כל מה שחשוב ויפה
גיא גולדשטיין, טעויות העתיד וכיבוד קל, ארטפורט. צילומים: טל ניסים, ענבל כהן חמו
גיא גולדשטיין, טעויות העתיד וכיבוד קל, ארטפורט. צילומים: טל ניסים, ענבל כהן חמו

במסיבת הקוקטייל של גיא גולדשטיין חוגגים את טעויות העתיד

בתערוכת היחיד ״טעויות העתיד וכיבוד קל״ בארטפורט, גיא גולדשטיין מתייחס למה שחשבנו בעבר שיקרה בעתיד, ולמרות שנכשלנו בניבוי - מבטו מלא הומור וחמלה

ענבל: הי גיא, נפגשנו לפני פסח בארטפורט בתערוכה שלך, ״טעויות העתיד וכיבוד קל״, והביקור היה ממש משמח עבורי: מצאתי אותה מצחיקה וחכמה, ועשירה מאוד בתוכן וברעיונות, השזורים זה בזה. תוכל לספר עליה קצת?

גיא: בתערוכה יש ארבע עבודות מרכזיות. בכניסה ניצב שולחן גדול ועליו ״עולם״ אינטנסיבי המורכב מאוביקטים פיסוליים, חלקם קינטיים, וסאונד. זה מרחב שנראה כמו שולחן רכבות צעצוע, או שולחן מודל של עיר, יריד כלשהו, לונה פארק. אבל אפשר גם להתבלבל ולראות בו כשולחן עם מתאבנים, ערוך למסיבת קוקטייל.

בהמשך מוצג מיצב של 15 עמודי תווים, שעליהם מורכבות זרועות נעות בתנועות שונות ומקצבים שונים. הן נעות על גבי רקעים רישומיים, מפעילות אותן פיזית ורעיונית. אלו אוביקטים, דמויות, פסלים, המהווים מערך כתזמורת, מכונות שיצאו משליטה. עבודה נוספת היא עבודת קיר של מאות עיניים רשומות בעפרונות, מבטים שונים עם הבעות שונות דרך עדשות משקפיים מזכוכית, וסדרה של רישומים התלויים במיצב לקירות כשלטי פרסומת או הכוונה בטרמינל של רכבות או ירידים

ענבל: הציורים נשארו עבורי החידתיים ביותר בתוך התערוכה. השפה שלהם מאוד שונה משאר העבודות, למרות שיש בהם מתמהיל המרכיבים שלהם. מעניין לחשוב עליהם כעל שלטי הכוונה או פרסומת

גיא: כן, יש בתערוכה שבעה רישומים מתוך סדרה של עשרות. הרישומים היוו את נקודת הפתיחה לשיח שלי עם האוצרת ורדית גרוס; ניגשתי איתם אליה, ומשם זה התחיל. אני תמיד מתחיל ברישום. יש בזה משהו אינטואיטיבי, אני עושה אותם בקצב רציף, כמו אימון. יש בהם אלמנטים, ג׳סטות רישומיות ודימויים שחוזרים על עצמם כל הזמן, כמו מוזיקה שיש בה נושא וגם וריאציות.

לאט לאט זה מתפתח. כל רישום נושא ״סיסמה״ או אמרה שיכולה להיקרא כסתמית ומשוללת שייכות כלשהי, אבל נטענת במשמעות בתוך התערוכה. מצחיק לחשוב על שלט פרסומת או הכוונה הנושא סיסמה כמו: ״מספר טעויות״ או ״צפוי להשתנות ככל הנראה״

ענבל: השולחן הגדול שיצרת נראה לי כשדה משחק של ילד גאון מטורף, הכול מתחבר ונראה שייך, אבל במן היגיון פנימי שנסתר מהצופה

גיא: הרפרנס הראשוני שלי היה משחקי רכבות של ילדים. לרוב אפשר למצוא משחקים כאלה משנות ה־50 ואילך. על האריזה שלהם היו בדרך כלל צילומים של אב בחליפה וילד עם מדי בית ספר, כדי להמחיש את הדחיפות של הרצון למשחק גברי בין אב לבן. האב ובנו מגיעים הביתה, לא מספיקים אפילו להחליף בגדים, וישר רצים לתחביב המשותף שלהם.

בהמשך, כל זה לקח אותי לתחביב של בניית מודלים של רכבות נעות, בתוך נוף מורכב. זהו הובי של גברים מבוגרים שיש בו משהו מן הטירוף. בספר של פול אוסטר, ״מוזיקת המקרה״, יש שני טיפוסים, גברים, שחיים יחד. הם זכו בלוטו ביחד, ואחד מהם בונה את עיר העולם: שולחן עם מודל של עיר, שבה מתקיימות כל חוויות חייו, כולל הדוכן שבו הוא עומד וממלא את הלוטו. חשבתי הרבה על הספר הזה במהלך העבודה

ענבל: דרך השולחן הגדול והמסילה שעליו, אתה מדבר על משהו מאוד אישי, של אבא ובן – זה משהו שמהדהד משהו בהיסטוריה האישית שלך?

גיא: אם אחשוב על זה אז בטוח אמצא. אבל זה לא משהו שהיה נוכח במודעות שלי, וזה גם לא נושא התערוכה

ימי ביניים חדשים

ענבל: נכון, הטקסט של התערוכה לוקח למקום שונה – ירידי עולם ומסיבות קוקטייל – איך הגעת לנושא הזה ואיך הוא מתקשר למה שאנחנו רואים בה?

גיא: בשנתיים האלה בהן ישבתי מבודד בסטודיו, רוב התערוכות שהיו מתוכננות לי, כולל שתי תערוכות יחיד מוזיאליות בארצות הברית, נדחו. היתה תחושה שכל המנועים השתתקו, וזה מה שהביא אותי לחשוב על המאה הקודמת, המאה ה־20. להבדיל מילדיי, רוב התפיסות והמודעות שלי ושל רוב האנשים הבוגרים שמתהלכים בעולם, הן מאירועי וחוויות המאה ה־20. כל האירועים שאנו חווים בשנים האחרונות – משברי אנרגיה, שינויי אקלים קטסטרופליים, שינויים גאו־פוליטיים, הגירות, שינויים כלכליים, מאזני נשק, לאומיות מתחדשת, וכמובן טכנולוגיה שרצה קדימה בקצב מסחרר – כל אלה הם תוצאות של המאה ה־20.

כל החלומות של המאה הקודמת על ייצור וצריכה בלתי פוסקת, תחבורה ושינוע בכמויות מסחררות, טכנולוגיה המאפשרת לכל דורש להגיע רחוק יותר, מהר יותר, גבוה יותר, ועוד ועוד, מעמידים אותנו היום במצב של ימי ביניים חדשים. מתוך התובנות האלו לקחתי שני מקרי מבחן של מפגשים שנולדו או הגיעו לשיאם במאה ה־20.

גיא גולדשטיין. צילום: ינאי יחיאלי

גיא גולדשטיין. צילום: ינאי יחיאלי

הראשון הוא המפגש הקטן והאינטימי – מסיבות הקוקטייל, האירוח הביתי. המפגש הזה נולד בפרברים של מעמד הביניים בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבה האוכלוסייה החלה לצרוך אלכוהול בבית (לפני כן 70% מצריכת האלכוהול הייתה מחוץ לבית). האירוע הזה הביא איתו עיצוב וייצור של כלי הגשה, כלים לשתייה ומזיגה, אוכל מוכן ותרבות בישול של כיבוד קל ומהיר הכנה ואופנת לבוש (שמלת הקוקטייל). בסופו של דבר, המפגשים הללו נועדו כדי להראות למוזמנים את הרכישות החדשות של מוצרי המודרנה והדגמים החדישים של ריהוט, נוחות, אלקטרוניקה וכדומה.

התערוכה עוסקת בחלומות העתיד של הדורות ההם. העתיד שעליו הם חלמו הוא ימינו אנו. אני מסתכל על כל האסקלציה באירועים של השנתיים האחרונות, כולל המלחמה הנוראית באוקראינה, ותוהה עד כמה המודרנה של המאה ה־20 פספסה

אל מול המפגשים האינטימיים האלה אני מעמיד את מפגשי הענק של ירידי העולם, שהתחילו אמנם במאה ה­־19 אבל הגיעו לשיאם במאה ה־20. מדובר באירועי ענק שבישרו והכתיבו לעולם את העתיד לבוא בתחום הטכנולוגיה, הבניה והאדריכלות, התרבות, הצריכה, התעשייה ועוד. הושקו בהם מוצרים רבים – מהרוכסן ועד למגדל אייפל, שיחות וידאו, נורת החשמל; כל טכנולוגיה בסיסית שהומצאה במאה הזו החלה את דרכה בהשקה בידי עולם זה או אחר. היריד שלראשונה נשא את כותרת הנושא ״עולם המחר״ הוא זה שהתקיים בניו יורק בשנת 1939, רגע לפני פרוץ המלחמה. זה אבסורדי לחשוב על כל מה שהם חלמו ודמיינו שעתיד לאנושות אל מול מה שקרה וחיכה מעבר לפינה.

התערוכה עוסקת בחלומות העתיד של הדורות ההם. העתיד שעליו הם חלמו הוא ימינו אנו. אני מסתכל על כל האסקלציה באירועים של השנתיים האחרונות, כולל המלחמה הנוראית באוקראינה, ותוהה עד כמה המודרנה של המאה ה־20 פספסה

טיול בתוך שדה של רחשי מכונה

ענבל: הקורונה סימנה איזה רגע של עצירה בסחרור של המאה ה־21. אני זוכרת סרטון שרץ בימי הסגר, שבו אבא מספר לילד ממבט בעתיד איך כל העולם השתנה ואחרי הקורונה העולם נהיה רגוע יותר, שפוי יותר, אקולוגי יותר. כל זה כמובן לא קרה, הקורונה זזה הצידה וחזרנו לעולם רק פחות שפוי, שיכול להכיל מלחמה נוראית כזו באמצע אירופה. איך המחשבות האלה שלך על המאה ה־20 הפכו ליצירה?

גיא: בשולחן המוצב בכניסה לתערוכה אני מנסה ליצור הכלאה של אוביקטים אבסורדיים, אירוניים. המערך שלהם עמוס, הם מתקיימים בתוך מרחב תחום במסילה – לכאורה מסילת רכבת. אבל זו מסילה שרשומה בה פרטיטורה מוזיקלית הבנויה מעיניים וזיתים מגולענים הנעוצים יחד על קיסמים. השולחן המורכב הזה, יחד עם התנועה והסאונד שלו, מהדהדים את הירידים הגרנדיוזיים ההם. יש שם אזכורים ליצירות אמנות סוראליסטית ומודרנית מתחילת המאה, כמו גם אזכורים של ארכיטקטורה מהתקופה

 

גיא: רוב האוביקטים נבנו מחלקי תעשייה של אופטיקה מאמצע המאה ה־20, פריטים מעולם ההגשה וערבוב משקאות. נקודת המבט וקנה המידה מאוד עקרוניים עבורי בתערוכה הזו. אנחנו מכירים את המבט הנישא מעלה בכרזות מודרניסטיות ואף סובייטיות משנות ה־30 והלאה. זה המבט אל העתיד, החזון, השאיפה מעלה וקדימה. באותו אופן הרכבת היא כלי התחבורה הראשון שהסיע המונים, פרץ את המרחב והנוף וקידם את האנושות למעבר בין מרחבים, ארצות, אזורי זמן.

המיצב השני, של עמודי התווים, מאפשר טיול בתוך שדה של רחשי מכונה. אלו הן זרועות הנעות כמטוטלת, מקצבי מטרונות שיצאו משליטה. הם משרטטות קשתות, תנועתן מצד לצד פותחת ספקטרום של אפשרויות, סקאלות של נתונות. אני קורא לעבודה הזו ״אמות המידה הטובה״, הם מבחינתי צגי הבקרה של העולם הנמצא על השולחן, שנעשו אוטונומיים ויצאו משליטה.

ורדית גרוס, האוצרת, ״פיתתה״ אותי ללכת למקומות שאני לרוב נזהר מהם, כמו הומור, רוח שטות, קלילות, צבע וכדומה. אלה הבטים שאני מכיר מעצמי כבן אדם, אבל עד לתערוכה הזו נמנעתי מליצוק אותם בעבודות

ענבל: מעניין לחשוב שאפשר היה לקחת את הנושאים שאתה עוסק בהם למקומות קודרים, של אכזבה, הידרדרות לעולם אפוקליפטי ואפל. אבל החלק הנפלא בעיני הוא שאתה לוקח את כל זה למקום של הומור אבסורדי, שמזכיר את הכוח של האמנות לעבד את המציאות ולעתים להמתיק אותה. איך נוצרה התערוכה?

גיא: עבדתי על התערוכה שנתיים בקדחתנות, העבודות המוצגות בה עברו גלגולים שונים והתהליך כולו היה שונה במהותו מהדרך שבה אני עובד בדרך כלל. להבדיל מפרויקטים קודמים שלי, שלרוב יש להם נושא שלתוכו אני יוצק תוכן של עבודות והתייחסות ויזואלית ורעיונית, בשנתיים האלה לקחתי לעצמי את החופש ליצור, להבין ולזקק את הרעיון שמאחורי העבודות. בסוף התהליך יש שלב שבו אני לוקח אחריות, ואז מכוון הכל לנושא ולרעיון המרכזי שנבנה.

העבודה נעשתה במרביתה לצד ורדית, האוצרת, ויחד עברנו תהליך מרתק. היא ״פיתתה״ אותי ללכת למקומות שאני לרוב נזהר מהם, כמו הומור, רוח שטות, קלילות, צבע וכדומה. אלה הבטים שאני מכיר מעצמי כבן אדם, אבל עד לתערוכה הזו נמנעתי מליצוק אותם בעבודות. אני חושב שגם התקופה הזו של הסגירות, חוסר המפגש האנושי, האתנחתא העולמית, הובילו את התוצאה להיות כזו.

birds

ענבל: תוכל לספר קצת על עצמך – איך הגעת עד הלום?

גיא: סיימתי לימודי תקשורת חזותית בוויצו חיפה בשנת 2001. ישר אחרי התחלתי לפלרטט עם עולם האמנות והחלתי להציג ולעבוד עם גלריה ״החדר״, שמאז נסגרה. במקביל ניהלתי מספר קריירות, היה לי סטודיו לעיצוב ספרים וקטלוגים בתחום התרבות והאמנות, לימדתי במספר מוסדות והייתי עסוק עם הלהקה שלי, ״נערות ריינס״.

עם הזמן פרשתי מתחום העיצוב לחלוטין, הלכתי ללמוד לימודי המשך באמנות בבצלאל (2007), נסעתי לתקופה לניו יורק ומשם דברים החלו לנוע. עיקר העשייה שלי הוא באמנות אבל אני עדיין מלמד ומשמש כראש מחלקה לתקשורת חזותית במוסררה בירושלים. אני עדיין כותב ועושה מוזיקה גם עבור עבודות האמנות שלי, אבל גם ללהקה שחזרה לפעילות לאחרונה

ענבל: יש לך שילוב מעניין של עיסוקים – תקשורת חזותית, מוזיקה ואמנות. אפשר לראות שהמוזיקה שלובה בהרבה מהעבודות שלך, גם בתערוכה הנוכחית וגם בקודמות. איך הגעת לתחום המוזיקה?

גיא: אני מנגן מגיל צעיר. ההתחלתי במנדולינה, עברתי לגיטרה קלאסית ומשם לחשמלית עד שהתייצבתי על הכלי שלי – גיטרה בס

ענבל: מה התוכניות להמשך? נשמע שיש לך המון כיוונים אפשריים

גיא: יש כמה תערוכות גדולות בדרך, תערוכת יחיד במוזיאון היהודי בניו יורק, הם רכשו מיצב שלי לפני כמה שנים ובגלל הקורונה הכל נדחה. עכשיו אנחנו חוזרים להפקה של זה. אני עובד על מיצב חדש לתערוכה בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. עובד על אלבום חדש עם נערות ריינס ומתחיל מחזור של עשייה חדשה אחרי שהסטודיו התפנה והתרוקן בעקבות התערוכה בארטפורט

ענבל: יש נושא חדש שמושך את תשומת לבך ואתה עובד עליו?

גיא: כרגע קשה לי להתחייב על משהו. אני עדיין לגמרי בתוך הנושא של התערוכה בארטפורט ורוצה עוד לחשוב על זה ולפתח את זה


גיא גולדשטיין | טעויות העתיד וכיבוד קל
אוצרת: ורדית גרוס
ארטפורט, רחוב העמל 8, תל אביב
נעילה: 21.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. רונן

    מילים…מילים….מילים….הסהכ: צעצועים נחמדים ומתחנפים, המון השקעה (וההערכה לצד הטכני\מכאני) ומעט מידי השראה ועומק- ממש תערוכה שתלהיב ילדים, הפער בין הטקסטים לתערוכה מביך ביותר!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden