כל מה שחשוב ויפה
לירוי בר נתן. צילומים: עודד לוי
לירוי בר נתן. צילומים: עודד לוי

הטיול של לירוי בר נתן מסביב למרפאת לוינסקי

לירוי בר נתן מעבד בסאונד ורישום זכרונות של טרנסג׳נדר שחוזר למרפאת לוינסקי, בלב התחנה המרכזית בת״א. ״הפרויקט רלוונטי לכל מי שצמח מתוך התחנה, לכל מי שחיפש בית, לכל מי שעדיין מחפש, לכל מי שלא מוצא״

יובל: הי לירוי, מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה בגלריה 4

לירוי: תודה! אני בסדר, מה שלומך?

יובל: גם. לא רע בכלל. סקרן לשמוע על התערוכה החדשה שלך, טיול מסביב למרפאת לוינסקי. השם מתחיל עם איזו הבטחה רומנטית/ציורית כזאת, טיול, אבל אז מגיעה המרפאה, ומי שקצת מכיר את מרפאת לוינסקי נתקל בדיסוננס, עוד לפני שראינו עבודה אחת

לירוי: נכון. אני לא חושב שיש משהו רומנטי בפרויקט הזה. השם גם לא הגיע ישר. ידעתי הרבה מאוד שנים שאני רוצה לעשות עבודת אמנות שיוצאת מתוך התחנה. הכוונה, מתוך מבט פנימי.

חודשיים אחרי שהתחלתי את הפרויקט נפגשתי עם אוצרת שליוותה אותי באותה תקופה ודיברנו על השוטטות שלי ועל המרפאה והיא אמרה לי ״אז אתה בעצם עושה טיול מסביב למרפאת לוינסקי״

יובל: בוא נתחיל בעובדות: ספר לטובה מי שלא מכירה מהי מרפאת לוינסקי, איפה היא ממוקמת, ומה הקשר שלך אליה

לירוי: אוקיי. אז מרפאת לוינסקי זו מרפאה לבדיקת מחלות מין בצורה אנונימית. בנוסף, היא גם נותנת שירותים סוציאליים ורפואיים לעובדות מין. והיא ממוקמת בקומה החמישית שבתוך התחנה המרכזית בתל אביב

יובל: ומה הקשר שלך למקום? ולמה רצית לעשות עבודת אמנות שיוצאת מתוך התחנה המרכזית?

לירוי: בין גיל 19 לגיל 21 המרפאה הייתה סוג של בית בשבילי. והתחנה היא לא מקום שאף אחד רוצה להרגיש בו בבית, אבל ככה אני הרגשתי. ותמיד רציתי לחזור לשם, ולחפש את הבית הזה. ותמיד פחדתי, גם בתקופת הלימודים, מהמקום הביוגרפי. תמיד דיברתי על ״הנושא״. ובגלל שלפרויקט הזה הקצבתי שנה, עברתי תהליך שבו הבנתי שגם אם אני משתמש במשהו אישי שלי, זה לא רק שלי.

בכל פעם שהייתי מגיע לתחנה לרשום את המציאות שמולי, הייתי מעלה את זה לפייסבוק ולאינסטגרם והתחלתי לקבל תגובות גם לפוסטים וגם בפרטי שבהם אנשים מהקהילה הלהט״בית ובפרט הטרנסית סיפרו לי על חוויות מאוד אינטימיות שלהם מהמרפאה או מאזור הזנות והקרוזינג בתחנה. רק מלראות את הרישומים, כי ככה גם הן זוכרות את המקום כמי שהיום מתפקדות ומצליחות, אבל התחילו מנקודת מוצא של חוסר בית ושוטטות

יובל: בן כמה אתה היום?

לירוי: 31

לא בא לי שפיך בתוך הפה בשביל 150 שקל

יובל: אז 10 שנים אחרי – מה אתה מציג בתערוכה? מה כולל הטיול מסביב למרפאה?

לירוי: בפרויקט החלטתי להפוך את כל התחנה המרכזית לסטודיו שלי והגעתי אליה על בסיס יומי. הסתובבתי, חיפשתי איפה לשבת, ואז כשמצאתי הייתי רושם את מה שמולי. כשחזרתי הביתה הייתי מקליט יומן שבו סיפרתי על החווייה מאותו יום בתחנה.

בתערוכה יהיו מעל 50 רישומים, בטושים, פחם ופנדה. ומעל 50 קבצי אודיו. גם הרישומים וגם קבצי האודיו מחולקים לקומות. בנוסף, יהיה פנזין עם טקסטים שכתבתי במהלך השנה הזו.

זו הייתה שנה אינטנסיבית ומציפה. כמעט כל אחד מוצף כשנכנס לתחנה. יש עודף אורות לעומת חשכה, עודף רעשים לעומת צלילים שקטים מטרידים, עודף ריח של בישול, שתן, סמים. והיא מציפה אפילו יותר למי שיש לו עבר איתה. אז היו לילות שלא נרדמתי בגלל מה שהתחנה הציפה אצלי וקמתי לכתוב

יובל: מה כוללים קבצי האודיו? את הקלטות היומן שלך?

לירוי: כן

יובל: אתה יכול לתת איזושהי דוגמה מה אתה מספר שם? עד כמה אתה יורד לפרטים? כמה זה אישי?

לירוי: זה מאוד אישי, זה מאוד תלוי באיזו קומה הייתי. היו תקופות שלמות שיכולתי להיות רק בקומה החמישית או השלישית, ממש נהייתי אובססיבי.

בקומה החמישית דיברתי על המרפאה, אלו הקלטות מאוד אובססיביות, מלאות אכזבה מעולם הטיפול, מלאות ציפייה שיחזירו אותי למרפאה, ומלאות ניסיון להתמודד עם זה שהדלת הזו סגורה בפניי ומה עושים עכשיו כשבאתי למצוא את אותו הבית והוא לא מקבל אותי.

בקומה השלישית דיברתי על זנות, ועל יופי, ואיך אף אחד לא מזהה שאני טרנס, שכולם חושבים שאני נער עובד בן 17. אפילו אם רואים אותי רושם במחברת סקיצות, פעם מישהו פנה אליי בזמן שרשמתי ושאל אותי ״מה אתה עושה שיעורי בית?״ ואחר כך שאל אם אני רוצה לבוא איתו לשירותים. אני מדבר על איך לזהות אותם, אלה שחגים סביבי. אני מדבר על איך לזהות סכנות. מי ישחרר ומי לא יוותר לך.

אני גם מדבר על ההבדל בין סטוץ לבין מין בתשלום, כי יש גם גם קרוזינג וגם זנות.

ולגבי כמה אני יורד לפרטים – אין לי שפה אקדמית. אני מתאר דברים בצורה גרפית. יש הקלטה שבה אני מספר שמישהו דחף לי 150 שקל ליד והתחנן שאמצוץ לו, ליד מוכר ספרים! ואמרתי בהקלטה ״לא בא לי שפיך בתוך הפה בשביל 150 שקל״

פנו אלי לא מעט אנשים שלא דיברנו לפני, וסיפרו לי חוויות מאוד אינטימיות; שונות ודומות. אני חושב שהפרויקט רלוונטי לכל מי שצמח מתוך התחנה, לכל מי שחיפש בית, לכל מי שעדיין מחפש, לכל מי שלא מוצא

יובל: אז תגיד, עד כמה אני יכול או צריך להפריד בתערוכה בין היוצר ליצירה? זה משהו שמעסיק אותך? יש זהות מוחלטת? זה בכלל משנה? אפשרי?

לירוי: זה מעסיק אותי, אבל אני פחות מפחד מזה היום, כי אני מבין שהנקודה שממנה אני יוצא היא לא רק שלי. פנו אלי לא מעט אנשים שלא דיברנו לפני, וסיפרו לי חוויות מאוד אינטימיות; שונות ודומות. אני חושב שהפרויקט רלוונטי לכל מי שצמח מתוך התחנה, לכל מי שחיפש בית, לכל מי שעדיין מחפש, לכל מי שלא מוצא.

ואני חושב שהוא רלוונטי גם לאנשים מבחוץ, שלא מודעים לתחושה הזו ולאוכלוסיה שלמה שעוברת להם מתחת לאף. פלוס זה סופר רלוונטי למטפלות ואנשי חינוך שעובדות עם אנשים להט״ב ועל רצף הזנות.

בתחילת הפרויקט הצבתי לעצמי גבולות מאוד ברורים מתוך הפחד להיחשף. בהתחלה לא הקלטתי, בהתחלה כתבתי יומן שהות. ואז האוצרת שליוותה אותי באותה תקופה אמרה לי שאני כותב יפה אבל שאני מאוד עצור, ושאני בתהליך מחקר שבסופו אוכל להחליט מה להשאיר ומה לא. וכשהתחלתי להקליט השתחררתי מהמקום הזה

יובל: מי הייתה האוצרת?

לירוי: נגה דוידסון

משוטט בכל המקומות, בין הציידים

יובל: אז תגיד, כשאתה מסתכל על ההתפתחות האמנותית שלך, נגיד מלימודי האמנות במכללת ספיר, דרך התערוכה בגלריה בארי בשנה שעברה, ועד התערוכה הנוכחית בגלריה 4 – מה אתה יכול להגיד על המהלך? איפה אתה רואה התפתחות ואיפה יש בתערוכה הנוכחית משהו אחר/חדש?

לירוי: לא עשיתי לפני כן משהו כזה. תמיד השקעתי ונתתי את הכי טוב שלי ותמיד אהבתי לשהות שבכל מקום שאני מגיע אליו. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנתתי שנה, ושיתפתי ברשת על ההתפתחות. ובעיקר התמדתי גם כשהלב שלי היה שבור ולא רציתי לבוא לתחנה, ולא ידעתי מה לרשום יום אחרי יום. יצאתי וצעדתי ורשמתי והקלטתי.

תמיד הייתי אחד שאומר מה שבא לו, אבל נורא פחדתי שאם אתן משהו ביוגרפי יסתכלו רק על זה במקום על איכות העבודות שלי. ובפרויקט הזה, הבנתי שזה לא חייב להיות סותר. בכל מקום לפני כן חיפשתי בית, גם בבארי, וכפרפורמר אני מחפש אינטימיות עם הקהל. ההתמחות שלי תמיד הייתה גוף ופנים ובפרויקט הזה אין אנשים; רק דיבור עליהם בהקלטות אודיו. אני חושב שזה פרויקט רחב יותר שיכול לגעת בקהל רחב יותר, גם אם ספציפי, מכיוון שהוא מגיע מנקודה פנימית וממחקר

יובל: עוד לא ראיתי את כל העבודות או ביקרתי בתערוכה אבל אני מסכים. ממילא קשה להפריד את היוצר מהיצירה, אבל עכשיו כשאתה אומר, זה לא מוזר שאין אנשים בציורים, רק בהקלטות?

לירוי: לא. כי אם תראה את הרישומים ואז תבקר במסדרונות הנטושים של התחנה, תבין שזה מעביר את התחושה. וכשתתבונן ברישומים בזמן שאתה מאזין לקבצי האודיו שמתארים את חוויות השוטטות, האכזבה, החיפוש אחר בית, הגברים שנטפלים אליך, תרגיש את החווייה.

אין אנשים כי נקודת המבט היא של מי שמשוטט בכל המקומות, בין הציידים

birds

יובל: אל תיקח את זה באופן אישי אבל אחרי מה שסיפרת פה אני לא בטוח שאני רוצה להרגיש את החוויה. לקרוא את זה זה לא קל, אז בטח לשמוע, ואני בטח לא משווה את זה ללעבור את זה באופן אישי

לירוי: אני מבין. האמנות שלי באופן כללי לא קלה. אבל אני חושב ששינוי מגיע דרך שיח ודרך חשיפה למה שאנחנו מאוד רוצים להדחיק

יובל: לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף שאתה רוצה להגיד לפני שניפרד?

לירוי: אני בעיקר שמח שהפרויקט נגמר ושהוא זוכה לחשיפה. הוא היה מאוד מציף, הרגשתי שהתחנה חוזרת איתי הביתה, נדבקת לי לסדינים. יצרתי קשר עם המרפאה, התאכזבתי, יצרתי קשר עם הגברים שפנו אליי בתחנה, פרצתי את הגבולות שהצבתי לעצמי. ועכשיו אני מבין שחיפוש לא תמיד נגמר. ושיכולים להיות לך כמה בתים. ושאנחנו, כמו התחנה המרכזית, חיים בדיסוננס. יש את ההצלחות ואת המקומות המוארים ויש את המקומות האפלים


לירוי בר נתן | טיול מסביב למרפאת לוינסקי
אוצרת: אורית מור
גלריה 4, פלורנטין 6, תל אביב
נעילה: 18.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden