כל מה שחשוב ויפה
אמיר נוה בגלריה המדרשה
אמיר נוה בגלריה המדרשה. צילומי הצבה: לנה גומון

אמיר נוה: מרגיש בנוח בתוך כאוס

חופשת מולדת כפויה הולידה תערוכת יחיד בגלריה המדרשה בתל אביב, שמאפשרת מבט אינטימי על הרצף היצירתי

חגית: בוקר טוב אמיר, מה שלומך?

אמיר: היי, בוקר טוב

חגית: 🌻☀️

אמיר: חמניה גם לך

חגית: זוכר איפה הייתה פגישתנו האחרונה?

אמיר: בוונציה

חגית: בדיוק! בביתן הנפלא של ליטא, עם מופע האופרה הדיסטופי… אתה באת מביתך בפריז ואני מתל אביב. והנה, שנה וחצי ומגיפה אחת אחרי, הננו כאן. ספר קצת מה נשתנה אצלך?

אמיר: הכול השתנה – בהתחלה מתוך כורח ולאט לאט מצאתי דברים חדשים, שגרמו לי דווקא לשמוח שכך קרה. הקורונה אילצה אותי לשוב לישראל. הגעתי לבקר את הילדים ומאז נשארתי

אמיר נוה. צילום: טל ניסים

אמיר נוה. צילום: טל ניסים

אמיר נוה בגלריה המדרשה. צילומי הצבה: לנה גומון

אמיר נוה בגלריה המדרשה. צילומי הצבה: לנה גומון

חגית: והשארת הכל מאחור בלי לתכנן?

אמיר: לא השארתי כלום מאחור, פשוט המשכתי הלאה. אני מעדיף את נקודת המבט הזו. את הסטודיו סיבלטתי רק אחרי ששה חודשים כאן, וזה דווקא היה רגע של מפנה

חגית: אז בוא נלך רגע אחורה בזמן – איך ומתי הגעת לפריז, וכמה זמן חיית ועבדת שם?

אמיר: לכאורה הייתי בפיק ממש יפה בקרירה שלי. חייתי בפריז בשנתיים וחצי האחרונות, הצגתי תערוכה נהדרת בגלריה In Situ שמייצגת אותי בפריז, ועוד אחת בניו יורק עם גלריה Shin, שמייצגת אותי שם. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות וירידים. פגשתי אנשים מעולם האמנות הגדול, שגרמו לתחושה שהאופק רחוק יותר. זה משהו שכנראה קורה רק מתוך שינוי של נקודת מבט.

לצרפת הגעתי לתערוכת יחיד בגלריה Continua, לפני כשש שנים. עוד לפני, כשעבדתי עם גלריה זומר הצגתי ביריד Frieze בניו יורק וכבר אז היתה התעניינות ביצירה שלי. זו בלי ספק התקופה שחייתי הכי על הקצה. אהבתי את החיים שלי ושנאתי אותם במקביל. היצירה שלי התפתחה, ורק עכשיו אני מבין עד כמה

חגית: אני כבר מסוחררת מרוב מקומות בעולם. ואז, לפני שנה: בום. אתה דוגמה חיה לכמה באמת הכל השתנה

אמיר: כנראה. תחשבי שבמהלך השנה הזו התבטלו לי שש תערוכות (מתוכן שלוש תערוכות יחיד בערים שונות בעולם) יריד בבלגיה, יריד פיאק בפריז. בהתחלה זה היה נורא, אבל אז מצאתי את עצמי וזה פשוט היה נפלא להתרגש שוב מדברים אמיתיים

אבי לובין פנה אלי וחשבתי שזה נכון להציג דווקא משהו שלא מאפיין את העשייה העכשווית שלי. לקחת את העשר שנים האלו, להוציא מהמגירה ו״להיפרד״ מהן

חגית: זה מטורף. אני באמת מקווה שבקרוב נוכל לחזור לעולם. ובינתיים, אתה מציג עכשיו תערוכת יחיד – מיצב גדוש ומאוד אישי – בגלריה המדרשה בתל אביב (הירקון 19). האוצר אבי לובין כותב על העבודה שלך שהיא: ״קומפוזיציה בעלת דקדוק והיגיון פנימי, מבלי לוותר על כאוטיות וחופש, אינטואיטיביות, תלישות, חיפוש פשר, סערה רגשית ונגיעה בנימי הנפש״

אמיר: כאוס זה מילת מפתח בקשר לחיים שלי ודאי לגבי היצירה

חגית: כאילו לקחת את ארגזי הסטודיו הארוז ושלפת חלקי ״אמיר נוה״ משנים עברו, והרכבת מהם את הדיוקן של הרגע?

אמיר: בדיוק. וזה הובן לי רק לאחר שהצבנו את התערוכה. אבי לובין פנה אלי וחשבתי שזה נכון להציג דווקא משהו שלא מאפיין את העשייה העכשווית שלי. לקחת את העשר שנים האלו, להוציא מהמגירה ו״להיפרד״ מהן

ברית אמיר נוה in situ gallery paris

ברית, אמיר נוה. צילום: גלריה In Situ Paris

חגית: כמי שעוקבת אחריך הרבה שנים (גם אם מרחוק) אני רואה את זה קורה, מקבל את ההגיון הפנימי הזה. כי יש לך שפה עקבית. אז התערוכה היא סוג של הצצה לתוך הכאוס שלך, אבל גם לסדר ולמה שהוא מכנה כל כך יפה ״הדקדוק הפנימי״

אמיר: בשיחה לקראת תערוכה לפני כמה שנים שאל אותי יונה פישר אם אני לא מתקן. עניתי, שאני לא מבין את המושג. בדרך כלל אני הורס, לא מתקן. הקיום במהותו מכלה. לטווח הארוך זה תמיד הרס. מרגע שדבר נוצר, נכתב גם תאריך התפוגה שלו. אבל בין הזמנים של החיים והמוות יש את השאיפה להיבדל מן המיושן.

רוב האנשים בחיים שלי לומדים להתמודד עם חוסר הרצף שלי. עם אותה כאוטיות בדיוק כיוון שיש בה היגיון פנימי. הדרך לחיות נכון ודאי לא מתבהרת כשאתה מתבונן בחיים נורמליים־בורגנים של רובנו.

גם אני בחודשים האחרונים חי חיים די בורגניים, אבל אני יודע שאין סיכוי שאני שורד את זה. זה מוגדר אצלי כתקופת החלמה. מאדם שכמעט שלוש שנים לא יודע איפה הוא ישן פתאום בחודשים האחרונים יש לי בית. בפעם הראשונה בחיי

birds

חגית: וזה לא גורם לחוש איזו רגיעה? או שזה טוב למילוי המצברים לפני ההמראה הבאה?

אמיר: אני אוהב את המחשבה שהרס הוא דבר יפה, משום שהוא יוצר ארכיטקטורת חדשות. זה יוצר פחד

חגית: פחד שנתקעת? שזה נגמר?

אמיר: לא. הפחד שזה נגמר מלווה אותי כל בוקר, גם כשבצהרים יש לי פגישה עם האוצר של המוזיאון לאמנות מודרנית בפריז… זה פחד אחר

חגית: too much harmony (חייב לעזוב כי מרגיש יותר מדי נוח?)

אמיר: בדיוק. חייב להיות כאן משהו יותר מזה. וזה קורה רק כשאתה על הקצה, לפחות לי. כפי שאת יודעת את האמנות שלי אני עושה כבר לא מעט שנים. יש לי לא מעט עבודות ולא מעט תערוכות שהצגתי בארץ ובחו״ל. ואני נע בין בוז עצמי לבוז לעולם בין תחושת חוסר הרלוונטיות שלי, של היצירה, של החיים עצמם, אל מול משמעויות נשגבות שהחיים האלו מאפשרים לנו (אם התמזל מזלנו להתבונן בהן).

אני לא בהכרח יכול להגיד שהרגעים הגדולים של היצירה או התערוכות החשובות או המפגשים החשובים הולידו אצלי תובנות גדולות יותר לגבי האמנות. דווקא רגעים לכאורה סתמיים בסטודיו, שבהם זה אני מול הציור, בתוך המחשבות שלי.

היום אני מרגיש לפעמים שיש ליריקה שמובילה אותי, ואני מכיר בחשיבות של החלמה שדורשת חזרה, נניח ממקום של תרגול, מודעות, משהו שמעלה בדמיון את הלא אפשרי בשביל להתחיל את הדרך להפוך אותו לאפשרי.

אני נמצא בשלב שאני הכי ביקורתי כלפי עצמי וכלפי העבודות שלי: הגדלים שלהן, הפורמט שלהן, התכנים שלהן, השאלות שהן מעלות. והשאלות והמניעים שבגללם אני עושה את מה שאני עושה. ליצור זה כאוס

אני נמצא בשלב שאני הכי ביקורתי כלפי עצמי וכלפי העבודות שלי: הגדלים שלהן, הפורמט שלהן, התכנים שלהן, השאלות שהן מעלות. והשאלות והמניעים שבגללם אני עושה את מה שאני עושה. ליצור זה כאוס

חגית: אז התמקדת בחומרים מהעבר, וגיבשת את התערוכה תחת דמות האלטר אגו שלך – ג׳ורג׳ פהייק. מי זה? מה זה?

אמיר: להשיב את ג׳ורג׳ פהייק – יש לי הרבה התכתבויות עם ג׳ורג׳. הוא חבר דמיוני שיש לו ביוגרפיה שלמה. אהבתי את הרעיון של להשיב משהו שלא היה קיים מעולם. כשם שכתיבת התורה שבעל פה מציינת גם את מותה, כך נתינת שם לדמות מציינת גם את רצח הדמות. פרדוקס יפה וחמקמק. עניין התורה שבעל פה עלה בשיחות עם הילדים שלי, יפתח (16 וחצי) ועזי (13 וחצי)

חגית: אתמקד בעניין שהבריאה נולדת מכאוס. כאמן, אתה בורא ומחריב, משחק בכוחות של אלים. מה אתה שואף שהמבקרים בתערוכה יחשבו? שיבינו אותך? שיתרגשו ויתחברו או שיבהלו וינוסו?

אמיר: בתערוכה הזו יש דווקא פניה לקהל להתבוננות מפוכחת יותר ואולי אפילו להכרה בפער בין החיים הממשיים היום יומיים שלנו למול רגעים של השתוממות מול יצירות אמנות קטנות מימדים. אני רק יכול לקוות שמאותו המקום של השתוממות עשויה להופיע רפלקסיה, שמעוררת דווקא מבט ביקורתי על האמנות על התקופה על עצמם והחיים.

התליה של העבודות מאלצת להתקרב להתרחק. משהו בין מיקרו למקרו. ההצבה יוצרת יחס קונפליקטואלי בין כל עבודה כדבר בפני עצמו לעומת התליה, שלכאורה מחברת את כל העבודות לגוף אחד.

מצד אחד מתעורר צורך לאינטימיות מול כל עבודה ומצד שני האנסטינקט שמניח שאפשר יהיה להכיל את הכל מרחוק. אינסטינקט אנושי אולי קדמוני שמצוי למשל בתגובה לגאות ולשפל (גם בהיבט הנפשי).

דווקא בקיר השלם נגלה איזה מיקרוקוסמוס /צופן שמצוי גם בכל עבודה בפני עצמה וזה הופך את עניין הגאות והשפל ללא יותר מנקודת מבט מצד אחד ולתכלית כל הדברים מנקודה שניה. כשזו וזו נמצאות על אותו מיתר

מות מארה, אמיר נוה. צילום: אברהם חי

צילום: אברהם חי

צילום: גלריה Shin, ניו יורק

חגית: אתה מזוהה בדרך כלל עם עבודות גדולות מידות, ובתערוכה הזו יש דווקא דגש על עבודות קטנות ורישום

אמיר: הדברים קשורים זה בזה. זה נכון שעבודות השמן הגדולות או עבודות הפיסול הן הגוף הראשי והמרכזי של העשייה המוצגת שלי. גם מבחינת המקום שהן לוקחות בחלל וגם מבחינת הזמן שאני משקיע בזה ומרחיב את השפה האומנותית שלי. אבל אין בזה מיצוי של הרישום או הפיכתו לפחות רלוונטי.

הרישום דומה ל״מופע״ הראשון שלי ויותר מכל פרקטיקות האמנות, הוא חלק מתוך מארג היצירה שלי. הרישום מפרק את הספקטרום הגדול של העשייה ומיצר חוויה בודדת יותר, זה דומה למשל לאודישנים יומיומיים שאני עושה לדמויות שונות על הנייר. ואם קורה משהו ברישום זה מתחיל לקבל יחס יותר מעמיק

חגית: התערוכה מאפשרת לך לעשות איזו סגירת מעגל ולהתפנות לחשוב על הדברים הבאים?

אמיר: אני עובד מתוך צרכים אחרים. תחושת קץ, מצבי תודעה מסוימים ואולי אפילו רצון להפנות עורף לעולם אלו למשל מצבים שמובילים אותי בעשייה שלי יותר מהצגת הדברים/תערוכות.

כמובן שאני מכיר בחשיבות המקצועית ובמוטיבציות שפועלות עלי בסיומה של תערוכה. או בלאגד קבוצה של יצירות תחת כותרת אחת. אבל זו התבוננות לטווח קצר. אני לא מחלק את העשייה האומנותית שלי למקטעים. זוהי תפיסה שקוטעת את ה״עלילה״, יוצרת מרווחים חיצוניים, מבקשת להגיע למסקנות. ואם יש משהו עיקרי שעולה מהשיחה בינינו זה שאני מרגיש נוח יותר בתוך מה שרוב האנשים מכנים כאוס

חגית: ומה הדבר הבא?

אמיר: בשנה הבאה תערוכת יחיד בגלריה Shin בניו יורק. תערוכת יחיד בפריז שתוכננה לחודש זה (מאי) נדחתה שוב ואני לא יודע לכמה זמן. אבל זה יקרה וכרגע זה דווקא יצא לי טוב כי הדבר הגדול שאני עובד עליו בשנה האחרונה הוא הפרויקט הכי אמביציוזי שעשיתי עד עכשיו – שמשלב ציור ופיסול, יוצג בגלריה שלוש בישראל (בחלל חדש ומרשים שיפתח בקרוב)


אמיר נוה I להשיב את ג׳ורג׳ פָהֶייק
אוצר: אבי לובין
גלריה המדרשה – הירקון 19, תל אביב
נעילה: 28.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    נראה שיש מעין קולאג' עם הדבקת תצלומי הראשים,רוצה לומר מה? שתצלום הוא אמין יותר ,
    מדוייק יותר, מציור או?….. זה כאילו אומר לי תשלימי את התמונה בדימיונך. ואני שואלת למה
    להשאיר חלקים חסרים, האם אפשר לצייר אותם, כי ברגע שחסרים חלקים זה הופך בעיניי
    למעין איור.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden