כל מה שחשוב ויפה
מתוך קודיבור. יעל עצמוני וערן ארליך. צילומים: נגה ארליך
מתוך קודיבור. יעל עצמוני וערן ארליך. צילומים: נגה ארליך, מ"ל

קודיבור: יעל עצמוני וערן ארליך משלבים בין רעיונות לחומר ובין אידאלים לחיים עצמם

בתערוכה משותפת בגלריה פריסקופ הם שואפים לשקף דיאלוג שמתחיל בבצלאל ונודד לסטודיו ולא מסתיים לעולם

התערוכה קודיבור, שמוצגת בגלריה פריסקופ עד סוף השבוע (1.1.22), היא מעין מפגש איתנים: יעל עצמוני, ראשת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, שנכנסה לתפקידה השנה, וערן ארליך, ראש המחלקה היוצא, מציגים יחד תערוכה שהיא שיחה, שהיא הרהור, שהיא כתב חידה.

חגית: הכותרת ״קודיבור״ נשמעת כאילו נלקחה משיר של דויד אבידן. האם זה קוד פנימי? שפה פרטית?

ערן: זה גם קוד דיבור וגם קו דיבור

חגית: תסביר? ממה התהווה הקוד/הקו הזה?

ערן: מאופן העבודה שלנו – אלה עבודות גרפיות גם של יעל וגם שלי. מכאן עלה הקו, וכמובן שהתהווה איזה סוג של קוד מסויים.

יעל עצמוני וערן ארליך

יעל עצמוני וערן ארליך

ערן: אחרי שאני הרבה שנים לא הצגתי… זה כאילו אנשים חברים שנים, ופתאום הילדים שלהם נפגשים ונוצר עוד רובד של ידידות וקשר

יעל: אחרי שהחלטנו על עשייה של משהו משותף, זה מעניין, כי בעצם הבחירה של העבודות של כל אחד הייתה סוג של הסתכלות חדשה

חגית: מובן שיש מערכת יחסים בשורש העבודה המשותפת – גם קולגות וגם העברת התפקיד באקדמיה בשנה האחרונה. אבל העבודות מגיעות דווקא מהמקום האישי?

יעל: בהחלט. חברות של הרבה מאוד שנים. אישית ומקצועית

ערן: זה התחיל בצורה מאוד פרוזאית. יעל ביקשה שאאצור לה תערוכה (וזו לא הפעם הראשונה, כבר עשינו דברים כאלה בעבר), אבל איכשהו החיים, הכניסה לתפקיד, ראינו שזה לא מתאים לעשות תהליך מאפס, שיהיה ראוי ושיעמוד בדרישות של יעל מעצמה. ואז הצעתי לוותר – ויעל פתאום באה עם הרעיון שלעבוד יחד

חגית: נשמע טבעי, לא?

ערן: אחרי שאני הרבה שנים לא הצגתי… זה כאילו אנשים חברים שנים, ופתאום הילדים שלהם נפגשים ונוצר עוד רובד של ידידות וקשר.

יעל: אחרי שהחלטנו על עשייה של משהו משותף, זה מעניין, כי בעצם הבחירה של העבודות של כל אחד הייתה סוג של הסתכלות חדשה. ערן מסתכל על העבודות שלי בעין אחרת, הוא מכיר אותן טוב; ואני מסתכלת על העבודות שלו – שדווקא לא הכרתי קודם. ונוצר קונטקסט אחר

חגית: מה / איך אחר?

יעל: בתוך התוכן, בתוך החומריות. ערן איפשר לי לראות דברים אחרת. אנחנו נמצאים בסחף מתמיד של עבודה ועומס, וזה איפשר קריאה אחרת ,אפילו גילוי. בקשר שלנו במשך שמונה השנים האחרונות כמעט לא היה לנו זמן לדבר על דברים שמחוץ למחלקה, למעורבות העמוקה של שנינו בבנייה של תוכניות הלימודים ודמות הסטודנט. וכשנוצרה ההזדמנות לתערוכה הזו – פתאום לדבר על קצה הדף, על מגע בחומר, זו זכות גדולה, לפגוש את ערן כמו שהוא בסטודיו. שהוא נשאב לשם וזה מקסים

ערן: התערוכה היא בעצם שש שיחות, שכל שיחה נסובה סביב משהו אחר. אבל השיחות נולדו מתוך העבודות, מהמפגש ביניהן, הוא שהעלה את הדברים והצית אותם. אז זו בעצם לא תערוכה על העבודות אלא על השיחות: סוג של פרפורמנס, אירוע. כל אחת מהעבודות האלה יצאו מהמקום שלהן (שאליו הן יחזרו בהמשך) ועכשיו הן נמצאות במקום שהוא תווך, בינינו, וכשאת מתבוננת את יכולה להבין את הדיאלוגיות הזו

חגית: הצופים חשים במינימליזם וזיקוק של השיחה?

ערן: דבר ראשון צריך להתבונן ולראות איזה דברים נולדים – הדברים הם ממש פיזיים אפילו תחושות גופניות – גם יעל וגם אני שנינו אנשים שעובדים מאוד עם החושים ועם הגוף, וזה משהו שמאוד מחבר בינינו

יעל: זה סוג של תערוכה של דיבור חזק וחלש – יש דברים שהם מאוד חזקים ונאמרים בשקט, בצורה כמעט מוצפנת. דרך החוויה שלעמוד מול העבודות. זו תערוכה שדורשת השתהות

חגית: זו לא דרישת יתר?

יעל: אני חושבת שהחוויה בתערוכה מובילה לזה. יש לדוגמה זוג עבודות, האחת שכתוב עליה FEAR ולצידה עבודה שנראית כמפה או כמו כתב ברייל. לוקח זמן להבין את ההצמדה של הצמדים ולהעלות פרשנות. יש עבודות שיותר מוחצנות ויותר בקול רם, ויש את אלה שדורשות יותר צלילה פנימה ובחינה של כל מיני אספקטים: של הנראות, למה הן יחד, מה הקשר, גם החומריות. יש אנשים ששואלים על עבודות נייר של ערן אם זו קרמיקה. זה גם העניין הפיזי – שחריטה יכולה לרדת לתוך נייר ולגרד אותו

חגית: זה נראה קצת זן, המינימליזם שנקטתם

ערן: התלייה של העבודות באופן מיוחד נולדה מתוך אילוץ של הגלריה, אבל זה נתן לנו הזדמנות להנכיח את המשמעות של גרוויטציה. הכל תלוי, ואז ניכר הכוח שמייצר סוג של אחדות וזהות. זה דבר שכאילו מובן לנו באופן אינטואיטיבי, כי אנחנו חיים על הכדור הזה, ולמעשה אנחנו לא חושבים על זה וזה ראוי לחשיבה.

מבחינה זו – למרות שאנחנו משתמשים בהרבה מאוד מילים ביומיום שלנו, שנינו נותנים לחומריות של הדברים ולנוכחות הפיזית שלהם להוביל דרך חשיבה, לזקק עבורנו משהו עמוק ויסודי. מתוך זה עולים דברים מאוד מעניינים. אני מאמין מאוד גדול בכוח של האמנות: משהו שניחנו בו אנחנו בני האדם

יעל: בתלייה כזו הנושא של המשקל (של עבודות) שהרבה פעמים לא נותנים עליו את הדעת, הופך לנוכח – מה העבודה רוצה, איך היא שואפת להיות מוצגת. זה קרה דרך הדיאלוג

חגית: זה מזכיר לי את עבודת ה״לוויינים״ שהצגת בביאנלה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, כאילו התנגדות לגרוויטציה

יעל: העבודה שם נבעה מהתייחסות לכדים ולקרמיקה העתיקה שמוצגת בביתן הקרמיקה כסוג של לווייני זמן. וגם כאנטי מסויים לאופן התצוגה, הנקי והמסודר ששם כל דבר במקומו

ערן: אבל פה, בתערוכה בפריסקופ, יש תנועה כלפי מטה, שמושכת כלפי הקרקע ומנכיחה את היסוד המשותף הזה

חגית: זה מצב טעון

יעל: זה מביא להתבוננות שיש בה מקום לתחושות ורגשות, גם אם לא כל אחד מודע לזה, זה קורה

חגית: איפה החשיבה והרעיונות הפילוסופיים האלה נפגשים עם החיים האמיתיים? עם המחויבות לאקדמיה, לניהול, לניהול זמן אישי מול ציבורי?

ערן: זו לא דיכוטומיה, זה רצף שהוא בעיניי קיים בחיים של מי שעוסק בחומר, באמנות. זה נראה לי לא דיכוטומי בכלל אלא כמעט חיוני

יעל: לגמרי. הדברים לא מיוצגים רק על ידי דימוי צורה או צבע, הם מיוצגים על ידי פעולה. ערן ואני שנים מדברים על זה דרך הוראה, ודרך תוכניות לימודים. יש מקום מאוד עמוק, שאם מבינים אותו אפשר למצוא את הדרך מה עשיתי ולאן אני הולכת

birds

חגית: אני מרגישה שנכנסתי לתוך המוח של האוצרים והיוצרים שאתם – כמו הכותרת של הביאנלה האחרונה שערן אצר, רטוב/שרוף, ב־2016. אתם בוחרים גם הפעם לרדת ליסודות של החומר

יעל: אני לא בוחרת זה פשוט קורה

ערן: אני חושב שאני מעולם לא יצאתי משם, שזה הדרייב שלי וזה העונג שלי, זו המוטיבציה שלי: המימד החומרי והמימד של הפעולה.

גם בתפקיד של ראש מחלקה – חשוב להבין את הפער העמוק והיסודי בין ראש מחלקה בבי״ס לאמנות לבין ניהול במסגרות אחרות – בסופו של דבר אתה מביא איתך המשך או תולדה של מה שאתה פעלת וראית, וזה מקבל איזו מוטת כנפיים או נראות אחרת. ובמובן זה להיות ראש מחלקה במוסד כזה זה תפקיד סופר יצירתי, זה לא תרגום של ידיעות לנוסחאות אקדמיות

יעל: זה המקום הכי חזק שהניע אותי בהחלטה לגשת לתפקיד הזה – מי שאני כאמנית, מה שאני מאמינה בו ביצירה שלי, שהוא הדבר שאני רוצה להעביר הלאה בכל מיני אופנים ודרכי ביטוי. ועם התרמיל המלא הזה אני הולכת לתפקיד הזה. אני לא רואה את העיקר בתפקיד הפדגוגי

יעל: יש היום חזרה מאוד משמעותית אפילו של פסי ייצור ומפעלים. המושג של ״תעשייה״ בתחום הקרמיקה משתנה. היום יש הערכה לסדרות קטנות, לעבודה הידנית הייחודית, לעיצוב ולעשייה עצמאית בסטודיו ליין

ערן: לקראפט יש פוטנציאל להתמודד עם הבעיות האמיתיות של העולם, של משבר האקלים, היכחדות המינים. המחלקה שלנו ודומותיה עושות משהו נדיר בעולם – לקחת את הידע והחומר ולייצר לו קונטקסט עכשווי

חגית: אני חושבת שזו פריבילגיה נדירה (לא במובן של פינוק פריבילגי, אלא במובן של לקחת את החירות לעסוק בדבר שאתה אוהב ומאמין בו), במקום שנגדעה התעשייה שהייתה פה פעם, בחומר שהוא מסורתי ולא ״מסחרי״, לעסוק באמנות

ערן: העיסוק באמנות – זו פריבילגיה שאדם מעניק לעצמו, והיא דורשת מאבק, ויתור, מחירים

יעל: אני חולקת עלייך. אני חושבת שמאז ומתמיד היה אותו מקום חומרי שהוביל יוצרים אמנים. זה שגוועה הקרמיקה המפעלית בישראל לא שמט את הקרקע תחת יוצרי הקרמיקה. להיפך – יש היום חזרה מאוד משמעותית אפילו של פסי ייצור ומפעלים. יש היום פתיחות מאוד גדולה למנעד עצום של ביטויים.

מה שנכון לומר – שהמושג של ״תעשייה״ בתחום הקרמיקה משתנה. היום יש הערכה לסדרות קטנות, לעבודה הידנית הייחודית, לעיצוב ולעשייה עצמאית בסטודיו ליין

ערן: אני אפילו יותר רדיקלי מזה. אני חושב שהמקום של הקרמיקה, של זכוכית של החומר ושל הקראפט בכללותו, הוא כלי ומפתח לחשיבה מאוד רחבה שעוסקת בביקורת תרבות. שיכולה להציע אלטרנטיבות קונקרטיות, פרקטיות, שמציעות כלים להתמודד עם העידן ההרסני שבו אנחנו חיים.

לקראפט יש פוטנציאל להתמודד עם הבעיות האמיתיות של העולם, של משבר האקלים, היכחדות המינים. המחלקה שלנו ודומותיה הן גוף ידע חיוני. זה משהו שהמחלקה עושה באופן נדיר בעולם – לקחת את הידע והחומר ולייצר לו קונטקסט עכשווי. וזה גם הדבר שמאפשר לכל סטודנטית במחלקה לפתח את היידע ואופן העבודה שהם מעוניינים

יעל: זה לא לגמרי מופרד – אמנות ועיצב. הדברים כרוכים. גם העיצובי לא עומד באופן ייחודי ובלעדי כ״מוצר״ ו״תוצרים״, אלא גם נושא קונספטים ורעיונות. ובתערוכות אצלנו אפשר לראות את זה באופן מאוד חזק, שעבודות יכולות להיות רעיוניות ויכולות להיות מעשיות.

יש לזה השלכה על איזו מן תעשייה שתצמח כאן בהמשך. אני רואה את זה קורה ברמה של ייצור יותר אישי וקטן. אני רואה את זה כמקום של שינוי

ערן: זה נכון וזו נקודה מאוד חשובה: שהיום דווקא בממשקים עם עולמות הטכנולוגיה החדשה, לקראפט יש פוטנציאל כלכלי וחברתי הרבה יותר רלוונטי מהמודל המודרניסטי והקפילסטי

יעל: אני חושבת שיש היום מהפך ואבולציה בגישה הצרכנית. הצרכן כיום יכול להעריך את הייחודיות והיכולת והביצוע, ורוצה לקחת את זה הביתה. וזה מחלחל ומוכיח שהתחומים של הקראפט מצליחים לעשות את זה, גם בלי לנפנף באג׳נדות ואידאולוגיות. אנחנו רואים את זה בלומדים ובבוגרים שלנו, ויש לזה אדוות שמתפשטות ומתרחשות בעולם. וכאן יש לנו אחריות ותרומה

חגית: כלומר המחלקה השלימה מעגל מיצירתיות תעשייתית (החזון של בוריס שץ) לתעשייה יצירתית

ערן: אתן דוגמה של תהליך שהתחיל במחלקה שלנו: יש לנו שיתוף פעולה מתמשך עם אוניברסיטת מקררה בקמפלה, אוגנדה (עובדים יחד עם תמר דקל מאגודת קוקודי) ובמסגרת זו מגיעים אלינו עוזרי מחקר. לפני ארבע שנים היה חוקר שפיתח אצלנו זיגוגים המבוססים על אפר והתברר שצמחים עשבוניים (כמו בננות וקני סוכר) עשירים במתכות ומינרלים, ויש סיכוי טוב שהם יהיו מתאימים במיוחד.

עם המחקר הזה הוא חזר לאוגנדה ושילב את הידע הזה בעשייה של עמותות יוצרות באוגנדה, שמשתמשות בחומר מקומי ומתחרות בייבוא הזול מהמזרח. התמודדות עם אתגרים ומשברים עתידיים, בהזדהות ושיתוף היידע עם אוכלוסיות במדינות שנשארו מאחור. הקראפט הוא מקור ללמוד ולהעביר יידע הוא יכול לייצר סוג של קו וחיבור שמבין שיש גם למקומות כאלה מה לתרום במאבק בהתחממות הגלובלית. וגם לנו יש הרבה מה ללמוד

חגית: עכשיו שיעל נכנסה לתפקיד אתה יוצא לחופשי?

יעל: רציתי לתת דוגמה שדווקא בתקופה של הקורונה סטודנטים חקרו את הסביבה שקרובה לביתם לקחו חומרים והפכו אותם לחרסיות, ובדקו איך אפשר לעבוד עם זה. זה מתחיל במעגל הכי קרוב וההחזרה הזו סימנה למקומיות אחרת

ערן: המגיפה הזו ממחישה יותר מכל את המשותף לכולנו – בני האנוש. מבחינה אנושית לא מעניין הפער בין חילוני לחרדי או בין ישראלי לפלסטיני או אירופאי לאפריקאי – כי הבעיות הן גלובליות. והאפשרות להתמודד עם זה היא דווקא בקשר בין הבעיות הגדולות להתמודדות המקומית

חגית: במאקרו וגם במיקרו

ערן: הגידול באוכלוסיה העולמית הוא עניין מופשט, אבל העמידה בפקקים באיילון היא נושא קונקרטי, מקומי, שגורם לנו לא להתכחש – וזה חלק מהתפקיד שלנו כאנשי חינוך ואנשי אקדמיה, לעורר את המודעות לכך. איך הם ייגשו לזה ואיך יטפלו בזה, יהיו רעיונות גדולים – איך לתרגם אותם לעשייה, ומי שעוסק בחומר יש לו דרך. אני קורא לזה ״מודל האמן״


קודיבור I יעל עצמוני וערן ארליך
גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב. נעילה: 1.1.2021

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden