כל מה שחשוב ויפה
מתוך הסרט ״אין לאן ללכת אלא לכל מקום״. צילומים: מ״ל
מתוך הסרט ״אין לאן ללכת אלא לכל מקום״. צילומים: מ״ל

אריה רוזן // אין לאן ללכת אלא לכל מקום

אין לאן ללכת אלא לכל מקום, הסרט שהפיק אריה רוזן על ידי משרד החוץ ושגרירות ישראל ביפן, מתמקד בחייו של אדם אחד שאיבד את אשתו בצונאמי ביפן לפני עשור, ומאז שוחה כל יום במטרה למצוא אותה. גם הסופר דויד גרוסמן לקח חלק

הסרט Nowhere To Go But Everywhere (״אין לאן ללכת אלא לכל מקום״) נוצר באופן אורגני בתוך תקופת הסגרים של שנת 2020. כל המעורבים בפרויקט היו סגורים בבתיהם ברחבי העולם תחת הכובד הזה של מגפת הקורונה, כשמעל הכל, המקצועי והאישי, ריחפה לה גם תחושת בידוד מעיקה.

זה היה לקראת יום השנה העשירי לאסון שפקד את יפן – רעידת האדמה שהתרחשה בצפון המדינה והובילה לגלי הצונאמי ולאסון הגרעיני בכור בפוקושימה. יחד עם צוות השגרירות הישראלית בטוקיו (שבו הייתי חבר כנספח התרבות והמדע) עבדנו על פיתוח יוזמות בטוהוקו (TOHOKU) – האזור שבו היכה האסון, שגם עשור אחרי הפגיעה עדיין התאושש ממנה.

החלטנו שמירב המאמצים שיושקעו על ידינו יתמקדו בשני דברים: הראשון הוא חיזוק הקהילה וניסיון לייצר יציבות, על ידי פיתוח ותמיכה בפרויקטים שמקדמים עתיד בר קיימא לתושבי האזור. השני הוא לייצר שיתופי פעולה שישמיעו את קולם של תושבי האזור לעולם, את הסיפורים שלהם ואת התרבות הייחודית להם.

הפניה הראשונה שביצעתי הייתה אל שי מאסטרו, מלחין ופסנתרן ג׳אז ישראלי שזוכה בשנים האחרונות להצלחה ביפן. הצעתי לו ליצור פרויקט תרבותי־מוזיקלי מיוחד שיציין עשור לאסון, והוא מצידו קפץ על ההצעה. כשחשבנו על אמנים יפניים נוספים שנוכל לרתום לפרויקט הוא הציע את מסקו טסומורה ואריק שיראי – צמד במאי קולנוע יפנים שכבר כמה שנים עובדים על סרט באזור האסון בטוהוקו.

מתוך הסרט ״אין לאן ללכת אלא לכל מקום״. צילומים: מ״ל

מתוך הסרט ״אין לאן ללכת אלא לכל מקום״. צילומים: מ״ל

אריה רוזן.צילום: מ״ל

אריה רוזן.צילום: מ״ל

מסקו ואריק הציעו ליצור סרט דוקו־אמנותי קצר סביב דמותו של יאסו טאקאמצו, נהג אוטובוס תושב טוהוקו, שאשתו נלקחה עמוק אל מעמקי הים על ידי גלי הצונאמי, ומעולם לא נמצאה. טאקאמצו החליט ללכת ללמוד לצלול בים על מנת לחפש אותה. אפילו הקורונה לא עצרה אותו מלצאת לים מידי שבוע בחיפושים אחרי אשתו האהובה. סיפור חייו, הגישה שלו לחיים  – אלה נגעו בכולנו והיו מקור השראה ביצירה שהמטרה שלה, מבחינתנו לפחות, היתה להפיץ מסר של תקווה דווקא בזמנים קשים.

כך יצאנו לדרך – לכתיבה של תסריט על אדם אחד וסיפור אחד, שהוא סיפור רחב הרבה יותר. את המוזיקה לסרט כתב והקליט שי יחד עם הצ׳לנית היפנית־ישראלית מאיו שבירו. כשכולנו מפוזרים על גבי הגלובוס, קיימנו את כל פגישות ההפקה של חברי הפרויקט באופן וירטואלי. שיתפתי את כולם בכך שישראל הייתה בין המדינות הראשונות ששלחו צוותי סיוע רפואי ליפן מיד לאחר האסון. בידיעה הזאת היה מבחינתם דבר שהוסיף נדבך של חשיבות, ואולי אפילו שליחות, לתוך הפרויקט.

אין מקום כזה שם

סיפור ההתמודדות של טאקאמצו עם האבל הפרטי שלו הייתה דרך להתמודד עם  נושא רחב הרבה יותר של שכול, מה שהוביל אותנו אל הסופר דויד גרוסמן ואל דרך ההתמודדות שלו עם השכול דרך הפרקטיקה של הכתיבה. פניתי אליו בבקשה להשתמש בציטוט מתוך הספר שלו ״נופל מחוץ לזמן״, שכתב אחרי מות בנו, אורי, לפני 16 במלחמה בלבנון.

״כתבתי את הספר הזה כי הרגשתי שאובדן, או אבל, זה כמו איזה מין אי שאתה נזרק אליו בפתאומיות. אי מבודד״ מספר גרוסמן על התהליך. ״הרגשתי מבודד לגמרי, על אף הספרים שקראתי על הנושא. אלה לא גילו לי מה בדיוק אני צריך. אלה לא היו המילים שאליהן ערגתי. הרגשתי שאם כבר מר גורלי להיזרק לתוך האי הזה של השכול, לפחות אהיה אני זה שאטווה אותו במילותיי שלי. ואז אריה פנה אליי.

״אריה סיפר לי ולסוכנת שלי בקצרה את הסיפור של טאקאמצו״, ממשיך גרוסמן. ״הרגשתי שיש איזה דמיון בין הסרט שבעבודה ובין הספר שלי. כך לדוגמא בפתיחת הספר שלי מופיע זוג היושב לארוחת ערב, כשלפתע קם הגבר וקורא ׳אני צריך ללכת׳. ׳לאן?׳ היא שואלת אותו, והוא עונה ׳אליו׳. ׳למקום שזה קרה?׳ היא שואלת אותו, והוא מתעקש שלא. הוא רוצה ללכת לשם. ׳אני רוצה ללכת לשם׳, הוא אומר לה והיא מחזירה לו שאין מקום כזה שם. וכך מתחיל הספר ומשם הוא הולך״.

דויד גרוסמן: ״אם חושבים רגע על מוות, על אובדן, זה הרי באמת אבסורד, זה חסר היגיון. דווקא הרעיון לעשות מול המוות משהו שהוא  לא הגיוני, כמעט מגוחך, זאת הדרך להתגבר על הקטסטרופה מבפנים״

״הוא גבר מהלך. הוא מהלך במעגלים הנעים סביב ביתו, ולאחר מכן מסביב לכפר שלו, ומשם מהלך מסביב לערים הגדולות. אל הסיבובים האלה מצטרפים אנשים נוספים שחוו דברים דומים למה שהוא חווה בעצמו. הרגשתי שיש פה איזה דמיון למה שטאקאמצו עושה. הגבר בספר שלי הולך, וטאקאמאצו שוחה. זה מעשה חזק. אנשים כמובן יכולים להגיד שזה איזה מין אבסורד, הרי כל כך קשה למצוא מישהו. ולמרות זאת מגיע איזה כוח חזק של התנגדות שאומר אני לא אוותר, ואני לא אאבד את הדרך שלי לאבסורד הזה שהוא המוות של יקיריי, אם זה בן או אם זו אישה אהובה.

״אם חושבים רגע על מוות, על אובדן, זה הרי באמת אבסורד, זה חסר היגיון. דווקא הרעיון לעשות מול המוות משהו שהוא  לא הגיוני, כמעט מגוחך, זאת הדרך להתגבר על הקטסטרופה מבפנים. זה רעיון מאוד חזק, וכשראיתי את הסרט זה נגע בי עמוקות. בקושי יש שם מילים, בסרט, ובכל זאת משהו מצליח להיות כל כך נוקב. אני מוצא את עצמי מתחבר לטאקאמאצו בנקודה הזאת, היומיומית, שבה הוא נמצא״.

דויד גרוסמן. צילום: קובי קלמנוביץ׳

דויד גרוסמן. צילום: קובי קלמנוביץ׳

טקאמאטצו סאן. צילומי הפקה: אריה רוזן

טקאמאטצו סאן. צילומי הפקה: אריה רוזן

ב״אין לאן ללכת אלא לכל מקום״ ניסינו לגעת באבל מתמשך של קהילה וביכולת שלה להתאושש, דרך סיפורו הפרטי של אדם אחד ואשתו האהובה. עבור למעלה מ־2,000 משפחות שאיבדו את יקיריהם לגלי הים ב־2011 עדיין אין שום דרך לסגירת מעגל. הסרט מנסה לגעת במסע העדין של נפש אחת בתוך נופי טבע עשירים במסורות ובמטען רוחני. אני מקווה שמשהו מהרגישות הטמונה בסרט, הדימויים שהוא מביא והקולות שנשמעים ממנו – יוכלו להדהד להרבה אנשים בכל רחבי העולם.

״אני מניח שלא נוכל לדבר היום על מוות, על אובדן ועל אבל מבלי לציין את המתרחש באירופה, ואת העובדה שכל כך הרבה אנשים איבדו לא רק את בתיהם אלא גם את חייהם, את עתידם ואת חיי ילדיהם״, מוסיף גרוסמן. ״באיזשהו אופן אנו ניצבים מול הטרגדיה הזאת, הקטסטרופה, כמעט ללא מנגנוני הגנה. אנחנו רואים איך הדברים נראים ברגע שהם קורים, וזה איום וזה מחריד. אנחנו חייבים לזכור אותם שם ולחשוב עליהם, ולחשוב כיצד אנחנו יכולים לשפר את הסיטואציה שלהם.

״הדבר הנוסף שאני רוצה לומר הוא ליוצרי הסרט: אנחנו לא באמת יודעים מה קורה אחרי שהחיים נגמרים. אף אחד לא חזר משם כדי לספר לנו, ואני עצמי לא אדם דתי שאולי יכול להרוויח מהאמונה באל וברציונליות של מה שהוא אולי יצר. אבל כן קיים איזה מקום שבו אני יכול לחוש בטוטאליות של המוות ובחיוניות של החיים מתקיימים בו זמנית, והמקום הזה הוא האמנות. זה יכול להיות דרך כתיבת ספרים, עשיית סרטים, הלחנה, ציור או פיסול. כל מה שמושקע במימד המטאפיזי הזה אך עדיין יש בו משהו מאוד מוחשי. האמנות יכולה להביא אותנו לנקודה שבה אנחנו כמעט מחושמלים על ידי שני הפכים, שתי נקודות קוטביות של האמונה האנושית״.

***
אין לאן ללכת אלא לכל מקום הופק על ידי משרד החוץ ושגרירות ישראל ביפן. פרויקט נוסף במסגרת היוזמה: שיתוף פעולה בין להקת בום פם ומוזיקאים יפניים מסורתיים מאזור טוהוקו.


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden