כל מה שחשוב ויפה
אדריאן פאצי. צילומי הצבה: אלי פוזנר
אדריאן פאצי במוזיאון חיפה. צילומי הצבה: אלי פוזנר

שלח לי שקט: אדריאן פאצי במוזיאון חיפה

בתערוכה ״דממה דקה״ עבודות הווידאו של האמן הבין־לאומי אדריאן פאצי מבטאות כאב, טראומה וגעגוע אוניברסלי, וכמיהה למבט אנושי וחומל

חמישה מסכי ענק ניצבים בחלל החשוך, ועל גביהם, בגובה העיניים, הקרנות גדולות של חמישה דיוקנאות בתקריב. גברים ונשים, נטולי רקע והקשר ברור, מישירים מבט למצלמה ושותקים. מדי פעם חולפת על פניהם עווית של בכי כבוש; רטט של זיכרון; התכווצות של כאב; דמעה מתגלגלת ולשון מלחלחת שפתיים חשוקות. הם שותקים, וברקע נשמעים קולות בבליל של מונולוגים. ניכר בעליל שהם אנשים סובלים, אבל מי הם ומה קרה להם – לא נדע. אלא אם נתעניין.

אדריאן פאצי צילם ראיונות עם פליטים מסוריה, שפגש בפרברי ביירות בשנת 2016. כשחזר עם החומרים לסטודיו והתחיל לערוך אותם, במחשבה שיתגבשו לכלל עדות קולקטיבית, הרגיש, לדבריו, שהדברים אינם ניתנים ל״אריזה״ ומסירה כפשוטם. העדויות הקשות, הטראומות שנושאים האנשים הללו, נמסרות מתוך מאמץ עילאי, שדורש מהדוברים מעין התנתקות וריחוק מהסיטואציה שהם מתארים. הם מגוייסים למסירת הדיווח, ולשעה קלה שוכחים את עצמם. דווקא ברגעי המנוחה, השתיקה, כך הבחין, עולה מפניהם המצוקה, הכאב והעדות האילמת לכאוס האפל שממנו יצאו.

בעקבות התובנה הזו החליט להציג את הקולות בנפרד מהדיוקנאות, והתוצאה היא העבודה ״מילים שבורות״. את פס הקול של הראיונות המתורגמים הוא עורך בבליל כאוטי ובלתי ניתן להבנה, ולעיני הצופים הוא משאיר את דמותם שותקת. מתמקד בהבעות פניהם כשהם מאזינים למתרגם מעביר את מה שהם כרגע אמרו – בגוף ראשון, נטול רגש, שפת גוף וסאבטקסט.

אוצר התערוכה, קובי בן מאיר, האוצר הראשי של מוזיאון חיפה, הזמין את פאצי להציג תערוכה רחבת־הקף, ואת החלל המרכזי הוא מקדיש לעבודה הרגישה והקשה הזו. ״דמשק נמצאת במרחק שעתיים נסיעה וכאילו על כוכב אחר״, הוא אומר, ״העבודה מאוד טקסטואלית, ועם זאת הדבר שמעביר את הרעיונות המרכזיים הוא לא הסיפור אלא השתיקות, וזה נכון גם לעבודות אחרות בתערוכה״. מכאן עלתה כותרת התערוכה ״דממה דקה״.

״אני לא רק אמן וידאו, התחנכתי על ציור״, אומר פאצי, שהגיע לפתיחת התערוכה. כך אפשר להסביר את השפה החזותית של עבודות הווידאו שלו – שהן כמעט תמיד תמונות מספרות, טעונות, שההתרחשות בהן אינה רבה או נרטיבית, והן מצליחות להעביר מסר מורכב על גוף, סיפור, זהות אבודה או נמחקת, ומה שנשאר דרך כל הטרנספורמציות והטראומות.

birds

״התערוכה היא חוויה פיזית גופנית״, אומר בן מאיר, ומעודד את הצופים לא לעמוד ולהשקיף, אלא ״להלך בין הראשים המדברים, להיות קרוב לאדם הספציפי ולחוש כיצד הסיפור האישי העז וכואב הוא הדימוי המייצג את הכללי והבלתי נתפש״.

בעבודה אחרת, מבויימת, פאצי מציג קריינות לחליפת המכתבים שלא הגיעו ליעדם. הנמענים הם חיילים איטלקים במלחמת העולם השנייה ובני משפחותיהם שבבית, אך המכתבים התגלו באיחור של 60 שנה, בפינוי מחסנים של בית דואר באלבניה. ״הנייר וכתב היד, שהוא הדבר הכי קרוב לגוף ואישיות הספציפית, הביאו אותי לחשוב על האובדן״, אומר פאצי.

העבודות בתערוכה, המתפרשׂת על פני קומה שלמה, נעות בין האישי לציבורי, בין האדם למקום ובין החברה למנהגיה ולמנהיגיה. בחדר אחד מציב בן מאיר שתי עבודות – באחת מהן צילומים מחתונה, אך במקום להתמקד בטקס ובאירוע ״השמחה״, המצלמה של פאצי לוכדת את רגעי הפרידה של הכלה ממשפחתה – על הכאב והחרדה הגלומים ברגע המעבר הזה ״מתפקיד חברתי אחד לאחר״, כפי שמסביר בן מאיר.

בעבודה סמוכה ״בין המלכויות״ (אינטררגנום) מתועדות בסרטי ארכיון הלוויות של דיקטטורים קומוניסטים ממדינות שונות באסיה ובאירופה – החל בלנין וסטלין בברית־המועצות, עבור דרך מאו דזה־דונג בסין וכלה באנוור הוג׳ה באלבניה, מולדתו של פאצי. הכותרת שאובה מהמונח הלטיני שמדבר על תקופת ביניים, שבמהלכה מושעים תפקודי הממשל הנורמליים.

בסרטים המקוריים של שידורי הטלוויזיה הממלכתית, אלפי אנשים, שורות על גבי שורות, נאספים להתאבל על לכתו של המנהיג. פאצי מתמקד בתצלומי תקריב של יחידים, מתאבלים ומתייסרים במבעי יגון – אמיתיים או מתוסרטים ומבויימים היטב, באינדוקטרינציה של שנים או בהזדהות כפויה עם הממשל העריץ.

״השאלה אם הבעות הייאוש והכאב הללו אמיתיות או מאולצות, נותרת בלא מענה. ועדיין, ההתמקדות בהבעות רגשיות אלה שבה ומאשרת את האינדיווידואליות והסובייקטיביות שלהם״, אומר בן מאיר.

תרנגול, פרה, חזיר, חתול ושתי ילדות

פאצי נולד באלבניה ב־1969 והיגר לאיטליה ב־1997 עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות. בעבודת הווידאו הראשונה שלו, ״סיפורים אלבניים״, שיצר כמה חודשים לאחר המעבר, הוא צילם את בתו הצעירה, יולנדה, אז בת שלוש, כשהיא מספרת באלבנית ארבעה סיפורים שבדתה, ובהם תרנגול, פרה, חזיר, חתול ושתי ילדות, העדוֹת לפריצה של להבות מסוכנות, להשתלטות מאיימת של כוחות אופל, ולהגעתם הברוכה של כוחות בינלאומיים. הסיפורים מסתיימים במעברן הבטוח של החיות והבנות מאלבניה לאיטליה.

הסיפור העליז של מעשייה כמו־עממית הוא אמצעי לעיבוד חוויותיה של הילדה בימי האנרכיה של 1997, שגרמה לקריסה של הכלכלה האלבנית, וההגירה לאיטליה בעקבותיה. בהחליפה את הוריה בחיות ואת מהומות הדמים בעיר הולדתה בכוחות אפלים, יולנדה ממירה את הטראומה במעשה של סיפור אמנותי. הסיפור האישי, המסופר על־ידי ילדה ספציפית הנצפית בתקריב קיצוני, הוא דיווח היסטורי על חוויות טראומתיות שהיו נחלתם של רבים.

מאז המשיך פאצי ביצירותיו לתעד ולתאר מצבי סף, המתנה מתוחה ושהות בין מקומות, זמנים ותרבויות. זכורה במיוחד עבודתו האיקונית שבה קבוצת אנשים ממתינה על כבש־מטוס במסלול המראה ריק ממטוסים, בנוף חסר מוצא. בתווך שמותירות עבודותיו, בין המראות והטקסטים, עולים תשוקות וזיכרונות, געגועים ותקווה, כמיהה לקירבה אנושית.

את הגעגוע האישי שלו, שהוא גם אוניברסלי, הגעגוע של כל אדם לתבנית נוף מולדתו, הוא מבטא בעבודה המאוחרת ביותר בתערוכה: דיפטיך של סרטים שיצר בתקופת סגרי הקורונה ב־2020-2021. פאצי נסע בכבישי אלבניה וצילם במצלמת הטלפון שלו נופים נטושים מאדם, בעלי חיים משוטטים. בשחור־לבן ובהילוך איטי נפתחים בפנינו מרחבים המתפרשים ללא זמן וציון מקום, כמו נופי ירח. הם מוגשים בטייק ארוך הנותן תחושה של הווה מתמשך, ובאותה עת הוא מנותק לחלוטין מתחושת זמן קונקרטית.

את הסרט הזה הוא מפגיש עם סרט תאום, הפעם בצבע, שצילם בכביש העולה אל כפר הולדתו. שם נראים אנשים עושים את דרכם, הולכים ומתקרבים והופכים למעין קבוצה, קהילה אקראית, אך כזו שמאפשרת מחשבה על שייכות, על מציאות משותפת – לא רק מקומית.


אדריאן פאצי I דממה דקה
 אוצר: קובי בן מאיר
מוזיאון חיפה
נעילה: 25.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden