כל מה שחשוב ויפה
שחף לוי, מים כבדים. צילומים: ינון כלפון
שחף לוי, מים כבדים. צילומים: ינון כלפון

בוגרים 2022 // העולם לא משהו: תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל משקפת את רוח התקופה

תערוכת בוגרי.ות התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל סוגרת את השנתיים הכאוטיות שעברו עליהם ועל כולנו, ומזכירה לנו שהעולם - מה לעשות - לא משהו

במשך לא מעט שנים תערוכת הבוגרים של התואר השני באמנויות בבצלאל היתה באופן קבוע זו שהכי הייתי מתבאסת עליה מדי שנה. נכון שבכל תערוכה היו פרויקטים טובים, אבל באופן כללי מה שהרגשתי במשך תקופה לא קצרה היא שיש בתערוכה הזו איזו נטייה (מודעת או לא) להתחכם יותר מדי; ללכת על הקונספטואלי ההארדקור, לנסות לגלם בחומר הרבה יותר מדי רפרנסים תיאורטיים, פילסופיים ואקדמאיים וקצת פחות להתעסק בצד החומרי של האמנות (אולי חוץ מפטריות קמבוצ׳ה. אלוקים יודעת מה יש להם איתן).

אני חלילה לא אומרת שיש בזה פסול, אבל כאמור – הכל עניין של מידה. ובשנתיים־שלוש האחרונות המצב השתנה: אולי הודות לכניסתו של דור גז לעמוד בראש התכנית, אולי בגלל המעבר לחלל החדש ברחוב הרצל, אולי בלי סיבה קונקרטית – התכנית הצליחה להעמיד תערוכות בוגרים סופר־מוצלחות, מעניינות ומחדשות.

זו לא תערוכה שמחה או מרימה. אין בה מיצבים אימרסיביים, אין בה חוויות מופלאות, אין בה צבעים. יש בה פרויקטים טובים, אבל בניגוד לתערוכה של השנה שעברה, שכמה מהפרויקטים שבה היו ממש מיינד־בלואינג – השנה לא היה אפילו אחד כזה

18 הבוגרים והבוגרות הטריים של התכנית, שתערוכת הבוגרים שלהם נפתחה בשבוע שעבר, התחילו את הלימודים לתואר השני עמוק אל תוך הקורונה. השנתיים שבהן למדו בה היו כאוטיות אפילו יותר מתמיד, ולקראת סיומן הם גם זכו במלחמה באירופה, ככה בשביל העניין. והתקופה הזו נוכחת בתערוכת הסיום שלהם. על אף שכפי שאומרים אוצריה – גז והדס מאור – אין בה עיקרון תמטי מכוון, היא מייצרת תחושה משמעותית של מה שכולנו כבר יודעים: העולם שלנו לא משהו.

זו לא תערוכה שמחה או מרימה. אין בה מיצבים אימרסיביים, אין בה חוויות מופלאות, אין בה צבעים. טוב אולי יש בה מעט צבעים. אבל ממש מעט. כן יש בה פרויקטים טובים (שתכף אתן דוגמאות לכמה מהם, לפחות בעיני), אבל בניגוד לתערוכה של השנה שעברה, שכמה מהפרויקטים שבה היו ממש מיינד־בלואינג – השנה לא היה אפילו אחד כזה. ובכל זאת – שווה להגיע ולראות, בטח את הפרויקטים הבאים.


מים כבדים // שחף לוי

הפרויקט של שחף לוי הוא מן שילוב מנצח כזה של נושא סופר מעניין עם טכניקה מעניינת לא פחות. הוא מציג סדרה של ציורי מונוכרום גדולי ממדים שעשויים בספריי צבע על בד, שמתארים סצינות בהשארת סיפור משפחתי – אובדן סבו עקב תאונה בכור הגרעיני בדימונה. לוי לא הכיר את סבו, הוא מת לפני שנולד, ואותו הסיפור הפך מבחינתו לסוג של מיתולוגיה או אגדה משפחתית, שהוא מנסה לייצג באמצעות בניית סצנות כמו קומיקסיות, שמספרות סיפור. הדימויים אינם מבוססים על הסיפורים המציאותיים בהכרח, אלא הופכים את סבו למעין גיבור־על, כזה שהיה ״נגוע״ בחומרים כימיים שאיפשרו לו לעשות דברים שאנשים בדרך כלל לא יכולים לעשות.

הטכניקה של לוי שואבת גם היא מסיפורי קומיקס אבל עושה עליה סוג של סיבוב – הוא משתמש בספריי בהתזה בשילוב מגזרות נייר ושבלונות, מה שהופך את הדימויים בעבודות לכמו גזורים או מודבקים אל תוך הסצנה. העבודה במונוכרום נעשית, כך על פי טקסט התערוכה, בכדי לשוות לציורים מראית עין של מבט תיעודי עיתונאי. במטרה הזו הוא אולי קצת פחות מצליח, אבל מעבר לזה מדובר בסדרה של ציורים מרתקים.


הלילה // אלינור סאם

בין כל בוגרי.ות התכנית השנה, אלינור סאם היא אולי היחידה שבאה לעשות שמח. ולמרות שמדובר בשמח מונוכרומטי, כלומר לא שמח עד הסוף – אנחנו צריכים את השמח הזה. סאם יצרה חאפלה על־זמנית ועל־דורית, כשהיא מתבססת על חומרים מוקלטים בווידיאו או אודיו מחאפלות מציאותיות של המשפחה הס״טית שלה מצד אמה. זה מעניין גם ואולי בעיקר הודות לעובדה שהתערוכה האחרונה של סאם בגלריה P8 באוגוסט 2021 עסקה במוטיבים נוצריים מתוך התרבות הגרמנית שממנה הגיע אביה.

אבל הפעם היא נטועה עמוק בתוך הלבנט, עם חאפלות כאלה שחוותה כילדה כמעט מדי שבוע. המטרה של אותן החאפלות, מלבד לעשות שמח, הן להגיע להתעלות והתרוממות רוח, מה שנקרא בערבית ״טאראב״. בעזרתו והפקתו המוזיקלית של אופיר בינימינוב היא בנתה פסקול שבו אפשר ממש לשמוע את בני משפחתה, יחד עם מוזיקה עכשווית, שמטרתו להביא אותנו, הצופים, אל אותו הטאראב. ציורי הקיר שנעשו במקום הם כאלה שמתארים באופן מעורפל את מה שהתחולל שם באותן החאפלות, כמו מבעד לזיכרון רחוק אבל נוכח מאוד.

אלינור סאם, הלילה. צילומים: מ״ל

אלינור סאם, הלילה. צילומים: מ״ל


ינון כלפון // צעצועים לבני העתידי

ינון כלפון בנה צעצועים לבנו העתידי (שאגב, עתיד להיוולד ממש בקרוב) ואז צילם אותם בסטודיו על רקע שחור, במונוכרום על רקע שחור (תראו מה זה, שוב מונוכרום). את הצילומים הדפיס בהזרקת דיו על נייר ארכיוני וכשהם מוצבים כולם יחד על הקיר הלבן הם יוצרים אולי תחושה של איזו תערוכה היסטורית או מוזיאון ארכיאולוגי שמציג בפנינו ממצאים מהעבר. אבל כלפון לא עוסק בעבר, הוא עוסק בעתיד; הפרויקט שלו אינו היסטורי – אלא דיסטופי.

אם לא היינו יודעים שמדובר בצעצועים, כנראה שהיינו מנחשים שמדובר בכלי נשק מאולתרים – מקלות עץ עם מסמרים חדים, מוטות מחוברים לגלגלי שיניים ושאר יצירי כלאיים אלימים, פוצעים, אולי אפילו הורגים. כלפון לא באמת רוצה שהבן שלו ישחק בצעצועים האלה שבנה (כלומר, אני מקווה שהוא לא באמת רוצה). הוא רוצה להגיד משהו על העולם שאנחנו חיים בו. בין אם יש לנו ילדים ובין אם לא, אין ספק שמשהו ברמת האלימות הכללית בעולם הולך ומשתכלל כל הזמן. אנחנו הרי כבר לא צריכים את הגרזנים המאולתרים האלה. יש לנו רובים. ופצצות אטום. גם הילדים שלנו לא יצטרכו אותם. ואולי הם כן?

ינון כלפון, צעצועים לבני העתידי

ינון כלפון, צעצועים לבני העתידי


birds

קט טולקובסקי // התהוות

קט טולקובסקי היא אמו של בנו העתידי של ינון כלפון. זו אולי סתם אנקדוטה, אבל לא רק. בפרויקט שלה היא עובדת בטכניקה מעניינת של עבודת קיר בחריטה: היא מצמידה אל הקיר בד גדול במידות המדיוקות של הקיר. היא מציירת עליו בצבעים ואז מכסה אותו את כולו בשכבה של טיח אטום. אחרי שהטיח מתייבש, היא יוצרת דימויים באמצעות חריטה, שחושפת את הצבעים שנמצאים על הבד.

התוצאה היא מעין ציור קיר, שנראה קצת כמו פרסקו עתיק או שאריות של כזה. הדימויים שנחשפים מתוכו הם כמו שאריות של צמחים, חיות, איזה עולם טבעי שהולך ומתהווה (או הולך ונעלם, תלוי איך אתם מסתכלים על זה). בטקסט התערוכה נכתב כי ״בתקופה המסמלת אי־ודאות, עבודתה של קט טולקובסקי היא חגיגה של יופי וחגיגה של הווה״. אני חייבת להגיד שראיתי חגיגות חגיגיות מזה, ועדיין – מדובר בתהליך שהייתי רוצה לראות לאן הוא ממשיך.

טולקובסקי, התהוות. צילומים: מ״ל

טולקובסקי, התהוות. צילומים: מ״ל


אלנה צ׳רטי שטיין // Nexus

העבודה של אלנה צ׳רטי שטיין היא מיצב וידיאו וסאונד המורכב משלוש הקרנות על שלושה מארבעת קירות החדר הקטן. הקרנות הווידיאו רצות במקביל, כשכל אחת מהן היא באורך אחר – כך שאף פעם לא מתקבל אותו הדימוי המשולש (כלומר, אני מניחה שיש סיכוי שזה כן קורה מתישהו – אבל יש סיבה לזה שאני מתמקדת באמנות ולא בסטטיסטיקה). צ׳רטי שטיין, שפועלת במדיות שונות והתערוכה האחרונה שלה (גם היא הוצגה בגלריה P8) דווקא הזכירה בתהליך שלה את זה של טולקובסקי הנ״ל.

הפעם היא מציגה עבודה שהתקבלה לאחר שנתיים של מחקר שאליו צוללה, בנושא מיקורביום – ״כלל אוכלוסיית החיידקים, הפטריות והנגיפים המתקיימים באופן טבעי בגופו של אורגניזם״. הדימויים בעבודות הוידאו שונים ומגיעים ממקורות שונים, מלווים בקולה של צ׳רטי שטיין שנע על הציר שבין קריאת שירה לקריינות בסרטי טבע נשיונל ג׳יאוגרפיק סטייל. החוויה של הניסיון לחלץ איזו אינפורמציה תוך כדי צפייה בשלושה מסכים בלתי־קוהרנטיים במקביל מותירה אותנו כצופים קצת מתוסכלים, או אולי הופכים מודעים לעובדה שאנחנו בסך הכל מצע למיקרוביומים.

אלנה צ׳רטי שטיין, Nexus

אלנה צ׳רטי שטיין, Nexus

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden