אותם יצאה רק לרגע ותיכף תשוב. על החולצה הדפס ״רוית״, שמה ״האמיתי״, לפני שהפכה לדמות בעצמה – קודם טינקרבל וכיום היא מעדיפה את השם טינקר.

לטינקר יש טיימינג מושלם. היא עצמה לא הייתה מודעת לכך, אבל התערוכה שלה, שבשלה בעקבות הסגרים, מוצגת ברגע בזמן שבו הנושאים הנשיים שהיא מעלה – הטראומות, החרדות והשגיונות, הפסיכדליה והאופל שממלאים את הבדים שלה – הם חלק מקול שנשמע מחדש, אפילו הופך למרכזי. האאוטסיידריות שהיא נושאת ברגשות מעורבים היא עמוקה, לא ״נחמדה״, לא חיננית, אלא כזו שבמשך דורות התקפלה במסתור, עשתה בושות או נמנעה מלהתבלט, ודווקא עכשיו יש לה יותר ויותר מקום, הן באמנות והן בחברה.

התערוכה אפופת סוד אך באותה נשימה היא מבקשת להתפענח. ניכר שהיא פורשת את נפשה החשופה, מאווררת את העומסים שהיו סגורים בבדידות הסטודיו, משחררת את הפחדים והשדים – רובם כאלה שהיא מטפחת שנים בדמיונה. כותרת התערוכה ״תורפות״ מכילה את הפגיעות שלה, לדבריה – נקודות התורפה מקבלות הזדמנות להפוך לנקודות כוח. הציורים מבטאים גם את הנשיות שלה ואת הפות המדמם, הפורה, מקור העוצמה והפגיעות, העונג והסערה.

ניכר שזה בדיוק המקום שהאמנות ממלאת בחייה – מקום לסערה ולאיבוד שליטה, מקום להציף ולהיות מוצפת, בלי חשש להיפגע. בין אם בטקסט או בציור, זהו המקום הבטוח שלה, וגם כעת, כשהיא חושפת אותו לעיני קרובים וזרים, נראה שהיא כבר בטוחה. עומדת בגלריה בעין הסערה, מתעטפת בשקט.

---

טינקר | תורפות
אוצר: אורן פישר
גלריה עשוש – כפר האמנים צוקים
נעילה: 31.5