כל מה שחשוב ויפה
קובי בן־מאיר בתערוכה ״דרך חיפה״
קובי בן־מאיר בתערוכה ״דרך חיפה״. צילום: קסני קולסניק

קובי בן־מאיר: אי אפשר לספר את הסיפור של האמנות בישראל מבלי לספר את הסיפור הפלסטיני

עד שהתמנה לאוצר הראשי של מוזיאון חיפה, לקובי בן־מאיר היה מקום עבודה אחד: מוזיאון ישראל. כעת הוא הוא מדבר על ״המוזיאון הגדול באזור הצפון״, על הרצון לנסח מחדש את הקאנון ועל השאיפה שתושבי חיפה יאהבו את המוזיאון. ראיון חג

הדבר הראשון שקובי בן־מאיר עשה ביומו הראשון לעבודה כאוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאמנות, היה להיכנס למחסני המוזיאון. ״נדהמתי ממש ממה שגיליתי שם״, הוא נזכר. ״אני אפילו זוכר שיותם יקיר, מנכ״ל המוזיאון, פתאום נכנס בבהלה למחסן ואמר שהוא שמע צעקות. ׳אה, זה הייתי אני׳ אמרתי. זה קרה כשראיתי עבודה של אורי ריזמן. באותו רגע הבנתי שזו תהיה התערוכה הראשונה שלי: להציג את מה שהמוזיאון אסף במשך 70 השנים האלו״.

המחשבה הראשונה של בן־מאיר הייתה לאצור תערוכה למארק שאגאל, מכיוון שהמוזיאון נפתח ב־1951 כדי לארח תערוכה של האמן. הקושי שיצרו שנת הקורונה שהקשתה על השאלות מחו״ל, והמחשבה על לפתוח תערוכת יחיד לאמן יהודי בוואדי ניסנס, נפתר באותו יום במוזיאון.

״המחסנים הם המקום הכי חשוב במוזיאון: מקום משכנו של האוסף; הארכיון הציבורי. לב העשייה המוזיאלית הוא פעולה של איסוף. תערוכות וקטלוגים הם דברים שבאים והולכים, והתפקיד העיקרי של מוזיאונים הוא להיות משמרי הזיכרון החזותי שלנו. כדי להבין איפה אני מתחיל להבין לעבוד, היה לי חשוב להבין את האוסף, שקובע את הדי־אן־איי של המקום״.

מה גילית?

שמלכתחילה לאוסף הייתה אוריינטציה צפונית. לדוגמה, 62 עבודות של מיכאל גרוס, שגר מול המוזיאון; 15 עבודות של חנה לוי, הרבה עבודות של גרשון קניספל. הבנתי שהדי־אן־איי של המוזיאון, כבר משנות ה־50 וה־60, חיבר אותו לצפון ולחיפה״.

מינוס שחור ועבה

התערוכה ״דרך חיפה״, שנפתחה בחודש יוני האחרון לרגל 70 שנה למוזיאון חיפה, מתפרשת על כל רחבי המוזיאון. באמצעות התערוכה בן־מאיר מבקש לפענח את זהותו של המוזיאון באמצעות בחינה של אוספיו, ולהציע קריאה של תולדות האמנות בישראל באופן שמכיל קולות שונים.

כך, תצוגת האוסף מאפשרת מבט חדש על האמנות בישראל, והתערוכה מציעה קריאה אלטרנטיבית של תולדות היצירה המקומית: היא סוקרת את תולדות האמנות בישראל משנות ה־50 ואילך מפרספקטיבה חיפאית, ולאורכה מושם דגש על אמניות ואמנים מרכזיים מחיפה ומצפון הארץ.

אורי ריזמן, נוף עמק הירדן, 1976-1977

אורי ריזמן, נוף עמק הירדן, 1976-1977. צילום: סטס קורולוב

חגית לאלו, קומפוזיציה, 1959-1961 בקירוב. צילום: סטס קורולוב

סבינה מנדל, טריפטיכון, 1986

סבינה מנדל, טריפטיכון, 1986. צילום: קסני קולסניק

חנה לוי

חנה לוי, 1974-5. צילום: אלי פוזנר

״לא באתי עם הנחות מוקדמות או רעיונות ומצאתי עבודות שיתאימו אליהם״, מדגיש בן־מאיר. ״האוסף וההרכב שלו הם אלו שהכתיבו איך התערוכה נראית. לדוגמה, הדומיננטיות של ריאליזם ופיגורטיביות היא תוצר של העיסוק באוסף, ושל היחודיות של הסצינה החיפאית. בשעה שהמרכז האמנותי הלך אחרי ההפשטה, בחיפה הכיוון העיקרי היה ריאליזם חברתי, ציור פיגורטיבי שעוסק בצרכים החומריים של בני אדם, בחיים שלהם, מתוך תודעה סוציאליסטית.

״עוד גיליתי אישיות דומיננטית בשם גבריאל תדמור, שניהל את המוזיאון מ־1964 ועד 1989. לתדמור היה קשר נפלא עם אמנים מקומיים חיפאיים; והייתה לו עין נהדרת, שהביאה אותו לאסוף הרבה עבודות של נשים, בתקופה שמוזיאונים לא אספו נשים. הוא אסף עבודות של חגית לאלו כשאף אחד בישראל לא אסף עבודות שלה – לא מתוך עמדה אינקלוסיבית אלא מתוך זיהוי של איכות אמנותית גבוהה. יש למוזיאון 13 עבודות של חגית לאלו שבכל שאר האוספים יש ספורים, אם בכלל, שהגיעו רק בשנים האחרונות. 

התערוכה מנסה לספר סיפור אלטרנטיבי על תולדות האמנות בישראל, סיפור שהמרכז שלו הוא חיפה. זה קצת לשבור את העמדה הבינארית שיש בשיח תולדות האמנות המקומי שמדבר על תל אביב וירושלים כמרכזים; זה להוסיף מרכז נוסף בצפון

״התוצאה היא אוסף יחודי ויוצא דופן, והתערוכה מנסה לספר סיפור אלטרנטיבי על תולדות האמנות בישראל, סיפור שהמרכז שלו הוא חיפה. זה קצת לשבור את העמדה הבינארית שיש בשיח המקומי של תולדות האמנות, שמדבר על תל אביב וירושלים כמרכזים; זה להוסיף מרכז נוסף בצפון״.

וגילית גם מה חסר באוסף.

״כן. תוך כדי מעבר על 8,000 יצירות הופתעתי לגלות שיש מעט מאוד עבודות של אמנים פלסטינים מלפני שנת ה־90. זה שכיח מאוד באוספים ציבוריים בישראל – האיסוף האינטנסיבי החל בסוף שנות ה־80 ובתחילת ה־90, ובתפיסה שלי לחיפה צריכים להיות קריטריונים גבוהים יותר. לכן חשבתי ששנת ה־70 למוזיאון היא הזדמנות לחגוג את מה שעשינו, אבל מתוך עמדה של ביקורת עצמית, ולהצביע על דברים שיכלו היה להיעשות טוב יותר, ובראש ובראשונה איסוף של אמנות פלסטינית מצפון הארץ״.

כך, התערוכה כוללת עבודות שהגיעו בהשאלה ומשתלבות בתצוגה של האוסף, ״לא כקונטרה, אלא כהשלמה, ליצירת סיפור שלם. כמו שאי אפשר לספר את הסיפור של ישראל בלי לספר את הסיפור הפלסטיני, גם אי אפשר לספר את תולדות היצירה בישראל בלעדיו. זה לא אחד מול השני, זה אחד עם השני״.

כדוגמה לאחד האמנים המשמעותיים בתערוכה מביא בן־מאיר את עבד עאבדי, אחד האמנים הפלסטינים הראשונים שהחלו לעבוד אחרי הדור של 48. עאבדי, יליד ואדי סליב, חתן פרס שטרוק, היה הפלסטיני הראשון שהתקבל לאגודת הצירים והפסלים בישראל, והסטודיו שלו נמצא 300 מטר מהמוזיאון, ״ואני רואה שאין לנו אף עבודה שלו באוסף״.

עבד עאבדי, פליטים ממתינים לשיבה, 2018

עבד עאבדי, פליטים ממתינים לשיבה, 2018. צילום: אמיר עאבדי

גרשון קניספל, לשכת העבודה, 1956.

גרשון קניספל, לשכת העבודה, 1956. צילום: סטס קורולוב

״עאבדי עבד יחד עם גרשון קניספל, לא מתוך רצון לדיאלוג בין־תרבותי אלא מתוך הסכמה על עקרונות של סוציאליזם והרצון לקדם תרבות. למקם אותו בתערוכה לצד רות שלוס זה השלמה מתבקשת לאיך נראית תולדות האמנות בארץ.

״ואני לא מנסה להסתיר את זה: כל עבודה שהושאלה לתערוכה, שלא מתוך האוסף, מסומנת בצורה ברורה במינוס שחור ועבה בראש הלייבל. זו הצהרת כוונות, מה אין לנו ומה מבחינתי הוא בעדיפות ראשונה, השלמת אותם פערים של אמנים פלסטינים מהצפון. וזה קורה: עכשיו יש לנו עבד עאבדי באוסף, הוא תרם לנו עבודה מאוד חשובה שלו, מ־1962״.

לא תל־אביב/יפו או מערב ירושלים/מזרח ירושלים

במשך 17 שנה עבד בן־מאיר, בן 42, במוזיאון ישראל. הוא התחיל כמדריך באגף הנוער, ניהל תכניות חינוך ואצר תערוכות באגף הנוער ובמחלקה לאמנות עכשווית. ״עד עכשיו היה לי מקום עבודה אחד״, הוא אומר בחיוך: ״מוזיאון ישראל״.

״זה היה בית הספר הכי טוב ללימודי אוצרות: אתה נחשף לכל הפנים של העשייה המוזיאלית – אוצרות, שיווק, אירועים, חינוך. הכל״. במקביל סיים את הדוקטורט אוניברסיטה העברית (שם הוא גם מלמד בחוג ללימודים גרמניים), ולאחר מכן את הפוסט דוקטורט בברלין. בתפקידו החדש הוא החליף את סבטלנה ריינגולד, שנבחרה לתפקיד האוצרת ראשית של מוזיאוני רמת גן.

למה רצית להיות אוצר ראשי?

״היכולת לבנות פרוגרמה וחזון אמנותי שלמים למקום, זה לא כמו להיות מרכיב בתוך חזון שמישהו אחר ניסח; זה לנסח בעצמך את החזון הזה, וגם לבצע אותו. זה מאוד מרגש״.

כמה הכרת קודם את מוזיאון חיפה?

״אני חושב שדי טוב, למרות שאת חיפה לא כל כך הכרתי. וכשניסיתי לחשוב מתי ביקרתי בחיפה, זה תמיד היה כדי לראות תערוכות במוזיאון. הדבר העיקרי שהכרתי בחיפה זה את מוזיאון חיפה לאמנות, מקום מרתק, החל מהמיקום הפיזי שלו בין הדר לוואדי ניסנס, דרך תכנית התערוכות שלו״.

דרך חיפה, מראות הצבה

דרך חיפה, מראות הצבה. צילומים: אלי פוזנר

מה החזון שלך למוזיאון?

״כל מוזיאון צריך לנסח מה הוא רוצה להיות, בהתבסס על המקום הגיאוגרפי שבו הוא נמצא. הרבה ממה שנעשה במוסד אמנות תלוי בהיסטוריה של המקום, באדריכלות שלו, במיקום פיזי בתוך המרחב, בעיר ספציפית עם צרכים מסוימים, באוכלוסיה. כל אלה זולגים ומכתיבים, במובן חיובי, את הדרך שהמוזיאון הולך בה.

״לכן, מוזיאון חיפה לאמנות לא אמור להיות כמו אף מוזיאון אחר בישראל. הוא לא המוזיאון השלישי בגודלו בישראל אלא המוזיאון הגדול באזור הצפון. זה לא ענין של רייטינג, אלא לאן אנחנו מכוונים: האם אנחנו עובדים על המיקום שלנו בזירה הארצית או שאנחנו ממקמים אותנו בתוך המרחב שבו אנו נמצאים?

״החזון שלי הוא שהוא צריך בראש ובראשונה לשרת את תושבי צפון ולפנות אליהם, וספציפית לתושבי חיפה. לחיפה יש הרכב דמוגרפי מסוים, סוגיות חברתיות־כלכליות שהן ספציפיות לחיפה, ויש אמנים שחיים ועובדים בחיפה. המוזיאון צריך להיות דבר ראשון בית עבור תושבי חיפה והאמנים שלה״.

לחיפה יש הרכב דמוגרפי מסוים, סוגיות חברתיות־כלכליות ספציפיות, ואמנים שחיים ועובדים בחיפה. המוזיאון צריך להיות דבר ראשון בית עבור תושבי חיפה והאמנים שלה

אבל אנחנו מדינה קטנה, חיפה לא כזו רחוקה מתל אביב או ירושלים. 

״כמובן שההתמקדות היא לא רק באמנים חיפאיים. חיפה היא עיר נמל, פתוחה לעולם, עוגנות בה ספינות שמגיעות מעבר לים, עיר עם דמוגרפיה מעורבת של יהודים וערבים והיסטוריה של חיים משותפים ופוריים של יהודים ופלסטינים, שאין דומים להם בישראל.

״זה לא תל־אביב/יפו או מערב ירושלים/מזרח ירושלים. זו חיפה, עם השותפות של גוונים שונים מהאוכלוסיה. כשאתה יוצא מהמוזיאון אתה שומע בליל של עברית, ערבית ורוסית במקביל, והרב־תרבותיות היא חלק מהדי־אן־איי של המקום. זו גם עיר עם מסורת סוציאליסטית והתמקדות ברווחתו של הפרט. וכשאני מחבר תכנית תערוכות שמתחברת לתכנים האלו, אני מייצר משהו רלוונטי למקום שדרכו אני יוצא אל הכלל. 

birds

״כך לדוגמה, בתכנית התערוכות לעונה הקרובה – חורף־אביב 20/21 – אנחנו מציגים אמן מאיטליה, אמן מאיסטנבול ואמנית חיפאית: אדריאן פאצ׳י, וולקן קיזילטונץ׳ ואנה לוקשבסקי. אלו לא תערוכות לוקאליות במובן של זהות המציג, אלא יותר במובן של התכנים, של תערוכות שיעסקו במעמד של הפרט, באינטראקציה שלו עם החברה הכללית״.

זה לא רלוונטי לעוד מקומות בעולם?

״כמובן שזה רלוונטי לכל מקום בעולם, אבל לחיפה יש מבחינתי משמעות רבה יותר. אנחנו ארץ קטנה וקהל המבקרים שאמור להיות הקהל העיקרי שלנו הוא הקהל המקומי. אני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות תערוכות עבור תל אביבים, ירושלמים או באר שבעים. הקהל העיקרי הוא הקהל המקומי ואני צריך להקפיד שהתערוכות יהיו רלוונטיות לחיים שלו״.

דרך חיפה, מראות הצבה

דרך חיפה, מראות הצבה. צילומים: אלי פוזנר

מה ייחשב מבחינתך כהצלחה בתפקיד?

״שתושבי חיפה יאהבו את המוזיאון הזה; שהוא יהיה מקור לגאווה עבורם. אנחנו מוסד ציבורי ואנחנו צריכים לשרת את הציבור שמממן אותנו. אם אנחנו עושים את מלאכתנו נאמנה, אנחנו נותנים לציבור העירוני תחושת שייכות, גאווה, וחיזוק של זהות מקומית.

״המטרה שלי היא להגיע ללב של תושבי העיר ולרתום את כל השחקנים המרכזיים בעיר, כדי שכולם יבינו שהחשיבות של המוזיאון היא מעבר להיותו מקום שמציג אמנות מעולה, מקור לגאווה עירונית של התושבים״.

 אתה אופטימי? מוזיאונים בכל העולם מחפשים את דרכם.

״אני תמיד אופטימי. אנחנו עושים פעולות כדי לפנות לקהלים רחבים ככל האפשר. באופן קבוע יהיה חלל לפעילות לכל המשפחה ולילדים, שיעוצב מחדש בכל תערוכה, ויאפשר התנסות, מגע ויצירה, במטרה להחזיר את הממד הטקטילי שכל כך נעדר מתצוגה, וכל כך חשוב לאמנות.

״גם סביב ההכללה של אמנים פלסטינים, אני כבר רואה שינוי דמוגרפי בזהות המבקרים – יש הרבה יותר ילדים, אני שומע יותר ערבית באולמות. ויש עניין של קהילת האמנים בחיפה של מה שנעשה במוזיאון, אז כן, אני אופטימי כי בחיפה יש המון אמנים מאוד טובים.

״עד היום עשיתי 60 ביקורי סטודיו. הייתה בעבר חשדנות של קהילת האמנים כלפי המוזיאון ואני רואה את גיוס קהילת האמנים בחיפה כמשימה חשובה, לעבוד ביחד. האינטרסים שלנו משותפים״.

ו״דרך חיפה״ תרמה גם לזה?

״אני מקווה שכן. בסופו של דבר מוזיאון צריך להזכיר לעצמו מחדש שהוא מוזיאון – שבמרכזו נמצא האוסף. והתערוכה מכריזה על כך שהאוסף יתפוס חלק בתכנית התערוכות; היא מכריזה על כך שזה מוזיאון לאמנות שקשור לעיר, לתושבים שלה, לטופוגרפיה ולסביבה. והיא פונה לאמנים שפועלים עכשיו בחיפה – יהודים וערבים – ואומרת להם אתם בני הברית הטבעיים שלי. אלה האנשים שאיתם ועבורם אני רוצה לעבוד. 

״והיא עושה את זה תוך כדי שהיא מנסה להציע קריאה אחרת של תולדות האמנות בארץ; לסטות מהקאנון המרכזי של איך אנחנו מלמדים אמנות, לאתגר את הקאנון. זה הכוח הגדול של מוזיאון: זה אולי בומבסטי, אבל מוזיאון הוא הביטוי המובהק ביותר של דמוקרטיה – מקום שאנשים מרקעים שונים, עם דיעות שונות, בגילאים שונים, יכולים להתכנס בו, לשוחח, להביע דיעות, לדון, והכל בצורה שמכבדת את האחר״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. עוז

    ראיון מעורר אופטימיות, איזו תפיסה חכמה ועצמאית למוסד. המון בהצלחה!

  2. אברהם

    התערוכה בעיניי מדהימה. הייתי פעמיים וממליץ לכל.
    רק חבל שלא בדיוק ראיתי מבקרים, בלשון המעטה.
    בהצלחה והרבה תקווה להמשך.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden