כל מה שחשוב ויפה
מתוך המופע Whom of A Kind של מעיין כהן מרציאנו. צילום: תמר לם
מתוך המופע Whom of A Kind של מעיין כהן מרציאנו. צילום: תמר לם

הכוריאוגרפית מעיין כהן מרציאנו חושפת את הגוף במערומיו

היוצרת והרקדנית מעיין כהן מרציאנו מציגה בפסטיבל צוללן את Whom of A Kind, עבודה שלישית שיצרה בעירום. דרכה היא מבקשת לשאול שאלות על מהות הגופניות הגברית ולגרום לקהל להתמסר

משונה לחשוב על המוות בתור רגע של הקלה, גם אם הדרך אליו לעיתים רצופה ייסורים של גוף ונפש ומוטב שכבר תסתיים. אנחנו חיים בתרבות מערבית שמקדשת את טהרת החיים ומהללת את האחיזה באגרוף קמוץ בליבת הקיום הפועמת בחמקמקות. ובכל זאת, ברגע שבו הרקדן נדי יואל מבצע מה שנראה כמו מוות קטן לנגד עיני הצופה – מרפה את שריריו האסופים בדחיסות אחרי דקות ארוכות של קיפאון, מחליק במקום מושבו המשונה על גבי צינורות עבים ומתעקלים ומניח לזרועו להידלדל מטה ולהיכנע לכוח הכבידה – אני תופסת את עצמי משחררת נשיפה ארוכה של אוויר שהיה לכוד בתוכי.

לרגע, ואולי לא במקרה, יואל העירום הזכיר לי במנח גופו השמוט תמונה אחרת של גבר שנאלץ לשחרר את אחיזתו הנואשת במרקם החיים – הרופא והמהפכן השוויצרי ז׳אן־פול מארה, אחד מהמסיתים הראשיים שהוביל לשלטון הטרור שנפתח בצרפת לאחר מותו. מותו של מארה, שנרצח בזמן שטבל באמבט מרפא, הונצח לדיראון עולם ביצירה האיקונית ״מות מארה״ שצייר האמן ז׳אק לואי דויד ב־1793. כמו מארה בגרסתו של הצייר הניאו־קלאסי הנודע, גם הגבריות של יואל נחשפת במלוא שבריריותה דווקא בשל חוסר הניע של זרוע משורגת שרירים, שאינה מונפת אל על אלא מיטלטלת בחוסר שליטה.

ברגעים אחרים לאורך תיעוד מהיצירה הנפרשת במקצב מדוד, מזדחל, יואל, שמקיים דואט בעירום מלא לצד הרקדן ניר וידן, נראה כשהוא נתלה ברפיסות על גבי שרפרף עץ. כניעתו מתחלפת בהדרגה בעוצמה מתגברת כשהוא משתמש בכוח של ירכיו ובבטנו כדי לגרור את הספסל בקו אופקי, ישבניו ננעצים כלפי התקרה ומאזכרים תצלומים איקוניים בשחור לבן משנות ה־70 של האמן רוברט מייפלת׳ורפ.

מעיין כהן מרציאנו. צילום: דויד כהן

מעיין כהן מרציאנו. צילום: דויד כהן

אולי המוות הוא לא במוקד המחקר התנועתי של יוצרת העבודה, הכוריאוגרפית והרקדנית מעיין כהן מרציאנו, אבל מסתמן שההתכתבות עם אמנות חזותית, הקריצה לעולמות הדו־ממדיים של ציורי שמן ממאות חולפות והמחשבה על פריימים צילומיים המתעקשים לייצר ולמסגר רגעים מכוננים, הן כולן חלק מבחירה מודעת. כהן מרציאנו, שמציגה את עבודת המחול Whom of A Kind במסגרת פסטיבל צוללן 2022 (ניהול אמנותי: עדו פדר), מדגישה שהיא ״נמצאת על הציר שבין אמנות המופע לאמנות פלסטית. אני עובדת עם הגוף כחומר, מצמצמת אותו, ומעניינות אותי האפשרויות שלו״.

היא בת 34, בוגרת הסדנה להכשרת רקדנים בחיפה ובעלת תואר ראשון מהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. כיום היא גם סטודנטית לתואר שני בתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב, ומכריזה על עצמה כמי שמבקשת לערער על הגבולות הקשיחים שמשורטטים סביב חוויות היצירה והצפייה במחול. בפגישה איתה, שבועות אחרי שהעלתה בבכורה את Whom of A Kind בפסטיבל כלים וימים לפני שהעבודה תוצג בעיבודה הנוכחי בפסטיבל צוללן במקלט של המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, היא אומרת שמשאלתה היא ״למקם את הכוריאוגרפיה בתוך שדה האמנות. אני פחות מתעניינת במחול כמדיום צר שמסוגר בתוך עצמו, ותמיד נמשכתי למקומות יותר רחבים״.

אנלוגיה למצבן של נשים בעולם

את צעדיה בעולם המחול, היא מספרת, לא עשתה בדרך הקונבציונלית אלא החלה לרקוד בגיל יחסית מתקדם, אחרי שירותה הצבאי. ״הנגיעה שלי באמנות לפני המחול הייתה באמצעות ציור, כי בתור נערה ציירתי במשך כמה שנים. לא היו לי אפשרויות לעסוק באמנות משום שאני לא מגיעה ממשפחה עם הון תרבותי. אל המחול הגעתי כי אני מאוד אוהבת לרקוד, אני אוהבת את המדיום ואת העיסוק בגוף״.

אחרי שלמדה לרקוד בכמה מסגרות, הבינה שהיא לא מעוניינת להיות רק רקדנית מבצעת. ״היה לי הרבה דמיון ומשיכה ליצירה, אבל גם הרבה ביקורת על מה שראיתי סביבי. הגעתי לאקדמיה למחול ועשיתי את התואר הראשון שלי בחוג לתנועה, במסלול לכוריאוגרפיה. כבר בזמן הלימודים התחלתי ליצור, וזה התגלגל הלאה. אבל אפילו באקדמיה הרגשתי שאני לא מחליקה לכולם בגרון. אבל אולי זו רק תחושה סוביקטיבית שלי, וייתכן שהרבה כוריאוגרפים מרגישים ככה, גם מי שעבדו עם אוהד נהרין כל הקריירה שלהם״.

 

הגוף העירום מעוגן בתרבות הפופולרית ובתעשיית הפורנו, מסומן ושטוף תוכן. אך מצד שני, הוא הדבר הכי קרוב לחומר ראשוני, גולמי ואלמנטרי שאפשר לעבוד איתו. המתח שנוצר בין שני הקטבים הללו מרתק 

זו יצירתה השלישית של כהן מרציאנו העוסקת בגוף המחולל העירום. קדם לה הטריו ״שטח הפקר״ (2020), או בשמו הלועזי – No Man's Land, עבודה שיצרה עם הכוריאוגרפיות והרקדניות מיכל סממה ועדי שילדן במסגרת שהות אמנית במרכז כלים לכוריאוגרפיה, וראתה אור בפסטיבל צוללן בשנה שעברה. ״העבודה עם הבנות״, כפי שמכנה אותה כהן מרציאנו, היא יצירה פגיעה וחשופה במיוחד "שנראית כמו מחקר על מאמץ פיזי והרפיה בעת ובעונה אחת״.

בעבודה, שבה הופיעה עם השתיים בעירום מלא, הן הפכו את הגוף המעורטל לאתר נשי של התנסויות, משחקים ומאמצים כבירים שמפיק צלילים, נכשל, מצליח ומתהווה לאיטו. גם במהלכה אי אפשר היה שלא לחשוב על ייצוגים של הגוף דווקא באמנות הפלסטית, כמו ברגע מכונן של מפגן של נשיות ואנושיות מתריסה וכאובה שבה סממה פשוקת הרגליים התאמצה להישאר בתנוחה מאתגרת שכמו ריפררה ל״מקורו של העולם״ המפורסם של גוסטב קורבה, אולי הציור הראשון בתולדות האמנות המערבית שתיאר את הפות ואת שיער הערווה הנשי.

מתוך שטח הפקר. צילום: מעיין כהן מרציאנו

מתוך שטח הפקר. צילום: מעיין כהן מרציאנו

צילום: איתן אלחדז

צילום: איתן אלחדז

העבודה הראשונה של כהן מרציאנו שבה הביעה את עניינה בגוף העירום, התחילה ממחקר שערכה באמצעות גופה שלה. את הסולו Body View, שהעלתה בבכורה בפסטיבל א־ז׳אנר ב־2017, החלה ליצור עוד כסטודנטית באקדמיה למוזיקה ומחול. הוא כלל מקטעים תנועתיים כאובים, שלאורכם רעדה ורטטה כשלגופה זוג תחתונים בלבד, עטפה את עצמה בניילון נצמד ודיברה מונולוג חשוף אך פארודי על רצונה להתקבל שדורש ממנה לשלם מחיר, כמו מגישה אנלוגיה למצבן של נשים בעולם שטוף פורנוגרפיה והחפצה.

״זה סולו שעבר דרך ארוכה. המחקר שלי את הגוף העירום לא התחיל באמצעותו, אבל שם הוא כבר קיבל צורה. זו הייתה העבודה הראשונה שיצרתי שהייתי שלמה איתה, ושעברתי איתה איזושהי כברת דרך. אני מעריכה עבודות בזק שנוצרות במשך כמה חודשים ספורים, אבל יש ערך אחר לעבודה שאת יוצרת במהלך שנה שלמה, מפתחת וחושבת עליה הרבה. זה יותר הכיוון שלי, וזה מה שקרה עם העבודה הזו, שבהמשך גם הוצגה במסגרת חשיפה בינלאומית במרכז מחול שלם״.

כשהיא נשאלת למה התחילה להתעניין בגוף העירום, היא נעזרת בתנועות ידיים נמרצות כדי לחלוק שלהרגשתה, ״המחול מטשטש את הגוף. לא הבנתי איפה הגוף, והיה לי רצון להאיר אותו. זה מעסיק אותי עד היום. מצד אחד, הגוף העירום מעוגן בתרבות הפופולרית ובתעשיית הפורנו, הוא מאוד מסומן ושטוף תוכן. אך מצד שני, הוא הדבר הכי קרוב לחומר ראשוני, גולמי ואלמנטרי שאפשר לעבוד איתו. המתח שנוצר בין שני הקטבים הללו מרתק״.

בין לבין, יצרה עבודה נוספת שנגעה בעולמות תוכן בלתי שגרתיים: היצירה HOUSE, עבודה שנולדה מתוך שיתוף פעולה עם הרקדנית סנז׳נה אז׳קובה, עלתה בבכורה ב־2018 בפסטיבל ״בין שמיים לארץ״ הירושלמי והתבססה על ריקוד ההאוס, תת־סוגה בריקוד ההיפ הופ שמרוחקת ככל שניתן לדמיין מהתנועתיות המעונבת והמוקפדת של המחול הקלאסי. למה דווקא האוס? חלק מהסקרנות ומהאהבה שלה לתנועה.

״הגעתי לסגנון המחול הזה דרך יוטיוב. חיפשתי מישהו שילמד אותי ולא מצאתי. בסופו של דבר מצאתי מורה שנהייתה חברה, ואז יצרתי איתה עבודה. אני חושבת שזה אומר משהו על החיפוש שלי, ואולי זה גם היתרון שנובע מכך שאני לא מגיעה מחינוך קלאסי למחול. הזרות שלי בתוך המדיום יוצרת משהו אחר״.

כשאני תוהה היכן היא ממקמת את עצמה על גבי מפת המחול העכשווי, כהן מרציאנו ממהרת להשיב שהיא ״קצת עוף מוזר בשדה הזה. אבל אולי צריך להגיד את זה בהסתייגות, כי בימינו כבר קיים מנעד הרבה יותר רחב. עולם המחול מתכתב עם ומשלב את תחומי הפרפורמנס והתיאטרון החזותי, ומתפתח דרך כל מני יוצרים שמגיעים ממקומות שונים״.

מול גוף עירום, משהו בך נדרך

כהן מרציאנו היא כמובן לא יוצרת המחול הראשונה שבוחרת לעסוק בעירום. הגוף העירום החל להעסיק את עולם המחול בהססנות־מה כבר במאה ה־20, עת כוהנת המחול האמריקאי איזדורה דאנקן החלה לחשוף את שדיה בחלק מהריקודים שלה, ביצירות ששאלו את תו התקן הערכי שלהן מהקלאסיזם היווני. במקביל לה, הרקדן וכותב התנועה האקספרסיוניסטי רודולף לאבאן, החל לחקור את הגוף העירום כחלל משוחרר ואוטופי, וכשתנועות הדאדא והסוריאליזם תפסו תאוצה באירופה הרקדניות שלו כיכבו בעירום לעיתים קרובות בערבי התרבות בקברט וולטר שבציריך.

למרות התנגדות מצד שמות גדולים כמו מרס קנינגהאם ומרת׳ה גרהאם, המפנה היצירתי שהחל בשנות ה־60 עם פעילותה של קבוצת תיאטרון מחול ג׳אדסון בניו יורק, ובפרט של היוצרת האגדית אנה הלפרין, החזיר את העירום לתמונה, ונדמה שמאז הוא כאן כדי להישאר. גם בישראל יש לכהן מרציאנו אינספור קולגות שיוצרים בתנועה מעורטלת: מאוהד נהרין, דרך מאיה לוי וחנן אננדו מרס, וכלה בפרפורמרית השותפה מיכל סממה.

כהן מרציאנו מסרבת לקבל את ההשוואה ליוצרים אחרים, ובפרט על רקע דיון ביוצרים שמשתמשים בעירום כאמצעי לזעזע ולהמם את צופיהם או לנסח טענה מגדרית כזו או אחרת. ״אני לא מעוניינת לדבר בשפה שמתייחסת לגוף באופן בינארי, שטוענת שאו שהגוף הוא דבר אלים או שהוא עובר חיפצון. אני מדברת בשפה חומרית: זו אמנות, אני לא כותבת מאמר וטוענת בו שאני רוצה לעסוק בפמיניזם או לחקור נשיות. השנה היא 2022, זה לא מעניין לדבר כך יותר״.

מתוך המופע Whom of A Kind. צילום: דויד קפלן

מתוך המופע Whom of A Kind. צילום: דויד קפלן

אז מה כן מעניין בעירום, וטוען אותו במשמעויות שאינן רק פרובוקציה חזותית?

״מה שמעניין אותי זה שלך כצופה גם יש גוף עירום, את מזהה אותו, ולכן כשאת מסתכלת על גוף עירום של רקדן או רקדנית את יכולה לשאול שאלות. פתאום את יכולה לתפוס אותו כדבר שמפיק פסקול. כשאת יושבת מול גוף עירום, משהו בך נדרך. או שזה מביך אותך, או שזה תוקף אותך, או שזה נעים לך, או שאת לא מבינה מה הולך לקרות ומה אני כיוצרת רוצה ממך. את מייד נהיית אקטיבית באיזשהו אופן״.

על אף התובענות הכרוכה בהופעה בעירום, היא מספרת שלא התקשתה למצוא פרפורמרים שישתפו עימה פעולה. ״בגלל שהעירום הוא נישה מאוד קטנה בארץ, אז כל מי שמתעסק בו הוא כמו איזה שותף גורל. כולנו יודעים מי פועל בנושא הזה, אנחנו הולכים לראות את העבודות זה של זו. את לא יכולה להסס כשמדובר בהשתתפות ביצירת מחול בעירום. או שזה התחום שלך ואת 200 אחוז אול־אין, או שלא.

״זה דורש מהרקדן או מהרקדנית לשים את הנשמה שלהם מול הקהל. בעבודה על No Man's Land לא הזמנתי רקדניות יש מאין, אלא עניינתי את מיכל סממה ועדי שילדן במחקר שלי ולשמחתי הרבה הן רצו לקחת בו חלק. זו לא הפעם הראשונה שהן עבדו בעירום. את עדי הכרתי כי היא יצרה בעירום וחלקנו ערב בחשיפה בינלאומית, ואת העבודה של מיכל חקרתי עוד כשהיא חיה ופעלה בחו״ל ומאוד התעניינתי בה.

״בעבודה על Whom of A Kind, נדי יואל כתב לי והחלטנו להיפגש בסטודיו, וכך נוצר בינינו חיבור. את ניר וידן פגשתי בסטודיו כבר לפני שנתיים, והיה לי ברור שמתישהו נעבוד ביחד; הוא פרפורמר מאוד מנוסה שעבד בעירום הרבה לפני, והוא מבין אותי. חשוב להדגיש שאני לא יכולה להחליף אף אחד בקאסט, היוצרים השותפים הם החומרים והם עצמם עושים את החומרים והופכים את היצירות למה שהן״.

זה פורמט מסוג אחר, שלא נענה לחוקים הרגילים של פסטיבלי מחול שבהם יצירות מוצגות בזו או אחר זו לפי אוצרות מסורתית של ייצור תוכנייה

את היצירה החדשה, Whom of A Kind, היא מציגה בפסטיבל צוללן כחלק מהאירוע ״תערוכה להקתית 3: Pull-Down״, לצד עבודות מאת נעה יצחקי ועודד קוממי. ״יש חוטים שעוברים בין כל העבודות, ויחד אנחנו מייצרים אירוע משותף.

״אני כל הזמן חושבת על העבודות של היוצרים האחרים ומתעניינת בהן, אנחנו נפגשים, מדברים ופועלים יחד. התוכן מושפע מהפורמט, שקבע עדו פדר. זה פורמט מסוג אחר, שלא נענה לחוקים הרגילים של פסטיבלי מחול שבהם יצירות מוצגות בזו או אחר זו לפי אוצרות מסורתית של ייצור תוכנייה. אני מאוד מעריכה את הפסטיבל ואת ההצעה שמעלה עדו, שהיא מסקרנת ומאתגרת״.

birds

את העבודה הזו, כמו גם את No Man's Land ואת Body View, ליווה אמנותית היוצר הרב־תחומי ארי טפרברג. ״הכרתי את ארי כשעבדתי על הסולו שלי ב־2017, והיה בינינו חיבור חזק. הוא חבר טוב, שותף לגילויים ולהחלטות, ומאוד עוזר לי לנסח. ארי הוא אמן עם הרבה כובעים שיוצר בכל העולמות שקיימים בעבודה שלי: תנועה, סאונד וחומר. לכן החיבור בינינו עובד מצוין״.

החומר שהוא הגוף הגברי

נראה כי בשלוש יצירותיה, שנפרשו על פני חמש שנים, התפתחה כהן מרציאנו מעבודה בגוף ראשון ויצירת סולו לעבודה בגוף שני, שבמהלכה יצרה וביצעה עם שתי רקדניות אחרות. השלב האחרון בעשייתה הוא המעבר לגוף שלישי – ביצירתה החדשה, Whom of A Kind, היא חוקרת את הגוף הגברי ולוקחת צעד אחורה מקדמת הבמה אל מאחורי הקלעים.

״המעבר הזה הוא טבעי. זה ביטוי של התפתחות ושל טוטאליות שאני דורשת מעצמי. קשה לי להיות כוריאוגרפית טוטאלית כשאני בפנים. כשהחלטתי לעבוד עם רקדנים גברים אז זה היה ברור שלא אשתתף, הרי אין לי את הגוף הזה ואני באה מבחוץ, אבל אני עדיין רוצה להתעסק איתו וליצור משהו אודותיו״.

לא חששת ליצור עבודה שהיא לא רק עבור רקדנים גברים אלא כזו המנסה לנסח אמירה על מהות ההוויה הגופנית הגברית?

״ברור, זה אפילו קצת לא נעים לי: איך אני ככוריאוגרפית אישה עובדת עם הגוף הגברי ועוד רוצה להגיד עליו משהו? מי אני בכלל? אני כל הזמן בוחנת את עצמי מול הסוגייה הזו, ושואלת הרבה שאלות. אבל, אני לא יכולה להתעסק בגוף העירום ולהתמקד רק בגוף הנשי. זה מאוד מאתגר לעבוד עם הגוף הגברי. הוא אמנם נטוע עמוק באמנות, אך הוא לא זוכה להתייחסות רבה כפי שנהוג לחשוב בתחום האמנות העכשווית, בעוד שלגוף הנשי יש הרבה מופעים בתרבות ולכן גם הרבה יצירה וכתיבה ביקורתית ביחס אליו. אז זה גוף שהוא זר לי אך מאוד מעניין אותי, ואי אפשר שלא לעסוק בו״.

מתוך המופע Whom of A Kind. צילום: דויד קפלן

מתוך המופע Whom of A Kind. צילום: דויד קפלן

איך אני ככוריאוגרפית אישה עובדת עם הגוף הגברי ועוד רוצה להגיד עליו משהו? מי אני בכלל? אני כל הזמן בוחנת את עצמי מול הסוגייה הזו, אבל אני לא יכולה להתעסק בגוף העירום ולהתמקד רק בגוף הנשי

ליצירה החליטה לקרוא Whom of A Kind אחרי שכבר הגתה שם עברי, ״יחיד במינו״. ״בעבודה אני לא מתעסקת בגבריות שבטית או צבאית, אין כאן אחוות אחים. אני מתעסקת בחומר שהוא הגוף הגברי, וחופרת בו בצורה סינגולרית. השם באנגלית הוא משחק מילים על הביטוי One of a kind, שנהוג לומר על אוביקטים נדירים או על חפצי אמנות. אני מתעסקת בגוף הגברי הספציפי, והופכת אותו לאוביקט יחיד במינו, אבל מה זה היחיד במינו הזה? מה מתפרק בו? מה אני חושבת שאני יודעת על הגוף הזה? מה אני לא יודעת? מה אני יכולה לגלות?״.

באמצעות העבודה, מנסה כהן מרציאנו לנסח תחביר פרפורמטיבי דואלי, כזה שבו המופיעים הם פגיעים אך גם שולטים בסיטואציה שנרקמת לעיני הקהל. ״אני בוחנת את השבריריות של הגוף הגברי, את היענותו לכוח הכבידה, את היותו מונח על פדסטל בלתי אפשרי. הרקדנים כביכול חשופים בפני הצופים, אבל מאתגרים את המבט שלהם. הצופים לא יכולים להיות פסיביים, לשקוע בחשכת התיאטרון ולהירדם, כי הם מונחים כמו אוביקטים אסתטיים מכל עבריהם של הרקדנים. כשהאמנות מביאה עירום, נוצרת דיאלקטיקה מעניינת. מצד אחד את רואה אותי במערומי, אך מאידך אני חושפת את המבט שלך ושולטת על החוויה שלך״.

מה היית רוצה לעורר בקהל?

״חוויה של קשב. כשאת נכנסת למוזיאון, את יוצאת מהמרחב האורבני ויכולה לשהות כמה זמן שאת רוצה מול יצירה. אני לוקחת את האלמנט הזה של ההשהייה מהאמנות הפלסטית אל תוך אמנות המופע. מה שאת מרגישה וחווה אחרי חמש דקות של צפייה בגוף העירום זה לא מה שתרגישי אחרי עשר דקות או רבע שעה. ההתבוננות הקשובה ברקדנים, שגופם נושם, רועד ורוטט ממאמץ שבהחזקת תנוחות קשות וביצירת תנועות מזעריות, היא זו שיוצרת טרנספורמציה בתודעה״.

אחרי שהתנסת בעבודה בעירום בגפך, עם נשים ועם גברים, מה החלום הבא?

״אם עד כה בעבודותי הגופים היו יחידניים ונפרדים, בעבודה הבאה הייתי רוצה ליצור חיבור חומרי וממשי בין הגופים, ממש עור אחד ורקמה אחת. יש לי מחשבה ללכת עם זה עד הסוף ולהציג את שלוש העבודות יחד, באירוע אחד בן שלוש שעות שכל כולו עירום. תתמודדו, ובואו בהמוניכם״.


פסטיבל צוללן | 25.6-10.7
מעיין כהן מרציאנו | Whom of A Kind
היצירה זכתה לתמיכת תוכנית הרזידנסי של מרכז ״כלים״ ולשהות אמנית במרכז לאמנות עכשווית (CCA), במסגרת תוכנית הרזידנסי ״טייץ מחול ומחשבה״
ייעוץ אמנותי: ארי טפרברג; פרפורמרים שותפים ליצירה: ניר וידן, נדי יואל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. מור

    זה הפמיניזם האמיתי, כשהאישה היא היוצרת והאובייקט הוא גוף הגבר. יש לנו להשלים פער של מאות שנים באומנות שבהן זה היה ההפך.

  2. אריק

    קראתי והתבוננתי בתמונות שצורפו כייצוג של מכלול התמונות.
    שני דברים גורמים לי להסס אם ללכת:
    1. המהות הגברית, כל גבר יעיד על כך, קשורה גם לאיבר המין שלו. אין לי מושג אם הוא יוןפיע בתמונות בתערוכה, אבל כנראה כבר לא אגיע על מנת לבדוק.
    2. המהות הגברית איננה נמצאת ב"שלמות הקלאסית" של הגוף [רקדנים]. המבט המחפיץ הרבה יותר קיצוני כאן, למשל בתמונה הראשונה של הגבר על הכסא, בהשוואה לציורי נשים עירומות מהרנסנס או אפילו בגדי ים בפרסומת. יתרה מכך, גברים שעירים, שמנים, נמוכים, גבוהים, ולא אינני שייך למאמינים ב- תקינות פוליטית, אלא שמהות הגבר, מגיל 30 ומעלה היא גם הכרס המשתפלת והפאתטיות, אם אינו נשוי, בחיפוש אחרי "זיון".

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden