כל מה שחשוב ויפה
יעל עצמוני. צילום: תומר פרוכטר
יעל עצמוני. צילום: תומר פרוכטר

נכון לעכשיו // יעל עצמוני, ראשת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל

רוצה לפתח את הציר שבין מסורות עתיקות לטכנולוגיות מתקדמות; מאמינה שדווקא בעידן הדיגיטלי יש זכות קיום ״למשהו שלא יכול להיות חלק מתרבות האנטר״. יעל עצמוני מסכמת סמסטר ראשון בראשות המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל

למרות שבסוף יש לכך תשובה אחת ברורה, לשאלה ״למה קרמיקה״ יש ליעל עצמוני הרבה תשובות. כמי שעוקב אחר הקריירה האמנותית שלה, של אמנית שעוסקת בחומר 40 שנה; אצר לה תערוכת זוגית עם גורית מגן (רכבנו על אטלס, ב־2020), והיה חלק מצוות האוצרים שבחר עבודה שלה לביאנלה הראשונה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל – אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי היה לגלות שהכל קרה במקרה.

״הליבה של העשייה שלי זה חומר; קרמיקה; למרות שאני עושה גם וידאו ורישום וכותבת ועובדת בחומרים אחרים״, היא התשובה הראשונה שלה. ״הכל מתחיל ונגמר כמעט שם״. אבל אז יש המשך: ״למרות שלא הלכתי ללמוד קרמיקה: למדתי אמנות באוניברסיטת חיפה (סיימתי ב־1984), ושם, איכשהו, גיליתי את הקרמיקה והתאהבתי בה״.

מה זאת אומרת איכשהו?

״זה פשוט היה לי הכי קשה. בשיעורי ציור ורישום חגגתי, הכל נראה לי אפשרי ונגיש, ממש יצא לי מהאצבעות. פה היה לי קושי וזה סיקרן אותי. יש משהו בחתיכה השרופה או בחומר הרטוב הזה, שהוא מלא בקסם ובמסתורין. כילדה ברמלה שמקסימום היה לה פלסטינה, זה היה נראה לי פשוט פלא – השריפה, הצבעים, החומריות״.

 מאז זה הפך להרבה מעבר לכך. אחרי הלימודים היא פתחה סטודיו. ״בהתחלה היו מגירות לרישום, עפרונות, צבעים וקרמיקה, אבל די מהר החומר התחיל לתפוס את הנפח. כל השנים ניהלתי סטודיו שהוא גם יצרני, אבל תמיד הלכתי בשני נתיבים – הקדרות והאוביקטים האמנותיים, האחד הזין את השני. לא ידעתי כמה משמעותי לי המגע עם החומר, מה שהיום אנחנו קוראים לו קראפט״.

מה במגע עם החומר עושה לך את זה?

״אני חושבת שיש משהו בגופי החומר שמדבר גוף, שמדבר בשפה קרובה לאנושי ומאזכר באופן מיידי נקודות ציון וסביבות שבהן אנו חיים. יש משהו בהקשרים תרבותיים שיוצר געגוע ונצירה של זכרון למקום וזמן המובילים למקור. הקרמיקה נושאת גנים מקומיים ותכנים שדרכם מסופר סיפור: יש לה את היכולת לפרוט את הנגיעות ברמת המלאכה, הפעולה והמגע האישי.

הקרמיקה נושאת גנים מקומיים ותכנים שדרכם מסופר סיפור: יש לה את היכולת לפרוט את הנגיעות ברמת המלאכה, הפעולה והמגע האישי

״קרמיקה היא עדיין, ותמיד תהיה, תוצאה של אדמות כל כך מגוונות על הפלנטה, ואלו אוגרות בתוכן תכונות ואפשרויות. קרמיקה מעורבת בחיינו בקשת של נושאים: צריכה, אמנות, אדריכלות, חינוך, חיי קהילה. יש בה מענה ותשובות לנושאיי קיימות, מיחזור וחיים מסונכרנים לטבע ושמירה על הכדור.

״ולא הזכרתי חדשנות כמו יצירת חומרי מיגון, מאפודים קרמיים ועד אריחי קרמיקה המיועדים לטיסות חלל. על הציר המגוון הזה מתקיים הקסם בין הראשוני הקדום לעכשווי״.

יעל עצמוני

יעל עצמוני מתוך חומרי זהות בבית בנימיני. צילום: דור קדמי

יעל עצמוני וגורית מגן, רכבנו על אטלס, מקום לאמנות בקריית המלאכה. צילום: רן עזרא

מתוך קודיבור. יעל עצמוני וערן ארליך. צילומים: נגה ארליך

יעל עצמוני וערן ארליך, מתוך קודיבור, גלריה פריסקופ. צילום: נגה ארליך

הבטים אלו באים לידי ביטוי גם בתערוכות של עצמוני – תערוכות היחיד והתערוכות הקבוצתיות שבן הציגה. ב־1988 הציגה תערוכת יחיד ראשונה בירושלים, רוח קדים, שכללה סדרה של כלים באוריינטציה פולחנית. ״בתקופה ההיא גיליתי את שריפת הרקו, שריפה יפנית עתיקה, שהכי מקרבת אותי לאש: פותחים את התנור, רואים מה קורה וממשיכים״. 

שנתיים לאחר מכן יואב דגון כבר אצר לה תערוכה זוגית עם שלומית באומן במוזיאון הרצליה, מטה־קרמיקה. אבל התערוכה המשמעותית מבחינתה הוא הפרויקט המתמשך ״שרטוטי שכחה״, שהוצג בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובאירופה, והוביל למפגשים מרתקים בשיחי גלריה בגרמניה ובארץ.

הפרויקט עוסק במיפוי מחנה סוביבור דרך זיכרונות ״שהם לא שלי״. הוא מבוסס על מחקר של שנתיים דרך חומרים היסטוריים תיעודיים וחומריים: עדויות של אביה של עצמוני ושל ניצולים מהמחנה, מסמכים ארכיוניים וחומרים שאספה תוך כדי העבודה מחפירות ארכיאולוגיות במקום. 

״זו עבודה שאיתגרה אותי באופן אישי ומקצועי, דרך החיפוש למצוא את הטכניקה הנכונה לרעיונות שלי, כך שהייצוג החומרי והטכניקה יניחו את התשתית בהקשר לנושא״. רוב הגופים בסדרה עשויים לוחות פורצלן הנושאים אזכורי מפה טופוגרפית, תצלומי אוויר ואינטרפרטציות אישיות. ״היה שם רצון לבטא תחושות של שבירות, חוזק ובלתי אפשריות להעביר או להבין מה קרה שם באותו מקום נוראי.

״הפרויקט מערב טכניקות הלקוחות מתעשיית הפורצלן, חידוש ויצירת חומרים שיהיו מסוגלים לשאת את הגודל והדקות של הגופים, וגם שימוש בחומרים/אבקות ששימשו בחיי המקום, לדוגמה סיד ששימש חומר חיטוי בבורות השריפה כצבע או חיקוי למלח באמצעות פורצלן. תוך כדי העבודה התודעתי למדפסות תלת־ממד ממספר סוגים והתאהבתי באפשרויות שהתחום מאפשר לי״. 

יאללה. אני רוצה להיות ראשת המחלקה

היא מלמדת בבצלאל 27 שנה, ויום אחד, היא מספרת, נפל לה האסימון ״ואמרתי יאללה. אני רוצה להיות ראשת המחלקה. יש לי כל כך הרבה מה לתת, מה אני אעשה עם זה?״. כשערן ארליך, שאותו החליפה, נכנס לתפקיד, ״עזרתי לו לבנות את תכנית הלימודים ולקיים את החזון שלו, שהמחלקה תהיה עם הרבה מאוד אפשרויות בחירה; שסטודנטים יוכלו להצליב בין קדרות לעיצוב, בין זכוכית לפיסול.

״מה שטוב בתכנית, ואני רוצה לשמר, זה הבסיס הטוב שהסטודנטים מקבלים, שיש להם הרבה אפשרויות לרקום את התכניות שלהם. יש צוות מרצים עשיר, מטובי היוצרים בתחומי הקרמיקה והזכוכית, גם באמנות, שיכולים להוביל להשפיע ללמד״.

ומה היית רוצה לשנות?

 ״הייתי רוצה שהרמה הביצועית־מקצועית תעלה; שיהיה אחוז יותר גבוה של מקצוענים, גם בזכוכית וגם בחומר. שיהיה נפח רציני של שעות של התמחות בחומר.

״כשאני מסתובבת בעולם אני רואה תערוכות ועבודות שהלסת שלי נשמטת, יותר מהביצוע ופחות מהרעיון. אנחנו מאוד טובים בביטוי אישי, בהובלה של רעיון, אבל הביצוע חסר. אני מאמינה שמקצועיות וטכניקות ובחירה של דרך מביאות איתן חוזקות ורעיונות חדשים.

חשוב לי לפתח את הציר שבין מסורות עתיקות לטכנולוגיות מתקדמות. זה ציר מאתגר, מפתה, סופר רלוונטי ויש הרבה מה לפתח בו. יש טכנולוגיות עכשוויות שעדין לא מספיק מפותחות: אם נסתכל על הדפסות תלת־ממד, הן עדיין לא מצליחות לחצות את הרף של יצירת שפה חדשה

״חשוב לי לפתח את מה שערן כבר התחיל – את הציר שבין מסורות עתיקות לטכנולוגיות מתקדמות. זה ציר מאתגר, מפתה, סופר רלוונטי ויש הרבה מה לפתח בו. יש טכנולוגיות עכשוויות שעדין לא מספיק מפותחות: אם נסתכל על הדפסות תלת־ממד, הן עדיין לא מצליחות לחצות את הרף של יצירת שפה חדשה. 

״לדוגמה פיתוח של חומרים פורצלנים בהדפסה תלת־ממדית בדיוק כמו פלסטיק. התנסות בתרגום של רעיונות דרך VR, כדי לבנות אחרת בתבנית. לאנשי קראפט לא תמיד פשוט ללמוד תכנות כמו ריינו או סוליד ולהתמצא בהן. דרך VR וסריקות אפשר להוליך את הסטודנטים להשגים ולשחרור, בין ללשת גוש חמר לבין לדמיין אותו ולקחת אותו למקומות חדשים״.

שי עצמון ואמיר כהן. צילום: מור אמגר

רימון אליגון דר. צילום: מור אמגר

רימון אליגון דר. צילום: מור אמגר

מתן שמאי. צילום: מור אמגר

מתן שמאי. צילום: מור אמגר

את יכולה לתת דוגמאות קונקרטיות?

״אני רוצה להכניס יותר קורסים שעוסקים בתבונת הכפיים, בשיפור המיומנויות, לאפשר לסטודנט יצירת מיילג׳ של עבודה בניפוח זכוכית, בקדרות, בפיסול גדול בחומר ובפיסול בחומרים אחרים. 

״בתחום הדיגיטל אני רוצה לפתוח יותר קורסים שיחברו את התחומים האלו ולייצר מצב שמעבדת ההדפסות המחלקתית תתן כל הזמן תמיכה לקורסים אחרים לתבניות, למחשבות חדשות ובלתי אפשריות, ולמקומות שיכולים לעקוף את כל התוכנות באמצעות תכניות יותר אינטואיטיביות. ואיתן להגיע אל הביצוע.

״ואני מאמינה גדולה במחקר, יש לנו במחלקה קורס מחקר שפועל כבר שבע שנים, ששינה את פני המחלקה. זה קורס לא פשוט, שדורש ממך להתמודד עם הרבה דלתות סגורות. זה מחקר שהוא גם אישי, גם רפלקטיבי, גם חומרי וגם תיאורטי.

אני מקימה מרכז מחקר שיכלול ארכיון מחקרים של מרצים, מחקרים של הסטודנטים, מאגר מוסדות תומכי מחקר שאפשר להיעזר בהם וארכיון מוצגים. לדוגמה, יש סטודנטית שחקרה איך מפיקים גלזורות מבקבוקים. כשזה נשאר ברמת המחקר זה דבר אחד; כשרואים מוצגים מול העיניים זה משהו אחר.

״ובמבט של כמה שנים קדימה, חשוב לי לפתח את הלימודים במחלקה ללימודי תואר שני ואולי שלישי. ברמה הנלמדת במחלקה אצלנו זה מתבקש להוביל את הלימודים לתארים מתקדמים״.

גם בקוריאה וגם בישראל לכולם יש איקאה

איך את תופסת את הרלוונטיות של חומר, קרמיקה וזכוכית, בעידן הדיגיטלי. מי צריך את זה?

״היה איזה רגע בתחילת שנות ה־2000 שמחלקות לקרמיקה (לזכוכית פחות) נסגרו בעולם. הסבו אותן לסוג של סדנה ללימודי אמנות. אבל המציאות הזו השתנתה בעקבות כמה דברים.

״התחילו להעריך יותר את האפשרות ליצור סדרות קטנות, את טביעת היד, את כל מה שיכול להיות נגד הסדרות המתועשות והיצור ההמוני. פתאום חזר הערך של חומר, ובמקביל החומרים התפתחו מבחינת אפשרויות ונראות, אנחנו נמצאים בתור הזהב של זה.

בקרמיקה ובזכוכית זה צריך להתייבש ולהתקרר ולהישרף ואז זה נשבר. אי אפשר לתקן ואין קונטרול זד. המקום הזה של תהליכים שיותר מדברים על מותאמות לאדם, לטבע, לקצב הכיול האנושי, הוא חי ונושם

״לגלריות יש אוספים של קרמיקה, פעם זה היה הס מלהזכיר. היום מציגים את זה בגלריות ובמוזיאונים ולהרבה אמנים מוערכים יש סדרות שעשויות בחומר. זו תשובה אחת לעידן המתועש: כשגם בקוריאה וגם בישראל לכולם יש איקאה, ליצירה האישית יש ערך. 

״ודווקא בעידן הדיגיטלי, בקרמיקה ובזכוכית יש משהו שלא יכול להיות חלק מתרבות האנטר. אין בהן אנטר: זה צריך להתייבש ולהתקרר ולהישרף ואז זה נשבר. אי אפשר לתקן ואין קונטרול זד. המקום הזה של תהליכים שיותר מדברים על מותאמות לאדם, לטבע, לקצב הכיול האנושי, הוא מאוד חי ונושם היום״. 

אירוע שריפות מחלקתי. צילום: מ״ל

אירוע שריפות מחלקתי. צילום: מ״ל

אירוע שריפות מחלקתי. צילום: מ״ל

אירוע שריפות מחלקתי. צילום: מ״ל

אנסטסיה שמלקובה. צילום: מור אמגר

אנסטסיה שמלקובה. צילום: מור אמגר

והזכוכית?

״תור הזהב של הזכוכית התחיל טיפה לפני הקרמיקה. יש המון הערכה לזכוכית, היא פיתחה המון כיוונים ומגוון. דור האבות של הזכוכית באירופה וארצות הברית גידל דור של יוצרים צעירים נפלאים. ההבדל בין השניים הוא שקרמיקה יוצאת לי מהידיים, ובזכוכית אני תמיד עובדת עם כלים. הזכוכית הצליחה לצאת מהמקום המנייריסטי שלה שהיה תלוי טכניקה. 

״ובסוף הקסם הוא ששניהם נשברים וצריך חדש. כשיש לעבודה את פוטנציאל ההתרסקו, זה משהו שלא קיים בפיסול בברזל או בעבודות ניר שממוסגרות ותלויות על הקיר. זה מביא את העבודות, יהיו שימושיות או אמנותיות, למצבי קצה, לפוטנציאל שעוד רגע לא יהיה. בוא נודה בזה, כשכלי יפה נשבר לך בידיים, משהו בתוכך גם נשבר.

״החוכמה היא לקחת את התחום מעבר למה שהוא לכאורה מאפשר. הכוח שלנו הוא בהמצאה של חומרים. הפיתוח החומרי היום כל כך עשיר, שאם אני רוצה להדפיס בפורצלן שייראה כמו סוכר אני יכולה לעשות את זה. הכל טמון בלהבין את החומרים ואת ההתנהגות שלהם, ושם יש פוטנציאל אדיר לחוכמה של החומר ולאפשרויות שלו. כמו שיש לנו סטודנטית שחוקרת על זיגוג ללא שריפה. זה משהו שקיים כבר בעולם אבל היא נותנת על זה הרבה מאוד דגש״. 

מה גורם למישהי צעירה, או מישהו צעיר, ללכת ללמוד מקצוע שאין לו ממש אופק תעסוקתי?

״הסטודנטים שבאים אלינו מתחלקים לאלו שבאים ויודעים שהם אוהבים לעבוד בחומר, לגעת בחומר. זה המשפט שאני שומעת הכי הרבה במבחני קבלה. אלה אנשים שמראש יודעים שזה החלום שלהם, הרצון שלהם, לעבוד בחומר או בזכוכית. זה מפתיע אותי: איך אנשים יודעים בגיל כזה שהם רוצים לעבוד בזכוכית? הם באים לתערוכות של המחלקה כל שנה וזה תמיד התערוכות הכי יפות בכל בתי הספר.

״הקבוצה השנייה מגיעה ליום פתוח, חווה את המחלקה ומחליטה להירשם. אלה אנשים שבאים גם לעיצוב וגם לאמנות, והם מבינים שהם יכולים ללמוד מקצוע אחד ואחר לעשות איתו דברים גם בתחומים אחרים. יש משהו במחלקה שמאפשר גישה עיצובית, גישה קראפטית וגישה אמנותית. זה נותן קשת מעניינת של סטודנטים שבסופו של דבר לוקחים מהתמהיל הזה ויוצרים לעצמם את התרכובת״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden