כל מה שחשוב ויפה
אמיר נוה, מתוך ״עידן העבד״ במשכן לאמנות עין חרוד. צילומים: דניאל חנוך, מ״ל
אמיר נוה, מתוך ״עידן העבד״ במשכן לאמנות עין חרוד. צילומים: דניאל חנוך, מ״ל

אמיר נוה: עולם חדש, חברה חדשה, סדר חדש

עידן העבד, התערוכה של אמיר נוה במשכן לאמנות עין חרוד, היא תחנה נוספת בדרכו של האמן לסדר עולמי חדש. התחנה הבאה: משכנה החדש של גלריה שלוש ביפו העתיקה

יובל: הי אמיר, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו? נראה שחזרת (או שמעולם לא הפסקת?) לתנופת עשייה

אמיר: כן בוקר טוב. שלומי בסדר. זה תמיד כאן, בא והולך, עד שיפסק לגמרי. אני בטוח שיש כאלה שהתקופה הזו דווקא מקפיאה אותם, אצלי קרה ההפך

יובל: כן, כאמור ככה זה נראה במקרה שלך. שמחתי לבקר בתערוכה שלך ״עידן העבד״ במשכן לאמנות עין חרוד, כחלק ממקבץ ע.ו.ל.מ.ו.ת שאצר יניב שפירא (ביחד עם אורית חופשי, נועה בן־נון מלמד ועמית קבסה). מעבר לזה שהיה מעניין לראות איך ארבע התערוכות עובדות ביחד, הופתעתי קודם כל לגלות את הפיסול שלך. זה לא מדיום שהרבית לעסוק בו, נכון?

אמיר: תודה. כן, כל ארבע התערוכות מדברות יפה אחת עם השניה ועם המכלול כולו.

ובכן: באופן כללי קשה לי לענות על שאלות נחרצות, כלומר, נכון: לא הרביתי לעסוק בו, אבל הוא תמיד היה שם, בגדלים אחרים עם נסיונות לחפש את החומר הנכון. הפיסול הראשון הוצג בפריז לפני ארבע שנים,  אבל בעיקר אני מנסה/ רוצה שהכל יהיה מכלול אחד. זה עוד חלק מהעולם שיש מולי; כזה שנוסף לציור ולרישום כפרט אבל שלם לגמרי

יובל: זה לגמרי הרגיש עולם שלם (אפרופו ע.ו.ל.מ.ו.ת). היה משהו בממדים המרשימים, בדמויות הענק, בחומרים שהשתמשת בהם, שאני מודה שהפתיעו אותי (לטובה, כן?), גם אם השפה הייתה מוכרת, או המשיכה, בטח למי שעוקב אחריך או ביקר רק בשנה שעברה בתערוכה שלך בירקון 19. ומעל הכל, הייתה תחושה מטרידה שהמשיכה ללוות אותי כמה ימים לאחר הביקור בתערוכה. מה אתה יכול לספר על הסביבה שיצרת?

אמיר: רק אם להמשיך את עניין הפיסול, אז עבורי אלו דמויות שקצת מתעוררות לרגע ונותנות למעמד של הנוכחות הפיזית עוד מקום. זה מוביל לאותה שאלה שלך על הסביבה שיצרתי, שעליה התחלתי לעבוד לפני שנתיים. דבר הצטרף לדבר ואליהם התחברו תובנות על רעיון העבד. 

לדוגמה, מחשבות על אינסטינקט: האינסטינקט תמיד מתעלה על אינטליגנציה, בייחוד אם מדובר באינסטינקט הישרדותי. והתקופה הזו מחייה מחדש אינסטינקטים הישרדותיים קדמוניים בבני אדם, בתוספת מידה של אדישות עכשווית

יובל: מעניין

אמיר: ופתאום תוך כדי כתיבה אני נזכר בתערוכה שעשיתי בעבר, שהייתה מלאה בציורי חרקים. ניסיתי אז לעשות איזושהי הקבלה בין הזוהמה והקניבליזם של החרק, אל מול קהות הרגשות והחייתיות האנושית. ואיכשהו אני רואה את הדברים בעניין הזה מתהדקים מעט יותר עבורי כרגע, בתערוכה ״עידן העבד״.

לכל אלו כמובן יש את עניין התהלוכה/המסע, שמצד אחד קיים תמיד מתוך התנועה העובדתית של הזמן קדימה, ומצד שני פתאום הכל נסגר. בטקסט של התערוכה כתבתי ש״האין־מקום הנצחי הזה שבו צועדת השיירה נפגש עם מגבלות התנועה שחסמו באחת את האפשרות לנדודים ולקיום נוודי. הגבולות המוחשיים דחקו את התודעה עמוק יותר וכדרכה של מטמורפוזה נברא העבד הראשון ללא אדון״

יובל: ומה כוללת השיירה, או הסביבה הזו?

האין־מקום הנצחי הזה שבו צועדת השיירה נפגש עם מגבלות התנועה שחסמו באחת את האפשרות לנדודים ולקיום נוודי. הגבולות המוחשיים דחקו את התודעה עמוק יותר וכדרכה של מטמורפוזה נברא העבד הראשון ללא אדון

אמיר: בסביבה הזו יש כל מני סוגים של אינטראקציות אנושיות או קבוצות או שבטים או טקסים או פולחנים ומגפות… וכו׳. לדוגמה, הציור הכתום שאותו נושאת דמות הפסל (עבד), הוא קצת כמו מיקרוקוסמוס של התערוכה כולה, או אם תרצה של העולם הזה כולו. מופעים יחידים של האינטראקציות האנושיות, חברתיות, גופניות וכו׳ של מה שקורה בו (כלומר בציור הכתום) מקבלים נוכחות פיזית חזקה יותר בפיסול ובציורי השמן.

כל הדברים האלו שיש בהם מפגש עם ההישרדותי שבנוף, מעוררים את האינסטינקט הבהמי שיש במין אנושי למען אותה הישרדות. אבל יחד איתם התפתחה גם תודעה גבוהה יותר לעכבות מוסריות. נקרא לזה בסוגרים רחבים שאיפה למאזן כוחות בין המעשים לצידוקים המוסריים שלהם

יובל: יש לי הרבה מה לשאול על זה, כי גם זה העסיק אותי – הבחירה במושג העבד, שאין לו קונוטציה חיובית. ובטקסט התערוכה כתוב גם ״מסע ללא יעד, ללא מטרה, ללא תכלית וללא מנהיג״. אז אם אין אדון, אנחנו עבדים של עצמנו? של התקופה? של הזמן? (כל התשובות ועוד נכונות?) כי אמרת מקודם בעצמך שהתקופה הזו לא הקפיאה אותך

אמיר: לעבד אין קונוטציה חיובית בחברה, זה שלב נחות בשרשרת המזון. אבל יש בו גם חופש גדול למרד, כי המבט של החברה עבורו חסר משמעות, והתובנה הזו מתעוררת אצל כל מי שמרשה לעצמו להתבונן באומץ על החיים של המין האנושי. התקופה הזו שאנחנו חיים בה, גורמת לאנשים לשקוע בדמיונות על אפוקליפסה, על סוף העולם, על משמעות. על יום הדין אבל לא יום דין של האדם הבודד/הפרט אלא של המין האנושי כולו.

ביוונית אפוקליפסה משמעה התגלות; עדות של אלו החיים ברגע לידתו של עידן חדש תוך כדי הכרה בגסיסה שלהם עצמם. הירדמות הישן והתעוררות של החדש שהם גם חלק ממנו; עולם חדש, חברה חדשה וסדר חדש.

אבל הפעם אל ההתגלות הזאת, אנחנו בני האדם מגיעים עם שובע/ אדישות/ חוכמה /טיפשות/ והכרה ביצור חי שאנחנו לטוב ולרע. והציפיה ששחר חדש יוליד עידן ״טוב״ יותר צמודה לרעיון האפוקליפטי של סופו האבולוציוני של היצור האנושי שאנחנו. אולי גם מתוך תחושה והבנה שכולנו עבדים של משהו

הארכיטקטורה של ההרס מלאה בהכי הרבה פוטנציאל

יובל: ודמויות הענק שפיסלת ומוצגות בחלל המוזיאון? לא הצלחתי להחליט (אפרופו שאלות נחרצות…) אם הן העבד, או שאני המבקר הופך לעוד עבד בתהלוכה שלהן. ומהבחינה הזו אני מאוד מתחבר למה שכתבת פה, על דמיונות על אפוקליפסה, על איזו תחושת דחיפות, על התגלות. ואני תוהה אם אתה אופטימי: בכלל בחיים, בנקודה הזו בזמן?

אמיר: זה משמח שאתה אומר את זה. המבקר, או כל אלו שלכאורה צועדים כחלק מהתהלוכה, הופכים לעבדים; כולנו. והתערוכה מציעה את ההכרה הזו כמהלך אבולוציוני נוסף, גם ברמה האמנותית כמהלך פרפורמטיבי. נראה שככל שיותר אנשים יצעדו שם תזרע התובנה הזו עמוק יותר.

זה נראה לא קשור בצורה ישירה אבל התגלגלות התשובה תוביל לכך. כתבתי פעם שהארכיטקטורה של ההרס מלאה בהכי הרבה פוטנציאל

יובל: אתה יודע מה הכי התחשק לי? שכל התערוכה תתעורר לחיים: שהדמויות ייצאו מהציורים (מהציור הכתום במיוחד…), שפסלי הענק יתחילו לזוז, שתהיה שם תהלוכה שתצא מהמוזיאון ליעד לא ידוע ושיצטרפו אליה אנשים בדרך.

שקלת פעם לעשות פרפורמנס מהעבודות שלך?

אמיר: בא לי לשאול אותך למה זה מתחשק לך? אבל אני מבין. הילדים שלי ביקרו בסטודיו והם אמרו שזה נראה כמו מעבדה של שיבוט.

זה חלק מהעניין: זה קמט בזמן ואני אוהב את זה שהדימויים לא רק נשארים בתוך המבט האמנותי שאנחנו נותנים להם, ובקיפאון שלהם הם לא נכנעים לתאוות הצופה לסדר. ולסגירת מעגל. הם תובעים את אותו דמיון אפוקליפטי של הצופה.

הבעיה היא שזה לא יתעורר במוזיאון כזה או אחר. אולי לרגעים. בסטודיו זה התעורר, כי הרשיתי לעצמי את מה שאתה מרשה לעצמך עכשיו, לדמיין. היד זזה הצידה. כלומר היד של סטנלי, כלומר היד של העבד, כלומר היד של הפסל

יובל: אז אני רק אגיד שלמה זה התחשק לי? אני חושב שקודם כל בגלל הפוטנציאל. ואולי גם כי ראיתי השבוע גם את תרגילים באמפתיה #3 של יסמין גודר, שעבדה עם אוביקטים סרוגים של גילי אבישר, והשילוב שלהם עם התנועה שלה ריגש אותי עד מאוד ועד דמעות

אמיר: לחלוטין זה מתבקש, מוביל לשם. התערוכה הזו עכשיו במוזיאון עין חרוד היא רק התחלה של תנועה של הפרויקט הזה. מחשבות על מחזה שירקם סביב ובתוך העבודות.

ולא ראיתי עדין את העבודה של יסמין אבל כן, החיבור למשחק ולשילוב של אלמנטים אנושיים מסקרן אותי ואני עובד על זה עכשיו. זה יעלה במעמד נוסף בתערוכה הבא שלי בגלריה שלוש ביפו

יובל: הכי מחכה לראות. וזה בדיוק מה שרציתי לשאול לפני שנפרדים – אוטוטו נפתח החלל החדש ביפו של גלריה שלוש, וגם לזה אני מחכה. תספר לנו משהו על מה אתה מתכנן שם? כי אני מנסה לדמיין את אותן עבודות מעין חרוד לצורך העניין בחלל ביפו, וזו תחושה אחרת לגמרי

אמיר: רק אגיד שלפני הפתיחה בשלוש תעלה ביוני תערוכה די גדולה שלי בפריז, בגלריה שמייצגת אותי שם, in situ. אחר כך תגיע התערוכה בשלוש.

ולשאלתך, בהמשך לדיבור על אפוקליפסה. אני מרגיש שהאמנות פתאום התעוררה מחדש. ברור שהמשמעות של יצירות אמנות שנעשות בתקופה הזו יובנו משמעותיות בעוד דור או שניים. אז אולי יהיה אפשר יותר בקלות להצביע על הסיבות שאולי עכשיו נעלמות מן העין. אבל היום היא קצת מקבלת תוקף פרקטי, נניח לבוש מול אופנה. זאת ההקבלה הכי קרובה שאני יכול למצוא בשלוף לאותה תחושה נוכח משהו גדול ממך.

הייתי רוצה שהמחשבה התיאורטית שיש היום על אמנות, המחשבה המוכרת, העייפה ומלאת אדישות וכניעה מול הקפיטל, לא תעלה מול הפרויקט הזה. הייתי רוצה שמול הפרויקט הזה תתעורר שירה. שירת העבדים

הפרויקט הזה בגלגול הבא שלו  – בהנחה ויש בו גם יופי, אסתטיקה, רעיון, טכניקה וכו׳ – כל הדברים האלו שלכאורה אפשר לרכוש אותם ללמוד או להתאמן בהם. אבל הם הופכים בן רגע ללא יותר מפיגומים. כלומר, כשנעמדים מול הקול האמיתי של הדברים ולא מול ההדים שלו, זה מרגיש כמו להיות בתוך אורגניזמים של הפכים, בתוך ההבנה שמקום התשתית של העולם הוא גם המקום שבו הוא ממוטט.

להיות נוכח ונעדר. להיות מאוזן ומסתחרר. זה נשמע לא ברור: האמנות היא מקום רחוק. זה זמן אבוד או זמן שאובד. זה מסע בזמן, בתוך אותו החלל, תעתוע של הגבולות הפיזיים.

כל הדברים האלו יכנסו בתוך המופע הזה שיעלה בחלל החדש של גלריה שלוש הרחב והגדול והגבוה, שיכול להכיל את ההתפתחות של הפרויקט הזה לכל אותם כיוונים פרפורמטיביים, טקסטואלים שדיברנו עליהם, בתוספת של עבודות נוספות שיחברו אפילו עוד יותר את המהלך הזה.

בכלל הייתי רוצה שהמחשבה התיאורטית שיש היום על אמנות, המחשבה המוכרת, העייפה ומלאת אדישות וכניעה מול הקפיטל, לא תעלה מול הפרויקט הזה. הייתי רוצה שמול הפרויקט הזה תתעורר שירה. שירת העבדים. וזה גם יהיה שם התערוכה


אמיר נוה | עידן העבד
אוצר: יניב שפירא
משכן לאמנות עין חרוד
נעילה: 7.5

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. חוה ראוכר

    "הייתי רוצה שהמחשבה התיאורטית שיש היום על אמנות, המחשבה המוכרת, העייפה ומלאת אדישות וכניעה מול הקפיטל, לא תעלה מול הפרויקט הזה. הייתי רוצה שמול הפרויקט הזה תתעורר שירה. שירת העבדים"
    מסכימה בהחלט! גם אני עייפה מכניעת עולם האמנות לקפיטל. אבל האם להציג את הפרוייקט בגלריה שלוש ביפו זו לא כניעה לקפיטל?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden