כל מה שחשוב ויפה
דגה פדר ולהקת ביתא. צילומים: אייל אקהאוס
דגה פדר ולהקת ביתא. צילומים: אייל אקהאוס

באמא שלה: דגה פדר רוקדת חוויה רוחנית

ביצירה חדשה שתעלה בפסטיבל אינטימדאנס, דגה פדר מהרהרת על יחסיה עם אמה, שבהם נעוצים שורשי חיבורה למסורת המחול האתיופי. ״ריקוד הוא החלמה, הוא יוצר קהילתיות ודינמיקה. זה בסיסי כמו האדמה שאנחנו דורכות עליה״

בסרטון ששולחת לי הרקדנית, הכוריאוגרפית, המוזיקאית והציירת דגה פדר מחדר החזרות שלה, דמותה הדקה והשרירית נראית שפופה על הרצפה. הראסטות הבהירות שלה משמיעות קול שקשוק עדין כשסוף־סוף היא מניפה את ראשה במחוות פשיטה קטועה, מתמשכת. באותה איטיות שבה היא מניחה לעמוד השדרה שלה להתקמר ולהתקער, בוקעת ממנה אלומת קול צלולה, ארוכה וחודרת.

כשפדר מתחילה לשיר, עמוק מהסרעפת בקול רך אך עוצמתי, תנועות ידיה מלוות אותה. הן מברישות את האוויר סביבה בעדנה שהופכת בן רגע למקצב אינטנסיבי כשהן פוגשות את בית החזה שלה והולמות בו שוב ושוב, משחקות בו כבבית תהודה. במעברים שבין בתי השיר שהיא שרה היא שולחת לפתע את זרועותיה הרחק ממנה, כמו מטילה אותן אל האופק, ועוצרת את נשימתה בצליל חריקה, כזה שגורם גם לי להתיק את נשימתי במתח. פדר ממשיכה להחדיר עוד אוויר אל ריאותיה, שמצפצפות ברחש המאזכר אזעקה, עד שהיא שבה לזמזם את השיר כאילו לא אירע דבר.

אבל משהו בהחלט מתרחש בחדר החזרות. עוד ימים ספורים התמהיל הייחודי הזה בין קול לתנועה, בין עבודת נשימה לשירה מהנשמה, ייחשף לעיני הקהל בתיאטרון תמונע בתל אביב במסגרת פסטיבל אינטימדאנס ה־23 (מנהלות אמנותיות: מירב דגן וסתיו מרין). הסולו החדש של היוצרת האוטודידקטית, ואולי האישי ביותר ביצירותיה עד כה, עוסק במערכת היחסים האינטימית של פדר עם אימה, ולכן גם זכה לשם הראוי ״באמא־שלי״.

זו הפעם הראשונה שבה פדר לוקחת חלק בפסטיבל מחול מהסוג הזה, וגם ההתנסות הראשונה שלה בהעמדתה של עבודת מחול ללא ליווי מוזיקלי. בשיחה בתיאטרון, רגע אחרי עוד חזרה, פדר משתפת שלא חשבה שתנקוט בצעד כזה אי פעם, ״כי מוזיקה מפעילה אותי. כשאני רוקדת עם מוזיקה, היא תורמת לי דברים לתהליך שלא הייתי חושבת עליהם בלעדיה. אבל גיליתי שגם השקט תורם לריקוד. בהתחלה היעדר המוזיקה היה מורכב, ממש נלחמתי בזה. עכשיו זה כבר גורם לי להרגיש חופשיה״.

דגה פדר. צילום: ענבל כהן חמו

דגה פדר. צילום: ענבל כהן חמו

היו מצבים בהם אני בטוחה שאנשים מעולם המחול העכשווי הסתכלו על העבודות שלי בביקורת, כי הם מגיעים מהכשרה מסוימת ויכול להיות שהשפה שלי לא תואמת את מה שהם מאמינים בו

החיפוש אחר החופש הוא תמה חוזרת בחייה של פדר, שנולדה ב־1978 באזור גונדר שבאתיופיה ועלתה לארץ בגפה בשנת 1985 במסגרת מבצע משה. את דרכה היצירתית היא טוותה בעצמה, מסרבת לצעוד במסלולים המוכרים להכשרת אמנים במגוון התחומים שבהם היא עוסקת.

״לא למדתי מוזיקה ומחול באופן פורמלי אף פעם״, מספרת היוצרת, שעל אף שביכרה לרכוש השכלה רשמית סללה את דרכה לחברות בעמותת הכוריאוגרפים ולמעמד בכיר כמנהלת אמנותית וכוריאוגרפית של להקת המחול ״ביתא״, שיסדה הכוריאוגרפית וחוקרת המחול ד״ר רות אשל. פדר היא גם מוזיקאית פעילה: ב־2009 הופיעה כזמרת בקונצרט של התזמורת הסימפונית חיפה, וכיום היא שרה ומנגנת בהרכב שהקימה עם בן זוגה, נגן הקונטרבס טל פדר.

״ההכשרה הכי פורמלית שעברתי הייתה בציור. עשיתי תואר בחינוך, אמנות ויצירה באוניברסיטת חיפה, אבל גם לשם הגעתי בלי בסיס טכני. איכשהו קיבלו אותי ללימודים, ואת הטכניקה למדתי תוך כדי התבוננות, לפחות באופן חלקי. היום אני נמצאת בשלב שבו אני כבר לא מתעסקת בטכניקה, אלא במה שאני רוצה להגיד באמצעות הציור ובעומק הדברים״.

הריקוד הוא כלי

לאורך השנים, השילוב המיוחד של כישרון מולד ועבודה מאומצת זיכו את פדר בחיבוק חם מהממסד. בחודש יוני האחרון ההכרה הגיעה בדמותה של זכייה בפרס ליצירה מקורית עכשווית לשנת 2022 של קרן רבינוביץ׳ ונווה שכטר – בית לתרבות, לקהילה ולאמנות יהודית עכשווית. בשנה שעברה קיבלה פדר את פרס שרת העלייה והקליטה לעולים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, ובעבר הוענקו לה גם פרס הקרן החדשה לישראל ופרס משרד התרבות ליוצרים צעירים.

פדר לא נושאת את עיניה לפרסים, אבל מודה על כך שהם מסייעים לה להמשיך להתקיים כלכלית כיוצרת. כשאני שואלת אותה האם היא מזדהה עם ההגדרה של חבר השופטים, שהעניקו לה את הפרס בשל היותה ״אחד הקולות האמנותיים והתרבותיים החשובים בהוויה של הקהילה האתיופית המקומית״, היא עוצרת כדי לחשוב ובוררת את מילותיה בזהירות.

לבסוף היא משיבה: ״אני רואה את עצמי כאמנית, מבלי להגדיר או לצמצם את עצמי. אבל לא אכפת לי להיות מוגדרת כיוצרת אתיופית, אם זה מעורר השראה באמנים אחרים ונותן להם רצון לעסוק באמנות. ההתעסקות שלי בשורשים עשויה לגרום לאנשים אחרים להתחבר לשורשים שלהם או להרשות לעצמם להכיר את המסורת שלהם ולשלב אותה באמנות שלהם, וזה מבורך בעיני״.

דגה פדר ולהקת ביתא. צילומים: אייל אקהאוס

דגה פדר ולהקת ביתא. צילומים: אייל אקהאוס

ההוקרה שממנה נהנית פדר היא במידה רבה תודות להתעקשותה להכיר במסורת שלה – המחול האתיופי המסורתי, שאותו היא משלבת ביצירותיה האישיות ובעבודות שהיא יוצרת עבור להקת ״ביתא״ עם תחביר תנועתי הלקוח מעולמות המחול העכשווי לכדי שפה תנועתית חדשה, כזו הנשענת על יסודות הפולקלור אך מעניקה להם פרשנות מודרנית ופרפורמטיבית. ״אם את מכירה את החוקים, קשה לך לשבור אותם״, פדר מסבירה כשאני תוהה אם מעולם לא התחרטה על כך שלא למדה מחול מערבי במסגרת רשמית.

״אם את לא מכירה את החוקים את מגיעה חופשיה, וזו הגישה שלי בעבודה שלי – הן בעבודה עם הרקדניות בלהקה והן ביצירות הסולו שלי. אין לי טכניקה מערבית, אבל יש לי טכניקות אחרות. אני מאוד מחוברת לגוף שלי, ובעבודות שלי אני מנסה לחקור כל איבר ואיבר בו. הריקוד משמש עבורי כלי, באמצעותו אני מבטאת את העולם הפנימי שלי״.

פדר מודה שבעבר ספגה ביקורת גם מהקהילה האתיופית וגם מיוצרים של מחול עכשווי, שהתקשו להבין כיצד הדיאלקט החדש שפיתחה מייצג את העולמות שבקרבם הם פועלים. ״אני אף פעם לא מנסה להתאים את עצמי, או להיות כביכול נכונה ביחס לאיזושהי מסגרת או שפה תנועתית. זה לא מעניין אותי. היו מצבים שבהם אני בטוחה שאנשים מעולם המחול העכשווי הסתכלו על העבודות שלי בביקורת, כי הם מגיעים מהכשרה מסוימת ויכול להיות שהשפה שלי לא תואמת את מה שהם מאמינים בו״.

אם את שייכת לקהילה שעסוקה בהישרדות – תרבותית, חינוכית, כלכלית וחברתית – אז את צריכה להיות מסוגלת לשבור איזו חומה כדי לרדוף אחר משהו שאת מרגישה שנולדת אליו. לעסוק באמנות זו פריווילגיה

אז במה היא כן מאמינה? ״אני רואה את האמנות כמשהו נקי וחופשי, במיוחד הריקוד. ברגע שאת מתחילה לחשוב, ׳טוב, יש רק דרך אחת נכונה להניף את הרגל, בזווית הזו׳, אז את מפרמטת את הדברים וסוגרת אותם. חראם. אנחנו לא רוקדות כדי להידמות למישהו או כדי למסגר את עצמנו, אלא כי ריקוד הוא הדבר הכי טבעי בעולם. ריקוד הוא החלמה, הוא יוצר קהילתיות ודינמיקה. זה בסיסי כמו האדמה שאנחנו דורכות עליה״.

את דרכה המקצועית בעולם המחול החלה בהיותה בת 25, אקט שבפני עצמו קרא תיגר על הקונבנציה המערבית שעל פיה רקדניות מקצועיות יכולות לפעול בשדה רק אם הן מתחילות את הכשרתן בגיל צעיר ככל האפשר. כמו הרבה סיפורי הצלחה אחרים, חשיפתה של פדר לעולם הבמה אירעה במקרה.

״הלכתי לראות חזרות של להקת ׳אקסטא׳ שיסדה רות אשל, כי חברות שלי רקדו בלהקה. לי לא היה אומץ לרקוד מול אנשים, למרות שתמיד רקדתי עם עצמי. הריקודים שהן רקדו היו שונים ממה שהכרתי, הייתי מודעת רק למחול מהסוג שראיתי בטלוויזיה ולמחול האתיופי המסורתי. כשאת צעירה, מאוד קשה לך לעשות דברים בשפות שזרות לך כי את עוד לא מרגישה בנוח בגוף שלך. לכן במשך חצי שנה הייתי רק מתופפת בלהקה, עד שיום אחד נכנסתי לעניינים. פשוט הבנתי שזה הבית שלי, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים״.

המפגש עם אשל ולהקתה, נזכרת פדר, היה גורלי. ״אם זה לא היה קורה בטח הייתי מנסה להיות כמו כולם, להתאים את עצמי לחיים מסוימים עם הרבה קושי. אני בטוחה שלא הייתי מוצאת את מקומי בעולם אם לא הייתי נחשפת להזדמנות הזו. נפתח לי עולם והבנתי שזה שלי, שאני חלק מזה״.

בוחרת רקדניות לפי האישיות

החל מ־1999 הופיעה במשך שבע שנים כסולנית בלהקת ״אקסטא״, והשתתפה בהופעות ובפסטיבלים ברחבי הארץ ומעבר לים. ב־2005 ייסדה אשל את הלהקה בתצורתה הנוכחית, שכונתה ״ביתא״. פדר הצטרפה להרכב הרקדנים המייסדים, וסיירה עם הלהקה ברחבי העולם. במקביל, הקימה מספר להקות מחול עבור בני נוער, ולימדה מחול בבתי ספר ובפנימיות, לצד העברת סדנאות מחול אתיופי בישראל ובארצות הברית.

״באיזשהו שלב עזבתי את הלהקה, והיה לי ולכמה רקדנים נוספים ניסיון להקים הרכב חדש. אחרי שנה זה נפסק, כי לא היו משאבים או מי שיוביל את זה. לא התעסקתי במחול כשנה, אבל הרגשתי שאני צריכה את זה כמו אוויר לנשימה, אז הקמתי הרכב חדש״. אשל הגיעה לצפות ביצירה שיצרה פדר במסגרת אותה להקה, שנקראה ״ווזהווזה״, ובשנת 2013 הזמינה את פדר לחזור ללהקת ״ביתא״ ולקחת את מושכות הניהול לידיה.

כיום הלהקה מבוססת בחיפה, וכוללת רקדניות אתיופיות לצד רקדניות שרכשו רק השכלה תנועתית מערבית. ״את תצחקי, אבל אני בוחרת את הרקדניות לפי האישיות שלהן. קודם כל אני מדברת איתן, ואם מישהי מחוברת לעצמה ולעומק שלה, ויש לה תפיסת עולם עמוקה, אז אני מאמינה שתהיה לה יכולת להביא משהו שהוא מעבר לגופני. לפעמים אני אפילו לא צריכה לראות את הטכניקה שלהן״.

העבודה עם הלהקה היא מתגמלת, אך גם מאתגרת, ״כי אני צריכה לייצר גשר בין שני העולמות. לשמחתי, אני יכולה להתמודד עם זה כי כאמור, אני לא מגיעה עם חוקים. דווקא בזכות זה יוצאים דברים חדשים ויפים. תחשבי על זה ככה: כשבני זוג מתחברים ומביאים ילד לעולם, אז הם יוצרים היבריד, לא? משהו חדש נובע משניהם. אותו הדבר קורה מבחינת הטכניקה והמהות שאני מפתחת בלהקה. המפגש בין הרקדניות מוליד משהו, אנחנו מייצרות יחד שפה חדשה״.

אחת מהמשוכות שעומדות בפניה בניהול הלהקה, לדבריה של פדר, הוא היעדרן של רקדניות אתיופיות. ״אני מחפשת כל הזמן רקדניות אתיופיות שירצו לרקוד אבל אין הרבה. יש רקדניות אתיופיות שרוקדות מחול אתיופי מסורתי, אבל רבות מהן לא מעוניינות לנסות לרקוד מחול עכשווי, אולי בגלל החשש מפני הלא המוכר. לרבות מבנות הקהילה יש קשיים כלכליים מבית, אז איך הן יעלו בדעתן ללכת להתפרנס מאמנות? אם את שייכת לקהילה שעסוקה בהישרדות – תרבותית, חינוכית, כלכלית וחברתית – אז את צריכה להיות מסוגלת לשבור איזו חומה כדי לרדוף אחר משהו שאת מרגישה שנולדת אליו. לעסוק באמנות זו פריווילגיה. גם מי שכביכול יש לו כסף מתקשה להתפרנס מאמנות. לשמחתי, אני הלכתי עם הלב שלי מילדות ובחרתי באמנות, אבל זה לא תמיד קל״.

עוד סוגייה שעליה פדר מצרה היא חוסר העניין מצד הקהל האתיופי בישראל. ״בתרבות האתיופית, בגלל קשיי ההישרדות הכלכליים, לרבים מחברי הקהילה אין כסף לרכוש כרטיסים וללכת לראות מופעי מחול. באותה מידה שרבים מחברי הקהילה לא ילכו לראות אמנות, הם גם לא יצאו מהבית כדי לראות מחול עכשווי. אולי ברמה מסוימת, עבור הקהילה האתיופית מה שאני עושה הוא קצת זר. במובן הזה אני מרגישה שונה, ולכן חווה בדידות. אבל אני רוקדת עם התחושה הזו״.

לפעמים אני ואמא שלי עיסה אחת, ולעיתים אנחנו נפרדות, כמו שמיים מארץ. חשבתי על כל הדברים שמחברים בינינו, ברמות החיצוניות, הפנימיות והתרבותיות אך גם על ההיבטים בהם אנחנו נבדלות

גם סוג התכנים שביקשה לחקור בעבודות עם הלהקה והשפה התנועתית שהיא עומלת על פיתוחה מזמנים קשיים, בשל האופי הניסיוני והחלוצי של המחקר התנועתי שפדר מקיימת. ״בשנים הראשונות שלי בלהקה, הייתה לי מחויבות גדולה למסורת ולתרבות האתיופית כאישה וכיוצרת. ראיתי את עצמי כמעין שליחה, היו לי הרבה שאלות על זהות, והתייחסתי לתנועה האתיופית בעבודה שלי הרבה יותר ממה שאני מתעסקת בה כיום. בשנים שחלפו, השפה התנועתית שאני משתמשת בה כדי ליצור עבור הלהקה עברה הרבה שינויים. לקחתי את הניואנסים הכי דקים של שפת התנועה האתיופית המסורתית וזיקקתי אותם, עיבדתי אותם עד שנותרו רק זיכרונות מהמסורת״.

לעיתים קרובות, מודה פדר, התקשתה לקבל תמונה מלאה של יצירותיה משום שהייתה כה מעורבת בכל פרט בתהליך העבודה. ״בהתחלה רקדתי עם יתר הרקדניות בלהקה, וזה לא נתן לי אפשרות להסתכל על היצירות בעין חיצונית. לא ידעתי איך העבודות נראות מבחוץ וזה היה לא פשוט. באיזשהו שלב החלטתי להפריד את עצמי מהן. אבל הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק לרקוד, אז המשכתי לפעול ככוריאוגרפית עבור הלהקה ובמקביל ליצור עבודות סולו לעצמי במסגרות אחרות״.

אפילו האופן שבו היא תופסת את החיבור שלה למחול האתיופי המסורתי השתנה בעקבות העבודה ארוכת השנים עם הלהקה. ״בתור ילדה, כשהגעתי לארץ הפסקתי לרקוד מחול אתיופי מסורתי. באופן פרדוקסלי למדתי אותו בהרחבה דווקא בישראל, כשהתחלתי לעבוד עם רות אשל. אני מתכוונת ללימודים ברמה השכלית, כי הקצב, הגוף והאינסטינקטים כבר היו שם״.

כשהיא נשאלת מה השיעור המשמעותי ביותר שלמדה בתפקידה כמנהלת אמנותית וכוריאוגרפית, פדר מחייכת. ״למדתי להפוך את המחול האתיופי המסורתי, שהוא מאוד אישי, למשהו פרפורמטיבי שנועד לעיני קהל. למדתי לחלוק את הריקוד, ולא להשאיר אותו כמשהו שהוא רק שלי. עד היום, כשאני מופיעה אני מרגישה שאני מחוברת לקהל, ועם זאת מסוגלת פתאום לעצום עיניים באמצע הופעה. עצימת העיניים, או כיוון אחר של המבט, הם לא ניתוק. אני לא משאירה את הקהל לבד, אני פשוט מתחברת לעצמי. אני מתייחסת למחול כאל חוויה רוחנית״.

birds

החיבור לעולמה הפנימי של פדר ניכר במיוחד ביצירתה החדשה, עבודה המוקדשת לחקר היחסים בינה לבין אמה. הרעיון ליצירה התגבש כשדגן ומרין הזמינו אותה להשתתף בפסטיבל: ״הן פנו אלי מתוך ההיכרות שלנו, לשמחתי הרבה. אני ממש נרגשת לקראת ההופעה בפסטיבל, כי זו הפעם הראשונה שאני יוצרת בקונסטלציה כזו. רוב הדברים שעשיתי היו באופן עצמאי, כך שכל ההחלטות בנוגע לאיך, מתי ואיפה ליצור היו רק שלי. סתיו, מירב ואני רצינו לשתף פעולה בעבר וזה לא התאפשר, והנה השנה זה הזדמן״.

פדר מספרת שפגשה את השתיים ״רק עם סקיצה ברמה התיאורטית, טקסט, אבל לא מעבר לכך. התחלתי מאפס״. נקודת ההתחלה הייתה הרהור פנימי בנושא ההתבגרות וההזדקנות. ״השנה הרגשתי שאני מתבגרת, ופתאום חשתי פחד בנוגע לגוף שלי ולתחום העיסוק שלי בעתיד. כשאני חושבת על העתיד, מי שאני רואה כדוגמה וכתמונת מראה היא אמא שלי, שהיא אישה מבוגרת״.

אמה של היוצרת, שגידלה אותה ואת תשעת אחיה לבדה, ״הייתה ממש נמרה פעם, אישה מאוד אקטיבית. אבל היום היא בגיל מתקדם, כבר לא בקו הבריאות, ולכן רוב הזמן היא נמצאת בבית ויושבת על הכורסה שלה, בקושי זזה. כשאני רואה את התמונה שלה לנגד עיני רוחי אני תוהה מה יהיה הסוף שלי, וחשה פחד״.

בתהליך העבודה חשבה על היחסים ביניהן, וכך יצרה עבודה שהיא אוטוביוגרפית אך גם מבקשת לגעת בנושא היחסים בין אימהות לבנות באופן רחב יותר. ״לפעמים אני ואמא שלי עיסה אחת, ולעיתים אנחנו נפרדות, כמו שמיים מארץ. חשבתי על כל הדברים שמחברים בינינו, ברמות החיצוניות, הפנימיות והתרבותיות אך גם על ההבטים שבהם אנחנו נבדלות״.

היום אני שמחה

ב״באמא־שלי״ משתדלת פדר להתחקות אחר השפה התנועתית של אמה. ״אני מנסה להיכנס לדמות של אמא שלי, להבין איך היא מחזיקה את התנועה. לעיתים אני יוצאת מהדמות שלה וחוזרת להיות עצמי, עם התנועה שאופיינית לי״. העבודה גם מציעה רפלקציה על צידו השני של המטבע, ומשקפת את חוויותיה של פדר כאם לבת יחידה, כיום נערה בת 15.

״הילדה שלי רקדנית טבעית מדהימה. מאז שהיא בת שלוש אני מתייעצת איתה על היצירות שלי, ובלי האישור שלה יש דברים שאני פשוט לא עושה. יש לה ראייה אינטואיטיבית, היא מבינה מה נכון ולא נכון מבחינת הקצב הטבעי של היצירה. היא מוזיקאית ולכן לא לומדת מחול, אבל הלוואי שיום אחד היא תבוא לרקוד אצלי בלהקה. לפעמים, כשאני מסתכלת עליה, אני רואה מעין צינור שעובר ממנה אלי, ובחזרה לאמא שלי״.

פדר חושפת שבמופע תעשה שימוש בהקלטות מקוריות של אמה. ״אמא שלי תופסת את הריקוד כמשהו שעושים עם קצב, היא לא מבינה איך אפשר לספר סיפור דרך תנועה. סיפרתי לה שאני יוצרת ריקוד עלי ועליה, והיא לא כל כך יודעת מה זה יצירה. מצד שני, היא מכירה אותי ואת מה שהיא מכנה השיגעונות שלי, אז היא בטח מתארת לעצמה מה אעשה. היא כבר הייתה במופעים שלי, ותוך כדי תנועה אני מרגישה את הנוכחות שלה בקהל. זה מאוד מרגש אותי״.

ומה הלאה, אחרי שתחשוף את הסולו החדש? פדר מתוודה שהיא אף פעם לא מתכננת את היצירה הבאה, אלא מניחה לה לנבוע ממנה. ״זה תלוי בעונות השנה. בקיץ המוזיקה בוקעת ממני. אם אני לא שרה ומנגנת עם ההרכב שלי אז אני מתקלטת. בחורף אני מתמקדת בדרך כלל במחול, ובאביב הציור מתפרץ ממני, עולה בי רצון לצייר על כל משטח שאני יכולה להגיע אליו״.

המוזיקה והתנועה שלובי זרוע בעולמה. ״המקור של המחול הוא בעולמות אחרים ועמוקים. זה מעין חלל שאני נכנסת אליו ודגה דברים מתוכו. המוסיקה מגיעה ממקום של יותר קלילות ושמחת חיים. כבר מזמן עברתי את השלב של להיות יוצרת מיוסרת. כנראה בזכות העובדה שהייתי עצובה בעבר, היום אני אישה מאוד שמחה״.


באמא־שלי
יוצרת ומבצעת: דגה פדר
פסטיבל אינטימדאנס 2022
תיאטרון תמונע

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden