כל מה שחשוב ויפה
לאהוב את פטרישיה הייסמית בימוי: אווה ויטיה
לאהוב את פטרישיה הייסמית בימוי: אווה ויטיה

לאהוב את פטרישיה הייסמית: סופרת יוצאת דופן

דוקאביב: ״לאהוב את פטרישיה הייסמית״ משרטט את מהלך חייה של הסופרת האמריקאית שחיה כבי־סקסואלית בשלהי המאה ה־20 וקיימה קשר הדוק בין חייה האישיים ליצירתה

״לחיי כל השדים, התאוות, התשוקות, החמדניות, הקנאות, האהבות, השנאות, התאוויות המוזרות, האויבים האמיתיים והמדומיינים, צבא הזיכרונות שבהם אני נאבקת – הלוואי שלעולם לא יניחו לי״. כך כתבה ביומנה בשנת 1947 הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית, שחתומה על 22 ספרי מתח ביניהם כמה מספרי המתח החשובים ביותר שנכתבו במאה ה־20.

כמה קל להזדהות עם האמביוולנטיות הזו, להתבלבל ממנה ולאהוב אותה. ״לאהוב את פטרישיה הייסמית״ שיוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב (גם בגרסת האונליין) הוא הסרט המרתק שיצרה במאית הדוקו השוויצרית אווה ויטיה. ויטיה נחשפה ליומניה ומכתביה הסודיים והפרועים של הייסמית, אותם שמרה בסוד בשל נטייתה המינית. אין בצפייה בסרט אלא הזדמנות לנסות ולהיכנס לנפשה ומחשבותיה של אחת מהסופרות המורכבות והמרתקות ביותר בעולם.

מה שהופך את הסיבה לצפייה בסרט לחשיפה נדירה היא העובדה שבשל דעותיה הפרו־פלסטיניות אף ספר של הייסמית לא תורגם לעברית. למעט ״קרול״, רומן לסבי שהוקרן בבתי הקולנוע בישראל (בבימויו של טוד היינס) ויצא כספר בעברית (בתרגומה של דנה זייברט טל), בשנת 2016 – שנים רבות לאחר מותה ב־1995. הייסמית הלכה לעולמה בגיל 74 אחרי שחלתה בסרטן הדם. היא המשיכה לעבוד גם כשגססה וסבלה מכאבים, ולא חדלה מלכתוב חמישה עד שמונה עמודים בכל יום.

עלילות רוב ספריה של הייסמית התרחש בגריניץ׳ וילג׳ בניו יורק (שם גם התגוררה לפני שעברה לאירופה והשתקעה בה*. היא נחשבה לפורצת דרך בתקופתה ורבים מספריה עובדו לסרטים. המפורסם ביניהם הוא ״זרים ברכבת״ – מותחן פסיכולוגי שעובד לתסריט על ידי ריימונד צ׳נדלר ובוים על ידי אלפרד היצ׳קוק בשנת 1951 (קטעים נפלאים מתוכו והפרשנות הייחודית מאחוריהם מובאים בסרט). בתקופה שבה לא היה מקובל לצאת מהארון היא התמודדה עם עובדת נטייתה המינית הבי־סקסואלית, ניהלה מערכות יחסים ארוכות, אך מעולם לא נישאה.

הקשר בין אהבה למוות

הסרט חושף חלק ממערכות היחסים האלה ומשרטט את דמותה של הייסמית דרכן. יש בכך מידה רבה של בחירה אמנותית נכונה, משום שהייסמית התייחסה לכל אחת מאהבותיה ברמזים בספריה. הסופרת שהוגדרה לא אחת כסופרת פרוידיאנית, ידעה לקשור בין אהבה למוות. הבחירות שעשתה בספריה, כמו מקומות שבהם נרצחו גיבוריה, הם שיקוף למקומות בהן התממשו אהבותיה המיניות.

הייסמית אהבה חתולים ושנאה כלבים, ולכן ״רצחה״ אותם בהרבה מיצירותיה. ובעוד היא מתוארת כבעלת מוח של פושע גאוני, הסיפורים על ילדותיה ונעוריה עגומים: היא נולדה בתור פטרישיה פלנגמן במדינת טקסס להורים שהתגרשו לפני שנולדה. היא גדלה אצל סבתה אחרי שאמה נטשה אותה בילדותה. האם החזירה אותה לחיקה רק בגיל שמונה, אחרי שנישאה בשנית לאביה החורג. מהשלב הזה היא שאפה לרצוח את אביה החורג וכל חייה ניהלה יחסי אהבה־שנאה הרסניים עם אמה.

ברבים מספריה של הייסמית טמון סאבטקסט הומוסקסואלי וחלקם גם מלאים סטיות. גיבוריה מנהלים חיים כפולים, בגלל שהם מאוהבים עד כלות במי שאינם מחזירים להם אהבה

הייסמית למדה במכללת ברנרד, שם למדה ספרות אנגלית, כתיבת מחזות וסיפורים קצרים. בשנת 1950, בהיותה כמעט בת 40, פרסמה את הרומן הראשון שלה ״זרים ברכבת״. אחרי שעובד הספר לסרט על ידי היצ׳קוק – הפכה הייסמית לסיפור הצלחה. הרומן, שמגולל פגישה בין שני זרים ברכבת הדנים ב״החלפת רציחות״, מוגדר עד היום כאחד מהסרטים הטובים בהיסטוריה של הקולנוע העולמי.

בהמשך עובדו לקולנוע ספרים שכתבה באופן מסחרר. ביניהם גם סדרת ה״ריפלאדה״ שגיבורה הוא טום ריפלי, הרוצח הסדרתי אהוב ביותר על חובבי הז׳אנר. ״הכשרון של מר ריפלי״ (1955) ו״המשחק של ריפלי״ (1974) זכו להצלחה מסחררת (קטעים מתוכם מופיעים גם הם בסרט).

צילום: Keith De Lellis

צילום: Keith De Lellis

ברבים מספריה של הייסמית טמון סאבטקסט הומוסקסואלי וחלקם גם מלאים סטיות. גיבוריה מנהלים חיים כפולים, בגלל שהם מאוהבים עד כלות במי שאינם מחזירים להם אהבה. חלקם הם טיפוסים מוזרים בעלי מימד מורבידי אדוק. ב־This sweet sickness, לדוגמה, דיוויד קלסי הוא בחור רומנטי ובלתי מזיק שחי במציאות מפוצלת, אחת מהן דימיונית. הוא מאוהב במי שאינה מחזירה לו אהבה וחי איתה חיים מדומיינים.

אלא שבשלב מסוים, אחרי שהיא נישאת, הוא מטריד אותה בשלל מכתבי אהבה שהוא כותב לה. לא קשה לתהות על מקורות ההשראה ולשאול, האם זו הצורה שבה הייסמית אהבה? מי שהיו בנות זוגה מנסות לפתוח צוהר למקומות הרגישים האלו.

תקווה לעתיד משותף

הייסמית נהגה לכתוב במיטתה, מוקפת חתולים, אלכוהול, סיגריות, חפיסות שוקולד ואוסף חלזונות שגידלה בגינתה הפרטית. היא התמחתה בגיבורים אובססיביים שמסתירים חלק גדול מחייהם. הספרים שכתבה היו מהראשונים שיצאו בעולם ודיברו בגלוי על יחסים חד־מיניים (כמו ״מחיר המלח״ שהפך בהמשך ל״קרול״) והסיום שלהם תמיד היה אופטימיים. ״קרול״ גם היה ספרה הלסבי הראשון שכתבה ב־1952, תחילה תחת שם בדוי – קלייר מורגן. הוא זכה לגרסה קולנועית בבימויו של טוד היינס (קטעים מ״קרול״ בכיכובן של קייט בלאנשט ורוני מארה מופיעים בסרט).

״עד לספר הזה גברים הומסקסואלים ונשים לסביות נאלצו לשלם על השוני שלהם בכך שחתכו לעצמם את הוורידים, הטביעו את עצמם או נהפכו להטרוסקסואלים, או שהם התמוטטו וחיו לבד, מנודים, בדיכאון מהגיהנום״, אמרה הייסמית, שבמשך שנים קיבלה מכתבים מנשים שהודו לה על האופן שבו תיארה את אהבתן של קרול ותרז, ועל כך שהן זכו בסוף הרומן בתקווה לעתיד משותף – אפשרות שנראתה באותם ימים מהפכנית.

birds

על אף ההצלחה היתה להייסמית סלידה עצמית מהיותה לסבית. היא ניסתה טיפולי המרה ומעולם לא הצליחה להשתלב בחוג החברתי הניו יורקי. ויטיה כבמאית מיטיבה לעשות כשהיא מציגה לנו את הייסמית בכל שלביה – כיפהפיה, מורבידית, נשכנית, שבחירותיה שנויות במחלוקת. לעיתים נוטה הסרט לחקור אחרי הצדדים האפל והנואש באישיותה. היא עושה זאת באמצעות קטעי ראיונות ארכיוניים שהעניקה הייסמית, וקריאה מיומניה הגנוזים (בקולה של השחקנית גוונדלין כריסטי), תמונות סטילס מתקופות שונות, ראיונות עם משפחתה, חברותיה ובנות הזוג שהיו לה. ביניהן גם מריאן מיקר, סופרת שגרה עם הייסמית בשנות ה־50 המאוחרות, שמספרת איך זה לחיות כזוג לסביות בארצות הברית בתקופה ההיא. התוצאה היסודית והדידקטית מעניקה לנו מכלול תגובות לאישיותה, והן שיוצרות אצלנו את דיוקנה המסקרן.

אין הרבה נשים שלא מסתירות את האני שלהן בתקופה היסטורית שבה אותו אני הוא בלתי אפשרי. אין הרבה נשים שלא אכפת להן מה יגידו, שלא מוסללות להיות האישה במובן המסורתי, השגרתי והמקובל, שלא כפופות למבט שופט. נשים כאלה, כמו הייסמית, הן נשים מעוררות השראה, ולכן גם צריך יותר סרטים שיספרו את סיפורן.

וגם אם הסרט לא מחדש בז׳אנר, ואין לו מבנה מיוחד להציע, הוא חושף את קשר השתיקה סביב היותה ביסקסואלית ואת דמויות הנשים הרבות והמגוונות שהקיפו אותה. הוא מרענן את זיכרוננו על אישה שסבלה בתקופה אחרת, את מה שהיום מתקבל כמובן מאליו, ברוב תרבויות העולם המתירני.


לאהוב את פטרישיה הייסמית
בימוי: אווה ויטיה
83 דקות, שווייץ־גרמניה, 2022
4 כוכבים
דוקאביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יובל

    לא תורגמה "בשל דעותיה הפרו־פלסטיניות"? אולי בשל היותה גזענית, אנטישמית ושונאת יהודים מוצהרת? נכון, הרבה פרו-פלסטינים מואשמים באנטישמיות ולא בהכרח בצדק, אבל לא במקרה זה. יוזכר גם שהיא כינתה את השואה "the semicaust" כדי לבטא את תחושתה שלא מספיק יהודים נרצחו והעם היהודי לא הושמד לחלוטין.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden