כל מה שחשוב ויפה
רונה יפמן, נתיבה בן יהודה
רונה יפמן, נתיבה בן יהודה

רדיו נתיבה: רונה יפמן יצאה לחפש את האמת ברחוב הפלמ״ח

דרך המצלמה וההקלטות של רונה יפמן, בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, דמותה האקסצנטרית של נתיבה בן יהודה מקבלת משמעות חדשה, אוניברסלית ופציפיסטית

חגית: הי רונה, ברכות על התערוכה ״רונה יפמן: רדיו נתיבה״. קצת מפתיע שהקדשת תערוכה לנתיבה בן יהודה, הפלמ״חניקית ואשת התקשורת, שהלכה לעולמה לפני יותר מעשור. דמות שנראית לי מאוד רחוקה ממך, תהיתי על החיבור ביניכן

רונה: היכרתי אותה בטלוויזיה כמו כולם, ידעתי פחות או יותר מי זו. ובאותה תקופה התחלתי להתעניין בקונפליקט ובהיסטוריה של מה שקורה פה, והנרטיב שלמדתי בבית הספר ובבית נראה לי פשטני מדי. זה היה אחרי שעשיתי את הסרט ״שני דגלים״ – רציתי לשאול מישהו שבאמת היה שם ואז מישהו אמר לי שנתיבה יושבת במקום קבוע כל יום, במכולת שמתחת לבית שלה, ואפשר לפגוש אותה. אז באתי 🙂

חגית: במכולת?

רונה: כן. ״קפה נתיבה״ היא גרה ברחוב הפלמ״ח 18, ובחנות המכולת מתחת לביתה שמו כמה כיסאות ושולחנות. כל יום היא הייתה יושבת שם בין 11:00 ל־13:00, וכל מי שרצה יכול לבוא ולדבר איתה. כל השכנים היו עוברים ואומרים לה שלום, היו חברים קבועים שבאו אבל גם כל מי שרצה. היא הייתה יושבת שם, מעשנת, שותה קפה, תמיד לבשה רק סגול

רונה יפמן, רדיו נתיבה. צילומי הצבה: אייל אגיבייב

רונה יפמן, רדיו נתיבה. צילומי הצבה: אייל אגיבייב

חגית: הייתה לזה משמעות?

רונה: שאלתי אותה על זה והיא אמרה שבשלב מסויים היה לה מסובך ומעיק להתאים צבעים והיא החליטה לזרוק הכל והשאירה רק את הסגול. אני חושבת שזה היה עבורה סוג של מדים. היא ראתה את עצמה כדמות ציבורית וזה היה חלק מההופעה הציבורית שלה

חגית: ואחרי שיצרת קשר – מה היה?

רונה: היא שידרה תוכנית לילה ברשת ב׳ של כל ישראל וצילמתי אותה משדרת בשנים 2006-2009. גם באתי אליה הביתה כמה פעמים

חגית: ומאז עברו 13 שנה. היא נפטרה ואת נסעת לחו״ל וחזרת, מה הביא אותך לחזור לחומרים האלה עכשיו?

רונה: אחרי שצילמתי אותה בקפה וברדיו (יש לי קלטות וידאו 100 שעות איתה) הייתי 10 שנים בחו״ל, וידעתי שאצטרך למצוא לזה זמן ומקום ותקציב – לעבוד על החומר הזה. וזה לוקח זמן.

באותה תקופה זו הייתה עבודה אינטנסיבית של תיעוד ולא הספקתי לעבד את החומרים. כששאלתי אותה מה קרה ב־48, היא שלחה אותי לקרוא את הטרילוגיה – היא כתבה טרילוגיה מרתקת על הדברים שחוותה; היא הייתה פוסט טראומטית. בהקדמה לספר ״מבעד לעבותות״ (1985) היא כותבת ״כשאנשים מבצעים רצח ה(מונח) אויב מקבל משמעות אנושית… קיבלתי פקודה וביצעתי אותה. ועדיין אני מאמינה שיש משהו אכזרי ונורא, עוול משווע להם ולנו. לכל אחד״

חגית: צילמת אותה במשך שלוש שנים – נוצר ביניכן קשר מיוחד?

רונה: יצרתי קשר עם המפיקה של התוכנית וככה זה התחיל. באתי פעם אחת ואז באתי שוב ושוב, הרגשתי שזה אדם שאפשר להכיר אותה באמת דרך ההתבוננות. הייתי עדה, זבוב על הקיר, מתבוננת ולומדת אותה, ובמקביל עושה את המחקר על הספרים וכו׳.

היא הייתה כבר מאוד מבוגרת. ב־2010 צילמתי אותה בפעם האחרונה כשהיא כבר פרשה מהתוכנית (והיא כבר לא הייתה במיטבה, אבל הסכימה שאבוא ואצלם) וב־2011 היא נפטרה

חגית: היא כאילו חיכתה למישהו כמוך – ביוגרפית שתישא את קולה הלאה?

רונה: היה לה מאוד חשוב שהסיפור שלה יעבור לדורות הבאים. היא הייתה קצינת חבלה בפלמ״ח ועברו עליה המון דברים, ורק יותר מ־30 שנה אחר כך היא כתבה את הספרים ונתנה ביטוי למה שקרה. היא טענה שמוקדם יותר לא הסכימו לפרסם את הכתיבה שלה בטענה שהעברית שלה פשוטה ונמוכה מדי

חגית: היא הייתה אידאולוגית של עברית מדוברת, הוציאה את מילון הסלנג העברי עם דן בן אמוץ

רונה: היא דיברה דוגרי, והאמינה שכך צריך לכתוב, בשפה אמיתית. מאוחר יותר היא אובחנה עם גידול במוח רופא אמר לה שיש לה שנה לחיות, והיא עזבה הכל והתיישבה לכתוב

חגית: לא הייתה לה משפחה?

רונה: הייתה לה, היא ״פיטרה את בעלה מתפקידו״, ככה היא אמרה, ויש לה בת וארבעה נכדים

מה זה הדבר הזה

חגית: פאסט פורוורד לזמננו, כמה זמן את עובדת על התערוכה?

רונה: ככה אני עובדת: אני אוספת הרבה חומר ועובדת על זה בפרקים. בינתיים עשיתי את התואר השני בקולמביה. אנשים באו לסטודיו שלי בניו יורק, ושאלו מה זה הדבר הזה? במקביל התוודעתי לספרה של פרופ׳ יעל פלדמן ״ללא חדר משלהן״, על הסופרות העבריות, ישראליות שלא קיבלו מקום, ונתיבה ביניהן. אני חקרתי מהצד האמנותי

חגית: איך הופכים את החומר ההיסטורי והחברתי הזה לאמנותי?

רונה: אני אמנית, וזו הזווית שבה אני ניגשת לדברים. אני מאמינה שנתיבה מאוד חשובה לא רק בהקשר המקומי אלא כדמות אוניברסלית. בספרים היא כותבת מה שקרה לה, אבל יש לה מחשבות על מלחמה ואויבים והרג – היא אומרת דברים טעונים וחשובים.

בסרט היא אומרת ״למה באים אליי כל הזמן?״ ואני אומרת לה כי את יותר מדליקה, והיא אמרה ״לא – זה בגלל שאני מדברת״. ואני חושבת שלמרות שקולה נשמע היא די נדחקה לשוליים. למרות שהתוכנית שלה ברדיו הייתה פופולרית והיו לה מעריצים ואנשים היו מתקשרים בשעות האלה – התוכנת שודרה בין 12 ל־3:00

חגית: איך הבשילה התערוכה?

רונה: האוצרת הקודמת של המרכז לאמנות עכשווית, חן טמיר, ידעה שאני עובדת על זה והזמינה אותי להציג את החומר הזה, מאז היא עזבה את התפקיד אבל התאריך נקבע והייתי בתהליך. ליאור שביל עזר לי לעצב את החלל ולנסח את התערוכה ולהחליט איך החומרים יוצגו.

בחלל הקומה הראשונה יש חדר אקוסטי – מבנה עץ שהוא חצי צריף פלמ״ח חצי אולפן רדיו. יחד עם אמן הסאונד דני מאיר בנינו תיבה עם 30 כפתורים/ 30 ערוצים – זה רדיו נתיבה, כל כפתור מוביל לקטע קצר שבו היא מדברת. אפשר לשבת שם שעות ולהקשיב לסיפורים ועלילות מסמרות שיער

חגית: זה מתמצת את החוויות של המפגשים הרבים שלך איתה?

רונה: לא בדיוק. אבל למעלה אפשר להכיר אותה יותר – שם מוקרנת עבודת וידאו בת 20 דקות, עבודה אחת בחדר סגול (הקירות השטיח). בסרט אפשר יותר לעמוד על הקונספט של התוכנית. היו לה שני חוקים לאנשים שהתקשרו – שמותר לדבר רק על דברים טובים, ומותר לבחור שיר, אבל רק מתחילת הציונות ועד 1948

birds

חגית: זה כמו שיש זהבי עצבני אבל להיפך

רונה: זה נקרא ״נתיבה מדברת ומקשיבה״. המאזינים מתקשרים ומדברים על דברים טובים. אם מישהו דיבר על דברים שהיא לא רצתה לשמוע לא הייתה לה בעיה לנתק

חגית: היא הייתה אוהבת את התערוכה?

רונה: אני חושבת שכן. יש לה קול והיא מאוד כנה ואמיתית, וחכמה, ומה שהיא אומרת זה אמת. ואני איתה. אני מאמינה ולכן אני יכולה לעשות את התערוכה הזו. היא הייתה דמות קצת מצחיקה, ובתערוכה יש הומור ויש מסר מאוד חזק של פמיניזם. בכל מה שקשור לפלמ״ח ניתן היה לשמוע את הזלזול והסקסיזם. והטון משתנה היום

חגית: היא הייתה בשעתה גם קוריוז

רונה: יכול להיות, אבל הספרים האלה הם חשובים מאוד. היא הייתה הלומת קרב ואפילו היא לא ידעה לקרוא בשם לתופעות שהיא חווה. אני קוראת ואומרת איך היא עברה את זה

חגית: את מקימה לה בתערוכה סוג של גל־עד?

רונה: אני לא מקימה לה גל־עד, ממש לא, זו אמנות שמתעסקת עם החומרים האלה

חגית: בתערוכה אני אכיר את נתיבה או את נתיבה של רונה?

רונה: היא לא שלי. אני סוג של פילטר, שמעבירה את הדברים. כמובן שאני לא יכולה להראות ולספר הכל, זו בחירה מתוך החומרים וזיקוק שלהם בשביל שהצופים יעברו איזו חוויה – בסאונד, בדימויים, בווידאו ובחלל כולו – שקורה בו משהו עוצמתי, אבל גם אינטימי

חגית: אני חושבת שבזכות אנשים כאלה, שלא הצליחו ליישר אותם, נודעים לנו דברים

רונה: אני חושבת שהיא הייתה פרפורמרית, כריזמטית. הבת שלה אמרה פעם ״היא רדי מייד״. גם להראות דמות של אישה מבוגרת יש לזה ערך, וגם הדיבור על הציונות, שמתבגרת ומתכנסת לתוך עצמה

חגית: נשמע כאילו היא עצמה הייתה מטאפורה לציונות

רונה: אנחנו לא חיים בעולם אנכרוניסטי, אנחנו נעים ומתקדמים קדימה. סטודנטים שלי מבצלאל שבאו לתערוכה היו כאלה שאמרו לי שלא ידעו על זה כלום. ומצד אחד אני חושבת שזה מוזר. אולי טוב להם שהם משוחררים מזה, אבל בעיניי זה פצע פתוח וזה הזמן להסתכל על זה, להכיר בזה – כמו שהיא אמרה

חגית: הציטוט הוא מוטו?

רונה: כן, זה סטייטמנט ואני חושבת שאולי זה חלק א׳ ויהיה לזה המשך. וכמו שהיא הייתה אומרת – זו לא התוכנית שלי זו התוכנית שלנו


רונה יפמן I רדיו נתיבה
אוצרת: תמר מרגלית
המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב
נעילה: 11.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden