כל מה שחשוב ויפה
יפעת זיו. צילום: Muperphoto
יפעת זיו. צילום: Muperphoto

יפעת זיו: ״הסאונד מפעיל, דווקא בגלל שהוא בלתי נתפס״

המוזיקאית, המלחינה ואמנית הסאונד יפעת זיו משלבת קולות וצלילים שהקליטה במקומות שונים, החל מיערות הגשם בברזיל וכלה בעגלה של בנה התינוק. בסוף החודש תעלה יצירתה החדשה בפסטיבל אינטימדאנס, שבה היא מחברת בין סאונד לתאורה

חמש דקות לתוך שיחת הזום שלנו (שסבלה מכשלי שמע משמעותיים, שאליהם הגיבה יפעת זיו בחיוך סבלני), מתחילה אמנית הסאונד לשיר בספונטניות. ״גשם בוא, בוא גשם בוא״, היא מטעימה באחד מהקולות הצלולים והחודרים ביותר ששמעתי לאחרונה. ״את מבינה״, היא עוברת בזריזות למקצב דיבור קולח, כאילו לא חוללה פלא קטן בזה הרגע, ״זה השיר שאני שרה לילדים והם מתבקשים לשיר אותו בחזרה״.

הילדים שעליהם מדברת זיו הם קהל היעד של היצירה החדשה שלה, ״קפיצה אל האמזונס״, שהוצגה בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל הקרון הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, ובגינה זיו נאלצה לקיים את המפגש שלנו דרך מסך המחשב. אלה ימים עמוסים במיוחד עבור האמנית הצעירה, שרק לפני כמה חודשים שבה להתגורר בישראל אחרי שהות בת שנתיים בלונדון, במהלכה למדה לתואר שני באמנות סאונד ב־University of the Arts.

״קפיצה אל האמזונס״ הוא מיצב סאונד שזיו מציגה כחלק מ״מתחם העתיד״ – חלל המורכב מעבודות רב־תחומיות של פרפורמנס ומיצב. במסגרת העבודה מזמינה זיו את הילדים המבקרים להיכנס אל תוך ״מאורות הקשבה״, אלמנטים רכים שעיצב ובנה יואב רונת, על מנת לצאת למסע ליערות הגשם בברזיל. את אותו המסע קיימה זיו עצמה בקיץ 2019, כשהשתתפה בתוכנית שהות האמנים Labverde. ב־2020 יצרה בהשראתו מיני אלבום, EP העונה לשם Amazonian Traces of Self, וגם מיצב סאונד שהציגה בגלריית חדר 25 (אוצרת: חגית אמה ורנר).

תוכנית השהות שבה השתתפה נערכה בשטח של שמורת טבע ביער הגשם, המשתייך למכון המחקר של האמזונס. ״שהיתי שם במשך עשרה ימים עם עוד 19 אמנים מדיסציפלינות שונות. היו לנו מפגשים עם חוקרים שסיפרו לנו על המחקר שלהם באוריינטציה של נושאים סביבתיים. חלק מהמפגשים נערכו באמצעות הרצאות וחלקם היו בצורת סיורי שטח משותפים״.

יפעת זיו באמזונס. צילום: הילננדו מנדס

יפעת זיו באמזונס. צילום: הילננדו מנדס

קפיצה אל האמזונס. צילום: יואב רונת

קפיצה אל האמזונס. צילום: יואב רונת

מנותקת מכל אמצעי תקשורת אלקטרוני, זיו ״צללה לתוך החוויה. המצלול של יער הגשם הוא מאוד עוטף ועוצמתי, זה לא דומה לשום חלל סונורי ששהיתי בו לפני כן. נוצר לי חיבור עמוק למקום, ומשבר האקלים הפך מוחשי לנגד עיני. חזרתי מהרזידנסי ביום בו החדשות התמלאו בסיפורים על השריפות הנוראיות שהתרחשו באמזונס בקיץ ההוא, וזה היה מאוד מטלטל״.

הילדים נכנסים למאורות ההקשבה ויוצאים לטיול ביערות הגשם שקורה רק עם האוזניים. במהלך הטיול הם שומעים צלילים של יער הגשם, סיפורים על החיים ביער ועל החיות המתגוררות בו. הקול שלי מדריך אותם

במהלך שהותה, ניסתה זיו לבדוק כיצד היא יכולה להאזין לאקלים ולסביבה ממקום ביקורתי -איך הופכים להיות קשובים בצורה אקטיבית, מתוך עניין בהקשבה ובקוליות. היא בדקה זאת באמצעות טיולים שערכה ביערות הגשם בגפה, ש2במהלכם קיימה מדיטציות הקשבה בהשראת המלחינה האמריקאית פאולין אוליברוס.

״אוליברוס קראה לזה Deep listening, הקשבה עמוקה. היא כתבה כל מיני תרגילים של פעולות הקשבה ואילתור. לצד הקלטות של צלילים סביבתיים ופעולות שעשיתי עם הקול שלי, התחלתי לעשות פעולות אילתור ומדיטציה. הרגיל האהוב עליי היה תרגיל שבו את בעצם יושבת בתוך חלל ומנסה לזהות את הסאונד של הנשימה שלך, את הנוכחות הסונורית הכי פשוטה ושקטה. מה קורה כשאנחנו נוכחות במרחב ופשוט נושמות? זה רגע מאוד משמעותי עבור היכולת שלנו להקשיב לסביבה״.

את החוויה הייחודית שעברה בעקבות ההתנסות האמנותית שלה היא מנסה להנחיל עכשיו לילדים במסגרת המיצב שיצרה. ״הילדים נכנסים למאורות ההקשבה ויוצאים לטיול ביערות הגשם שקורה רק עם האוזניים. במהלך הטיול הם שומעים צלילים של יער הגשם שהקלטתי כששהיתי שם, סיפורים על החיים ביער ועל החיות המתגוררות בו.

״הקול שלי מדריך אותם. אני מספרת להם שישנו שיר גשם מיוחד, ושאם שרים אותו אפשר להביא את הגשם, וכך לעבור ממקום למקום ביער. זה שיר שהמצאתי בהשראת הקלטות של אוכלוסיות ילידים מהאמזונס, ששרים שירי גשם. ברגע ששרים את השיר נשמע סאונד של גשם, וכשהוא מתפוגג מגיעים למקום חדש במסע״.

מסע בעקבות הקול

זו הפעם הראשונה שזיו יוצרת עבודת סאונד עבור ילדים; לפני שנה הפכה לאם, ״ומאז הילדים פרצו לחיי בסערה״. זיו שמחה לגלות שמרבית קהל הילדים נשאר לאורכה של כל היצירה, שמשכה הוא תשע וחצי דקות. ״לא ידעתי מה תהיה יכולת הקשב של אנשים, גם כי לא פגשתי קהל ילדים בהקשר של היצירות שלי, אבל גם כי העבודה מוצגת במתחם שיש בו 15 יצירות, בפסטיבל שמנהלים אמנותית דפנה קרון ושחר מרום. להפתעתי, אנשים נשארו והקשיבו. ההפתעה הנוספת הייתה שרוב הילדים באמת שרו כשהתבקשו לעשות זאת כחלק מהמסע, ואז התקרבתי כדי להקשיב קצת כי זה באמת מאוד חמוד״.

את המסע הפרטי שלה בעקבות הקול החלה זיו כבר בילדות. ״קול תמיד היה הכלי המרכזי בחיי. כשהייתי ילדה שרתי במקהלה, ואז למדתי במגמת מוזיקה בתיכון ורכשתי גם השכלה קלאסית וגם לימודי ג׳אז״. את התואר הראשון שלה ביצירה רב־תחומית עשתה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. כבר במהלך התואר הייתה שותפה להקמתם של שני הרכבים קוליים – ״האחיות לוז״, טריו קולי מלווה נגנים שפעל במשך חמש שנים, במסגרתו הופיעה זיו בארץ ובעולם עם יצירות שהושפעו מג׳אז ומסווינג; ו״אברא אנסמבל״, רביעייה קולית שהוקדשה למחקר של אילתור חופשי ויצירת עבודות פרפורמנס מבוססות מקום.

במקביל לעבודה עם שני ההרכבים, שקדה זיו על פיתוחה של פרקטיקה יצירתית אישית שבאה לידי ביטוי במופעי הסולו שלה: עבודות בעלות איכות אינטימית ורוחנית, רוויות אפקטים קוליים וטכנולוגיים, שירה, דיבור, נגינה על אובייקטים שונים ושימוש בהקלטות שטח. כדי להרחיב את המחקר האמנותי שלה נסעה ללונדון. השנים שהעבירה שם העניקו לה ״הזדמנות להתעמק בכל הסוגייה של הסאונד והקשבה, גם בעולמות יותר מחשבתיים וקונספטואליים. זה היה תואר במסגרת בית ספר לאמנות, ולכן הייתי מוקפת באנשים שחושבים, כותבים ומדברים על סאונד. את זה הכנסתי לתוך העבודות שלי״.

קפיצה אל האמזונס. צילום: דור קדמי

קפיצה אל האמזונס. צילום: דור קדמי

קפיצה אל האמזונס. צילום: יואב רונת

קפיצה אל האמזונס. צילום: יואב רונת

על אף שבישראל אין שפע של חללים המוקדשים לאמנות סאונד ולמרות המחסור באוצרים שזהו תחום התמקצעותם ובקהל רחב שיפקוד הופעות, זיו שמחה לשוב לישראל. ״שהיתי בלונדון במהלך התפרצות הקורונה, ובמשך שנה וחצי העיר הייתה סגורה לגמרי. עכשיו כשאני כאן, אני המומה מכמות הדברים שקורים בארץ, מהתכנים ומהרמה הגבוהה של הפסטיבלים ואירועי התרבות״.

במסגרת העבודה אני משתמשת בהקלטה שהשגתי מהאתר של נאס״א. זו הקלטה של סוניפיקציה של הוויברציות של השמש, כלומר תהליך שבו לוקחים ויברציות ומתרגמים אותן לסאונד

זהו אכן זמן מלא באירועים עבור זיו: בחודש שעבר העלתה סט פרפורמטיבי חי ברחבת סוזן דלל בתל אביב במסגרת סדרת הופעות שיזם פרויקט דבק של עיריית תל־אביב-יפו; אחר כך יצרה את המיצב בבירה; ובסוף חודש אוגוסט תשמש יצירתה החדשה מופע פותח בכל סבבי הופעות המחול בפסטיבל אינטימדאנס שבתיאטרון תמונע. החיבור הלא מובן מאליו עם הפסטיבל, שבשנים קודמות נודע בתור אירוע על טהרת התנועה והמחול באופן כמעט בלעדי, מסקרן את זיו. ״זה מרגיש נכון לאישיות שלי, כי באמת יש לי כמה תחומים שאני מתעניינת בהם״.

אל הפסטיבל הגיעה בעקבות הזמנה מטעם מנהלותיו האמנותיות, הכוריאוגרפיות והרקדניות מירב דגן וסתיו מרין. לפני ארבע שנים הזמינו השתיים את זיו להשתתף בסדרה בה העלו את יצירתן המשותפת, ״תתקרבי״, לצד יצירות של אמניות העוסקות בחיבור שבין קול לגוף. ״בזמנו עשיתי פרפורמנס בן עשר דקות, של קול ומחשב. לקראת פסטיבל אינטימדאנס הקרוב הן הזמינו אותי לעשות את זה שוב, בגרסה אחרת״.

התוצאה של ההזמנה הזו היא יצירה בשם ״עלות״, מופע המורכב מקול, הקלטות שטח, אלקטרוניקה וגוף תאורה, שבה יוסף משיח סייע לזיו ביצירת האינטגרציה בין הסאונד לתאורה. ״אני אתחבר לאחד מגופי התאורה שיצרה נועה אלרן, שיוצב במרכז חלל הבר בתיאטרון, מתוך כוונה ליצור אינטגרציה בין הסאונד שאפיק לבין התנועה שתקרה בתוך אלמנט התאורה״. הקלטות השטח שבהן תשמש זיו במהלך המופע הוקלטו בשעת הזריחה, רגע חמקמק שאותו היא חוקרת מזה מספר שנים.

״אני מתעניינת בזמן של טרום הזריחה, שעת השחר. השעה הזו מכונה גם ׳שעת מקהלת השחר׳, כי זו השעה שבה הציפורים מתעוררות ומתחילות לתקשר אחת עם השנייה. התחלתי להתעסק בשעה הזו כששהיתי באמזונס. יום אחד במהלך השהות שלי התעוררתי לפנות בוקר, טיפסתי על מגדל בגובה 40 מטרים והקשבתי ליער הגשם מתעורר. עמדתי וראיתי אותו ניעור לחיים, מעל צמרות העצים. זו הייתה חוויה מכוננת״.

המרחב שבין לבין

העניין של זיו בעולם הסאונד הכרוך בזריחה דחף אותה למחקר סמי־מדעי באופיו. ״במסגרת העבודה אני משתמשת בהקלטה שהשגתי מהאתר של נאס״א. זו הקלטה של סוניפיקציה של הוויברציות של השמש, כלומר תהליך שבו לוקחים ויברציות ומתרגמים אותן לסאונד. יש בהקלטה הזו בערה מאוד מסקרנת״.

בשנים שחלפו מאז הרזידנסי בברזיל המשיכה זיו לייצר הקלטות של שעת השחר, וחלקן, כולל הקלטה טרייה שנערכה על גבי גג בתל אביב, מצאו את דרכן אל תוך ״עלות״. ״זה פרפורמנס שמתעסק במרחב שבין לבין. בין חושך לאור. בין לילה ליום. בין שקט לקול. בין השמעת קול, לבין הרגע לפני שהצליל יוצא החוצה״.

Amazonian Traces of Self, חדר 25. צילום: דרור שוחט

Amazonian Traces of Self, חדר 25. צילום: דרור שוחט

את ההקלטה על הגג התל אביבי ביצעה זיו כחלק משידור רדיו מיוחד שמתרחש פעם בשנה, ובמהלכו אנשים שונים משמיעים את הצליל של הזריחה מרחבי הגלובוס. אל התשדיר הוזמנה להצטרף כחלק מתוכנית שהות אמנים של עיריית תל אביב בשם ״סוכני רעש״.

״השתתפתי ברזידנסי הזה בתקופה שבה אני מרגישה שאני עצמי הייתי בין לבין. אחרי שבני נולד, במשך כמעט שנה שלמה הייתי מוקדשת בצורה אקסקלוסיבית לאימהות, וקצת התרחקתי מהפרקטיס האמנותי שלי. פתאום נוצרה לי ההזדמנות להשתתף ברזידנסי הזה, והרגיש לי נכון לעשות פרויקט שיזלוג לתוך הפרקטיקה היצירתית שלי דרך זמן משותף עם הבן שלי״.

עקבתי אחר האופן שבו בני גילה את הקול שלו. זה שלב שקודם לדיבור, והוא מאוד מסקרן אותי גם כאם אך גם כיוצרת שעובדת עם הקול ועם השפה

זיו פעלה בחלל העירוני במשך שישה שבועות, לצד בנה הפעוט. ״הפכנו את זה לריטואל שהתרחש מספר פעמים בשבוע. היינו יוצאים לרזידנסי אחרי שבני התעורר משינת הבוקר, שזו השעה בה נהגתי ללכת איתו לגן השעשועים כדי לשחק. במקום ללכת לגן השעשועים הייתי עולה איתו על אוטובוס, ויחד נסענו לחלל של ׳סוכנות רעש׳״. היא חיברה לעגלת התינוק מכשיר הקלטה והקליטה את הנסיעות אל חלל הרזידנסי ואת הצלילים שהיא ובנה הפיקו בו יחדיו.

״עקבתי אחר האופן שבו בני גילה את הקול שלו. זה שלב שקודם לדיבור, והוא מסקרן אותי גם כאם אך גם כיוצרת שעובדת עם הקול ועם השפה. מרחב החקירה של בני הוא מרחב שיש בו היררכיות שונות מאלו שיש לנו כשאנחנו מדברות שפה באופן שוטף. השימוש של בני בעיצורים, באותיות ובקשרים ביניהם הוא עדיין מאוד חופשי. זה מעניין אותי ביחס לאופן שבו אני עובדת כמאלתרת, באינטואיטיביות שבה אני חושבת על הקול כעל מעין שלוחה של חווית ההקשבה. זה עניין שאני מתעסקת איתו בשנים האחרונות, ופתאום דרך הבן שלי אני מגלה את זה ברזולוציות אחרות״.

birds

בסוף תקופת השהות יצרה זיו מיצב שתיפקד כמעין יומן חי, שהציע פרשנות קולית לחוויה שחלקה עם בנה. ״הנחתי רמקולים בחלל בכל מיני מקומות, וגם חפצים שהפכו לחשובים בחוויה הזו. ערכתי מהלך של הקלטות שיצרתי בתקופה הזו, ובמשך סוף שבוע אחד הגיעו להאזין ולגלות גם אנשים בוגרים וגם הורים עם ילדיהם. זה היה מקסים כי הילדים הסתובבו, שיחקו עם האלמנטים בחלל, הלכו בעקבות הצלילים והשמיעו צלילים משלהם״.

כשהיא נשאלת מהי המוטיבציה למחקר שלה, זיו קובעת ש״סאונד הוא מאוד מפעיל. דווקא בגלל שהוא בלתי נתפס. הוא לא נראה, הוא לא מוחשי, צליל מגיע לאוויר וממשיך הלאה. דווקא בעולם שלנו, שכל כך מבוסס על דימויים, חוויות מבוססות־סאונד דורשות מאיתנו התמסרות אחרת. יש להן פוטנציאל למצוא קשר למקומות אישיים ולזמן חיבור אחר״.

ומה היא מתכננת עבור היצירות הבאות? ״ליצור חיבור שיעניק חווית הקשבה לסאונד, לפני שייכנס תוכן שיכול לסגור או לקבע את האסוציאציות שעולות. הייתי רוצה לייצר תהליך שיפעיל את הדמיון ויאפשר למאזינים להתחבר ממקום אישי, אבל גם להגיע לקונטקסט שאני יוצרת עבורם. אני עדיין מחפשת איך לעשות את זה״.


עלות | יפעת זיו
פסטיבל אינטימדאנס, תיאטרון תמונע
31.8-6.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden