כל מה שחשוב ויפה
ג׳ף ברידג׳ס, הזקן. צילומים: דיסני+
ג׳ף ברידג׳ס, הזקן. צילומים: דיסני+

הזקן: מתח מורט עצבים וקצת יותר מדי פאתוס

הסדרה החדשה של דיסני+ אפופה מסתורין, מרפררת להיסטוריה ופוליטיקה אמריקאית, ומתהדרת בשחקנים מעולים - ג׳ף ברידג׳ס וג׳ון לית׳גו. אבל לפעמים היא לוקחת את עצמה קצת יותר מדי ברצינות

בסיוט; כך מתחילה סדרת המתח ה״זקן״, בכיכובם של ג׳ף ברידג׳ס וג׳ון לית׳גו. הסיוט העלום והמבעית, שבו אישה מביטה לעומק נשמתו של ברידג׳ס ואומרת ״אני רואה אותך״, שב ורודף את הגיבור ואת הסדרה לכל אורכה. מדובר בסדרה אפופה מסתורין, המאופיינת בליהוק מעולה, קצב איטי, סיבובים חדים וקשרים פוליטיים־אלגוריים הכרוכים בהיסטוריה האמריקאית. עם זאת, עקביות היא לא מצדדיה הטובים יותר.

הסיפור סובב סביב דן צ׳ייס, דמות מורכבת שמתגלה, בניגוד אירוני לשם הסדרה, כאדם קטלני עם היסטוריה ברוטלית שנס מעברו. מאז שאשתו מתה הוא מלווה רק בשני כלבים, חי בבית קטן ומנהל חיים שקטים, דואג למצבו הבריאותי והקוגנטיבי. צ׳ייס נראה תחילה כשכן הקשיש הנחמד והבודד ותו לא. מצג השווא המתעתע והשקט של חיי הכפר מופרים כשמתנקש נשלח לרצחו. מרגע הופכת העלילה לרכבת הרים מפותלת, סדרת מתח מורטת עצבים המתקלפת באיטיות סביב הסיבות שהובילו למצוד.

ג׳ף ברידג׳ס

ג׳ף ברידג׳ס

ג׳ון לית׳גו

ג׳ון לית׳גו

ג׳ף ברידג׳ס (כמעט בן 73) הוא ליהוק נפלא שמצליח לעבור מסך כנשק קטלני למרות גילו. לית׳גו, כהרגלו, פוגע בול במטרה בתפקיד משנה של אדם מפוקפק, והדינמיקה שלו ושל ברידג׳ס היא דוגמה ומופת למשחק

מי שמוביל את המרדף הזה הוא הרולד הארפר (ג׳ון לית׳גו) מהסוכנות הפדרלית. מהר מאוד מתגלה שגם להארפר יש תפקיד מרכזי בהיסטוריה של צ׳ייס, שכן היחסים ביניהם מתוחים וטעונים (בלשון המעטה). היסטוריה זו מתגלה באופן בלתי ליניארי בעוד סיפור מהעבר שקוטע את מרדף ההווה, ההולך ומתעצם, מתפתל, מתבלגן, תוך שהוא נשזר במרכיבים חידתיים נוספים.

לא מעט דברים משחקים לטובתה של סדרת המתח. יש לה שפה אסתטית וסיפורית שובה, מורבידית ועשירה: הצילום, המבנה הנרטיבי, התאורה, הקינטיקה ופס הקול – כולם משמשים את הזקן על מנת לדוג כל פיסה של סקרנות. ג׳ף ברידג׳ס (כמעט בן 73) הוא ליהוק נפלא שמצליח לעבור מסך כנשק קטלני למרות גילו. לית׳גו, כהרגלו, פוגע בול במטרה בתפקיד משנה של אדם מפוקפק, והדינמיקה שלו ושל ברידג׳ס היא דוגמה ומופת למשחק. קטעי האקשן והמתח לאורך הסדרה כולה עובדים היטב, הודות למשחק ולבימוי הנפלא.

אפשר לראות את הטוויסט מקילומטרים

למרות שהסדרה בנויה על פי גבולות הז׳אנר הגנריים, המסתורין תופח: רמזים קטנים נשתלים, סודות ועמימות מלווים את המרדף ההולך ומתפתח, מתעצם ומתגבר, כשעוד ועוד אנשים וארגונים מביעים עניין בתפיסת האיש הזקן. בפרקים הראשונים עולה סקרנות אמיתית באשר לעברו של האדם ושל משתפי הפעולה שלו וגם באשר לאג׳נדות נסתרות ומניעים שמוצאים את שורשם בתקופת המלחמה הקרה באפגניסטן – מערכה שבה האמריקנים סייעו לאפגנים להדוף את הצבא הסובייטי.

קשה לחשוף יותר מבלי להרוס את הטוויסטים המעניינים שמחכים כמעט בכל פרק, אבל אפשר לראות שהסדרה טווה את דרכה על קווים אלגוריים של סיבה ותוצאה – החל מהמלחמה הקרה ומעורבות ארצות הברית במלחמה של אפגניסטן בברית המועצות, דרך שלל אבני הדומינו שנפלו מאז באקלים המקומי, וכלה באירועי ה־11 בספטמבר הטראומטיים.

אבל מספר דברים מעיבים על הבריחה המרתקת של הזקן מעברו הנפשע. ראשית, התמורה אינה תמיד מספקת ביחס לחידתיות והשאלות שהיא פותחת. מתישהו דברים הופכים צפויים. את הטוויסט המרכזי אפשר לראות כבר מקילומטרים, וזה הופך את רגעי הגילוי לרגעים של אנטי־קליימקס.

בעיה נוספת היא הפיתוח התפל של היחסים בין הדמויות. יש מגוון של קשרים מעניינים שצריך היה לחקור בין דמויות מורכבות הלובשות כובעים רבים: אבות, ילדים, חברים, אויבים. הכל ביחד. אבל הקשרים האלה לא זוכים לעומק. קונפליקטים, תככים ומריבות ישנות נפתרים כלא היו, והמתח שמצוי ביניהם אינו מתגבר, אלא נחלש ומה שלא נפתר ב־30 או 40 שנה מגיע באורח קסם לסיומו.

birds

בעיה נוספת, אולי הקטנה ביותר אך גם המעיקה ביותר, היא האופן שבו הזקן לוקח את עצמו ברצינות תהומית מבלי לקחת הפסקה קלה כדי לשתות כוס מים. העלילה וחומר הנושא שלה דורשים רצינות, אבל האם מוזיקה מפחידה צריכה ללוות כל סצנה? כל פריים? משיחה פשוטה עם השכן ועד הזמנה של בקבוק יין ממלצר לאור נרות? יש בזה משהו מגוחך עד כדי פארודי. מי שאחראי על הסאונד רצה לעשות רושם, והתוצאה היא שהפאתוס עובר את הגבול.

אחרי שישה פרקים של מתח שנבנה וסודות שנפתחים ונסגרים מגיע פרק הסיום – שאמור להיות נקודת השיא. אבל במקום זאת מלווה אותו תחושה נחפזת ובלתי מספקת, בעיקר כי הוא משמש יותר מהכל כפרסומת לעונה הבאה של הזקן.

אני לא יודע מה מחכה לסדרה בעונה הבאה, אבל אני די בטוח שעוד שניים או שלושה פרקים והזקן היה יכול להיות מיני סדרה מצוינת, במקום להיות עונה אחת בינונית פלוס מתוך מכלול גדול יותר. בכל זאת, היא ראויה לצפייה, ולו רק בגלל ההופעות שלה והאופן שבו היא מהווה אלגוריה לסיפור חברתי, היסטורי ופוליטי רחב יותר על ארצות הברית שאחרי ה־11 בספטמבר.


הזקן | דיסני+
יוצרים: ג׳ונתן סטינברג ורוברט לוין
ארה״ב, 2022
3.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden