כל מה שחשוב ויפה
רחל אניו, אקדח צמות. מתוך כריכת הספר ״יוצרות שינוי״
רחל אניו, אקדח צמות. מתוך כריכת הספר ״יוצרות שינוי״

המהפכה לא תשודר, אבל אולי היא תיכתב: קריאה בספר ״יוצרות שינוי״

הספר החדש ״יוצרות שינוי״ בהוצאת אחותי - למען נשים בישראל, מבקש להתחקות אחר שורשי האמנות האקטיביסטית, הנשית והפמיניסטית בישראל. הוא אולי עמוס בקולות סותרים, אך בהחלט שווה קריאה

עשור לאחר עלייתן של תנועות המחאה הפמיניסטיות ותנועות ה־Black Power, שנאבקו כנגד האלימות הממסדית והגזענות המדינית שמופעלת כלפי אזרחיה השחורים של ארצות הברית, פרסם המשורר ואמן הספוקן וורד המנוח גיל סקוט־הרון את הפואמה והשיר המוקלט The Revolution Will Not Be Televised, יצירה שנחשבת כמכוננת ומשפיעה בתחום המוזיקה האקטיביסטית בכלל, ובתחום אמנות שירת הראפ בפרט. בבית האחרון של השיר, ששמו שאול מסלוגן נודע של קבוצות ה־Black Power, סקוט־הרון נשמע חוזר בתקיפות שוב ושוב בקולו הייחודי על אותן המילים (בתרגום חופשי): ״המהפכה לא תשודר בטלוויזיה / לא תשודר בטלוויזיה / לא יהיה שידור חוזר למהפכה, אחים / המהפכה תתרחש במציאות״.

חלפו יותר מ־40 שנים מאז פורסם הלהיט הציני של סקוט־הרון ומים רבים זרמו בנהר. יש שיאמרו – ובצדק – שהם מוכתמים בצבע הדם של אלפי האנשים המנוצלים והמודחקים לשולי החברה, ושל קורבנות הרצח השחורים באמריקה. הביטוי ״המהפכה לא תשודר בטלוויזיה״ כבר מזמן הפך לקלישאה שחוקה, וספק אם בני הדור העכשווי ששומעים אותו מכירים את מילות שירו של סקוט־הרון או את ההיסטוריה הסבוכה של תנועות המהפכה, שעדיין מתעקשות לחולל שינוי ביבשת המשוסעת.

אלכס קורבטוב ווננה בוריאן, ללא כותרת, שדרות רוטשילד, 2016

אלכס קורבטוב ווננה בוריאן, ללא כותרת, שדרות רוטשילד, 2016

שרון מיגל (מהגרת עבודה פיליפינית), ללא כותרת, 2019

שרון מיגל (מהגרת עבודה פיליפינית), ללא כותרת, 2019

רחל אניו, אקדח צמות, על כריכת הספר ״יוצרות שינוי״

רחל אניו, אקדח צמות, על כריכת הספר ״יוצרות שינוי״

נדמה שישראל, שנושאת את עיניה הכלות אל המערב ומקווה לחקותו, נדבקה באותם החוליים, העניקה להם פרשנות משלה בראי הסכסוך היהודי־פלסטיני והדרת ילידי מדינות צפון אפריקה, וכעת מתקשה להתנער מהם בניסיונה להתעצב כמדינה צעירה. מספיק להאזין לתשדיר חדשות מהימים האחרונים כדי להיווכח שהגזענות והאלימות הם חלק בלתי נפרד ממארג החיים כאן. אבל יש מי שמסרבות ומסרבים להאמין שהתופעות הללו הן כאן כדי להישאר, ומבקשות ומבקשים יחדיו לחולל את המהפכה.

אחותי זה הכי 

אחד מהגופים שעובד ללא לאות למען שינוי חברתי בארץ הוא תנועת ״אחותי למען נשים בישראל״, הפועלת להגנה על זכויות אדם ואישה, מאבק בגזענות ובסקסיזם, צדק חברתי בדיור וברווחה ועוד. התנועה, שנוסדה בשנת 2000 על ידי פעילות חברתיות ופמיניסטיות כדוגמת ויקי שירן, הנרייט דהאן כלב, נטע עמר ושולה קשת (שמכהנת כמנכ״לית) הוקמה לאור עקרונות הפמיניזם המזרחי ומתוך ההשקפה שעל פיה ארגונים פמיניסטיים בישראל נוסדו והונהגו על ידי נשים אשכנזיות, ולכן דחקו לשולי התודעה הציבורית את מאבקיהן של נשים מזרחיות.

במרוצת שנות עשייתה, תנועת ״אחותי״ פועלת בשלל אפיקים על מנת לכונן ולקדם שינוי ושיוויון חברתי במספר תחומים. בין היתר, התנועה הקימה את ״בית אחותי״, מרכז תרבות וגלריה הפועל בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב ובו מתקיימים אירועים ספרותיים, תערוכות ועוד; חברותיה כותבות דו״חות אודות חוסר השיוויון בחלוקת משאבי החינוך והתרבות בישראל; התנועה יוזמת ומפיקה אירועי תרבות ומובילה את הקמתן של קואליציות והתארגנויות כמו המטה למאבק בגזענות בישראל, מאהל המחאה ״שאגת הדרום״, מטה המאבק לפינוי התחנה המרכזית ועוד.

ההתבוננות בשלל המושאים של העבודות, שרבות מהן נוצרו במדיום הצילום, מראה כיצד אמניות נשים רבות מפליאות להנכיח את הקולות של אחיותיהן ושל קהילות אחרות שסובלות מהדרה, באקט של עניין וסולידריות שפחות נפוץ בקרב יוצרים גברים

במסגרת פעילותה העמותה הקימה גם הוצאה לאור, שלאחרונה פרסמה את הספר יוצרות שינוי – על אמנות ואקטיביזם בישראל – אנתולוגיה שבהקדמה עבורה מכריזות המחברות שהיא הראשונה מסוגה בישראל. באמצעות 118 עמודים של מאמרים אקדמיים, רשימות, שיר אחד ושלל רפורודוקציות של עבודות מאת יוצרים ויוצרות שאמנותן מוגדרת כאקטיביסטית, מבקש הספר להציע סקירה היסטורית, תוכנית ורעיונית של אמנות אקטיביסטית, פמיניסטית, נשית ומזרחית בארץ. אם כן, המהפכה לא תשודר, אבל אולי המאמצים להגיע אליה יכתבו בספר.


הערב הרב של הנושאים, סוגי הכתיבה והרקע של הכותבות שפרסומיהן אוגדו בספר, כתיבה אקדמית משתרגת בביקורת וכתיבה על אמנים ואמניות ספציפיים, לצד מניפסטים אישיים ומאמרים אוצרותיים – מקשה על חווית הקריאה הרציפה בספר. לזכותן של העורכות, ד״ר טל דקל ושולה קשת (קשי), אפשר לומר שהן מכירות בעניין בטקסט הפותח שחיברו יחד עם האוצרת יערה רז חקלאי, ובו הן מציינות: ״אנתולוגיה זו מביאה אם כן קולות רבים ומגוונים, ולעיתים אף סותרים״.

אולי מבחינה סגנונית, יכול היה הספר להרוויח מלכידות נושאית או בחירה מצומצמת יותר של תמות וכותבות, אבל ייתכן שזוהי אבחנה קטנונית נוכח ההצע הדל להחפיר של כתבים בעברית בנושא אמנות פמיניסטית ואקטיביסטית שנוצרה בישראל. המגוון הפלורליסטי שהתעקשו לדבוק בו דקל וקשת משקף את העושר התרבותי והעוצמה האינטלקטואלית שמתאפיינים בה הקולות הפעילים בשדה הצעיר המקומי. מרענן היה לעלעל במאמר מעמיק על הקשר בין מין, מגדר וטרור תוך קריאה במופע דראג חתרני כאמנות מיצג חדשנית, לצד מאמרים נרחבים יותר באופיים כדוגמת הטקסט ״אקטיביזם פמיניסטי באמנות בישראל: דרכי פעולה חתרניות במרחב״, שכתבו ליאור אלפנט וטל דקל.

ענבל כהן־חמו, בשיתוף סטאר כהן, מתוך הסדרה טרנסטאר, 2019

ענבל כהן־חמו, בשיתוף סטאר כהן, מתוך הסדרה טרנסטאר, 2019

מנאר זועבי, ואקיף וילא אנא בטוח אק (עצור או שאני יורה בך), 2018 (בהשתתפות תאיר קמינר). צילום: מרח זועבי

מנאר זועבי, ואקיף וילא אנא בטוח אק (עצור או שאני יורה בך), 2018 (בהשתתפות תאיר קמינר). צילום: מרח זועבי

הספר מתהדר לא רק בעושר תוכני אלא גם בהצע ויזואלי מרשים, על אף שאת העקרונות המארגנים שלו קשה להבין מדפדוף בעמודים המכילים את עשרות היצירות. חלק מעבודות האמנות בו נוצרו על ידי אמניות ואמנים בכירים ומוכרים בשדה המקומי, בעוד חלקן שייכות לפרויקטים קהילתיים אנונימיים או כאלו שהועמדו על ידי יוצרות בתחילת דרכן. ההתבוננות בשלל המושאים של העבודות, שרבות מהן נוצרו במדיום הצילום, מראה כיצד אמניות נשים רבות מפליאות להנכיח את הקולות של אחיותיהן ושל קהילות אחרות שסובלות מהדרה, באקט של עניין וסולידריות שפחות נפוץ בקרב יוצרים גברים.

כך, מהגרת עבודה פיליפינית, נשים ערביות שמוחות על תופעת האלימות הדומסטית והרצח על כבוד המשפחה, אם המתעדת את בנה הטרנסג׳נדר ומיצבי רחוב המוחים על הניצול של נשים בזנות זוכים לדור בכפיפה אחת זה לצד זה, במפגן מעורר תקווה של אמנות אסרטיבית שמסרבת להיכנע לצו הצנזורה או הפוליטיקלי קורקט.

גוף שחור – מרחב לבן

מתוך ההצע הרחב של המאמרים, בולטים במיוחד החיבורים שמזקקים את הקשר בין תיאוריה אקטיביסטית ופמיניסטית לבין עשייה בפועל; מדובר בכתבים שחוברו בגוף ראשון ומעניקים מימד אוטוביוגרפי ומעשי למה שלעיתים קרובות מדי עשוי להישאר ברמת ההגיג האינטלקטואלי. דוגמה לטקסט שכזה היא הרשימה הנוקבת אך קצרה מדי ״גוף שחור – מרחב לבן״, שבו לאה היילו מתארת את חוויותיה כאישה בעלת גוף שחור במרחב ההגמוני הלבן.

עוד רשימה מעוררת השראה ומניעה לפעולה חוברה על ידי אנה קליימן, שושן ובר ומיה ברשישת, שלוש נשים בשנות העשרים לחייהן שפעילות כאקדמאיות וכאקטיביסטיות והקימו יחד את את התנועה ״לוט״ם – היחידה ללוחמה בטרור המגדרי״. בטקסט מספרות השלוש שהונעו להקים את הגוף בשנת 2018 הן בשל חוויות אישיות והן בשל עדותן כנשים למציאות שבה אוזלת ידה של הממשלה נוכח מעשי האלימות כנגד נשים, בעוד שדיווחים על רצח נשים בישראל הולכים וגואים מדי שנה.

הן פורטות את מעשי ההתערבות במרחב שבהן נקטו כדי להעלות את מודעות הציבור, טקטיקה שאליה הן מתייחסות כ״פעולה ישירה לא־אלימה״ (Non-Violent Direct Action). לקהל הקוראים אולי זכורים אירועים במהלכם מוקדים שונים ברחבי הארץ הפכו לשלוליות מלאות בחומר דמוי דם, כמו המזרקה בשדרות רוטשילד שביום אחד במהלך שנת 2020 פיכפכה צבע גואש אדום במחאה על דם הנשים שהותר.

נאדין קדור, סימנים של מאבק, 2020

נאדין קדור, סימנים של מאבק, 2020

לוט״ם - היחידה ללוחמה בטרור המגדרי, שלולית דם, הכנסת, 2018. צילום: מ״ל

לוט״ם – היחידה ללוחמה בטרור המגדרי, שלולית דם, הכנסת, 2018. צילום: מ״ל

פנינים נוספות שהספר מציע מתגלמות בסקירות האמנותיות מפיהן של אוצרות בולטות כמו דרורית גור אריה וסבטלנה ריינגולד. מעניין במיוחד לקרוא את הטקסט פרי עטה של ריינגולד ״עושות היסטוריה: צורות פעולה טרנסלאומיות המחוללות שינוי״, שבו היא מסבירה את מהלך החשיבה מאחורי התערוכה המשמעותית שאצרה במוזיאון חיפה לאמנות לפני שנתיים, ״עושות היסטוריה״.

מילותיה של ריינגולד, שמשתפת בתחושת הדואליות שהיא חשה נוכח היותה מהגרת שלוקחת חלק בעיצוב תגובה אמנותית כלפי המציאות הישראלית בעשייתה האוצרותית, ננסכות עכשיו במשמעות מיוחדת לאור פרשיית מוזיאון רמת גן שבמרכזה עמדה תערוכה אמיצה שהציעה ביקורת כנגד הממסד. מרתק יהיה לשמוע את קולה של ריינגולד, אולי במהדורה עתידית, בכל הנוגע לאתגרים העומדים בפני אוצרת שנתקלת בצנזורה ממסדית ונוקטת בבחירות שגם בהן יש מן האקטיביזם האמנותי.

הטקסט של שחאדה מפנה זרקור אל מוסדות האמנות והגלריות הפלסטיניות הבודדות שפועלות בהצלחה בשטחי ישראל, ומהווה עדות רהוטה להשתקה והאפליה ממנה סובלים אמנים פלסטינים בארץ  

מאמר משמעותי נוסף וחשוב לאין ערוך, אם כי גם אישי במפגיע, הוא הטקסט של ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, מרצה, אוצר, משורר והיסטוריון אמנות שמציע סקירה מקיפה, מודרנית וביקורתית על אקטיביזם אמנותי בקרב אוכלוסיית האמניות הפלסטיניות העכשוויות הפועלות כיום. שחאדה מכוון חיצי ביקורת כלפי הממסד הישראלי ומהרהר אודות הנסיבות בשלן אוכלוסיית ערביי ישראל לא מוסללת לחינוך לאמנות או זוכה לייצוג הולם במוסדות תרבות ואמנות ישראלים. הוא בוחן את עבודותיהן של יוצרות מפתח כדוגמת אניסה אשקר, מנאל מחאמיד וחנאן אבו חוסיין, ומתאר את האתגרים העומדים בפניהן, הן מבית והן בהתמודדות אל מול סוכני התרבות הישראלים, בניסיונן לגבש שפה חזותית משלהן ולהציגה.

הטקסט של שחאדה גם מפנה זרקור אל מוסדות האמנות והגלריות הפלסטיניות הבודדות שפועלות בהצלחה בשטחי ישראל, ומהווה עדות רהוטה להשתקה והאפליה שממנה סובלים אמנים פלסטינים בארץ ושמזכירה שגם הכותב עצמו מייצג קול מחאה נדיר במסגרת פעילותו האקדמית. זו לא תהיה הגזמה לכתוב שמאמרו של שחאדה יכול, ואף רצוי שיתפתח, לכדי ספר שלם שיחקור את הפרקטיקה של אמניות פלסטיניות פמיניסטיות בישראל. לצערי, זו לא תהיה הגזמה לכתוב שלא ברור אם קהל הקוראים הישראלי או שדה הספרות המקומי יעניק את הגיבוי, המימון והעניין הנדרש לפרויקט רחב־היקף וחשוב מסוג זה.

birds

עוד מאמר ראוי לציון הוא ״אקטיבסטילס: צילום כמחאה בפלסטין/ישראל״, שחיברו ד״ר ורד מימון, סופרת, עורכת ומרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ושירז גרינבאום, צלמת, חברה בקולקטיב הצלמים אקטיבסטילס, עורכת ספרי אמנות ומנהלת אמנותית של פרויקטים אמנותיים וקהילתיים. המאמר שכתבו השתיים מופיע במקור בהקדמה לספר בעל שם זהה לשם הטקסט, שאותו ערכו יחד.

הטקסט המעמיק של השתיים הוא היחיד בספר שחורג מדיון ישיר באמנות חזותית גרידא, ומתמקד בהיסטוריה, במוטיבציה ובערכים של ארגון הצלמים שמתעדים את המאבק הפלסטיני העממי נגד הכיבוש הצבאי בעזה ובגדה המערבית. הן מנסחות מחשבות על הצילום כעל פרויקט שהוא עיתונאי בה במידה שהוא הומניטרי וקהילתי, כזה המצליח לחרוג ממשימת תיעוד הרגע המכונן ומציע אמצעי למחאה והידברות רב־לאומית.

הקריאה במאמרן מעוררת מחשבה דווקא על ההקשרים האסתטיים והאמנותיים שדרכם אפשר לקרוא את הארכיון המסתעב ורב השנים שצלמי הקולקטיב העמידו. אולי מסקנות על ההבט היצירתי של התצלומים הללו, שהם ייחודים לא רק בנוף המקומי אלא ביחס לעשייה אקטיביסטית בשאר העולם, יוכלו להמשיך ולהתנסח בדיון נפרד וממרחק הזמן.

כדי להימנע מספוילרים ומשום שקצרה היריעה מלצלול אל כל אחד מהמאמרים, אמליץ לקרוא את הספר במלואו. אחת מהמכשלות שאיתן הוא מנסה להתמודד היא עצם הגדרת האמנות האקטיבסטית והניסיון לאפיין את ערכיה. אולי במהדורות הבאות, במידה והתנועה תחליט להפוך את הספר לסדרה, האתגר הזה יוכרע על ידי הכללתם של מאמרים בגוף ראשון מפיהן של אמניות אקטיביסטיות שונות זו מזו באסטרטגיה שלהן, ברקע שלהן ובאופני פעילותן ולא רק בדיון על יצירתן.

כפי שניסחה זאת היטב החוקרת וההוגה בל הוקס, האישה שלימדה אותנו שפמיניזם זה לכולם, ושמורשתה מהדהדת בדבריהם של רבים מהכותבים: ״אנחנו חייבים לחיות על פי העיקרון המהותי, הדיאלקטי, על פיו קידמה מגיעה רק באמצעות המאבק ליישב סתירות״.


יוצרות שינוי – אמנות ואקטיביזם בישראל
אחותי – למען שינוי בישראל הוצאה לאור
עורכת ראשית: שולה קשת (קשי); עורכות: טל דקל, שולה קשת (קשי)
אוצרות: שולה קשת (קשי), יערה רז חקלאי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden