שחר שלו: כאשה, כבת זוג, כבת, וכאחות, הגבריות הישראלית מעסיקה אותי תקופה ארוכה

יובל: הי שחר, בוקר טוב? מה שלומך בימים אלו, רגע לפני פתיחת התערוכה החדשה שאצרת במוזיאון על התפר

שחר: היי יובל, תודה. שלומי טוב, מתרגשת מאוד לקראת פתיחת התערוכה החדשה באוצרותי, ״אלפא״, שתיפתח בערב שלישי ה־15.11 בשעה 18:30 במוזיאון על התפר

יובל: אלפא! שם טעון משהו… ספרי בכמה מילים על התערוכה?

שחר: בהחלט. אלפא נולדה בהשראת מחקר ופרוייקט סרטים שיזמה, הפיקה וערכה קרן היינריך בל והושק בסינמטק תל אביב. בשנים האחרונות אנו עדות ועדים לעיסוק הולך וגובר במושג הגבריות ובשינויים שחלים בו לאור תמורות חברתיות של תנועות נשים ומגדר שמעמידות את האתוס הגברי – ובו בזמן את הסטריאוטיפים וההבניות שמאפיינות אותו – תחת פירוק והרכבה מחודשת.

על אף שאנו נוטות ונוטים לקשר את המונח ״שוויון מגדרי״ עם זכויות נשים ומגדר, ופחות עם גבריות (אולי כי היא ההגמוניה, המרכז, הסטנדרט שביחס אליו מוגדרות זהויות אחרות), חשוב להכניס גם את השיח הגברי לתוך המשוואה, על מנת להגיע לשוויון אמיתי.

התערוכה מבקשת להביט פנימה, לבחון מחדש ולערער על המוסכמות של חיינו, תוך התחקות אחר תפיסות, מודלים ודפוסים שונים של גבריות ישראלית, במטרה לייצר דיון פתוח וחופשי בנושא. יציגו בה 21 אמניות ואמנים מקומיים שעוסקים בנושא ומביאים לידי ביטוי את זווית הראייה האישית שלהם

יובל: ומה העניין שלך במושג הגבריות ובלעשות מזה תערוכה?

שחר: כאשה, כבת זוג, כבת, וכאחות, הנושא מעסיק אותי תקופה ארוכה. אני פמיניסטית בכל רמ״ח איברי, אבל במקביל גם מאמינה שעלינו להתייחס לכל פלחי האוכלוסייה על מנת לדבר על שוויון מגדרי. לטעמי אין זה סותר לדבר על גברים, כשאנו מדברות ומדברים על פמיניזם; להפך. וכמו כל נושא שמסקרן אותי, אני חוקרת אותו דרך השפה שלי – אמנות עכשווית

נבות מילר

רוני לנדה

יונתן אולמן

יוסף קריספל

יעל ברתנא

יובל: יפה. אז יש מחקר – שמה הוא אומר? ומאיפה מתחילים לעבוד על התערוכה?

שחר: שאלת המפתח במחקר היא כיצד אפשר לאפיין, אם בכלל, את הגבריות הישראלית? באמצעות סקר דעת קהל בקרב מדגם ארצי מייצג של אוכלוסיית הגברים הבוגרת בישראל, המחקר מנסה ללמוד על תפיסות ועמדות רווחות לגבי גבריות ישראלית. כמובן שהתשובה לא חד משמעית וקיימות דעות שונות ומגוונות. 

מהמחקר עולה כי חשוב לפרק את המונח ״גבריות בישראל״, הנוטה לראות את הגברים כמקשה אחת הומוגנית, ולהרכיבו מחדש. מכאן התחלתי. מהעובדה שאין דבר חד משמעי.

באמצעות היצירות, ניסיתי לכלול מבטים שונים על גבריות ישראלית – ביקורתיים, הומוריסטיים, פוליטיים, ועוד. אך כדרכה של אמנות, התערוכה לא מתיימרת להקיף את הנושא בשלמותו, לחנך את הקהל, או להעביר מסר אחד ומובהק, אלא דווקא להעלות שאלות, רעיונות ודרכי התבוננות מגוונות באמצעות האמנות ודרך ממדים מורכבים שפתוחים לדיון ולפרשנות

יובל: אז בואי תני כמה דוגמאות לעבודות ולמבטים שונים על גבריות ישראלית שיש בתערוכה

שחר: בשמחה. יצירתה של רוני לנדה לדוגמה, ״תפרחת הכיפה״, או בלעז ״פלורה ארקטה״, מעמתת אותנו עם ההסתכלות על הגוף כאוביקט מנותק מהאדם. מבט מחפצן זה, שעל פי רוב מופנה לנשים, סוקר ביצירתה המאיימת־מאויימת של לנדה את הגוף הגברי דווקא, באופן ההופך את יחסי הכוח השגורים, אך גם מפנה תשומת לב לכך שלא מעט גברים נתונים להחפצה מינית של גופם.

נבות מילר, ביצירתו ״ג׳ון דיר ורוד״, מחליף את צבעי הטרקטור הירוק־צהוב המוכרים לגוונים וורדרדים־אדמדמים. החזרת העוצמה לפלטת הצבעים מאפשרת לו לנפץ את ההבניות החברתיות המקובלות (כחול ל״בנים״, ורוד ל״בנות״), לנכס מחדש אוביקטים פיזיים לתוך עולמו שלו ולהעניק להם משמעות חדשה.

יונתן אולמן, ביצירתו ״ברית״, מציג את פיסת העור שהוסרה בטקס המילה של בנו, בתוך כלי קיבול ייעודי לשימור, כמעין שריד קדוש. טקס החניכה שעובר כמעט כל תינוק יהודי אמנם מזכיר את פעולת הסירוס, אך תפקידו הסמלי הוא להכניס אותו בברית עם אלוהים, המחייבת אותו לפרות ולרבות. בעבודתו האיקונית מופרע הנוהג הדתי על ידי הצבתה של העורלה כאוביקט אמנותי – הצבה שהיא בו זמנית גם הרהור וגם ערעור על עצם מעשה הטקס וברית גברית אינטימית בן אב ובנו.

המבט המחפצן של רוני לנדה, שעל פי רוב מופנה לנשים, סוקר ביצירתה המאיימת־מאויימת של לנדה את הגוף הגברי דווקא, באופן ההופך את יחסי הכוח השגורים, אך גם מפנה תשומת לב לכך שלא מעט גברים נתונים להחפצה מינית של גופם

עוד? 🙂 קשה לבחור 🙂

יעל ברתנא, ביצירתה האיקונית ״מלכי הגבעה״, מתארת קבוצת נהגי שטח על חוף ים תל אביבי, מפלסים את דרכם אל ראש דיונה חולית, תוך התמדה עיקשת. מתחפרים בחול, נכנסים לתוך בורות, נכשלים, צוברים כוח ומנסים שנית להעפיל לפסגה ולכבוש אותה.

הנהגים מרוכזים במשימה שהציבו לעצמם: הם ורכביהם הופכים אחד, נעים בקדחתנות מסונכרנת קדימה ואחורה במעלי ומורדות הגבעות, בעוד שנוף סביבתם – הטבעי והפוליטי כאחד – חולף על פניהם מבלי משים. הם עסוקים בניצחונם האישי, מדי פעם מנסים לשלהב את ילדיהם המשועממים, אך הסיפוק מהצלחתם הוא קצר, והם מיד פונים לחזור על התהליך מהתחלה.

ברגעים הראשונים המבט הולך שולל אחר המחול המוטורי האיטי, מוקסם מרחש גלי הים ומהאור של שעת בין ערביים על רקע הים הכחול, אך ככל שהדימויים חולפים מחלחלת ההכרה שאנו צופים בריטואל חברתי עמוס סמלים של מערכת הכוחות והמיתוסים המניעים את החברה הישראלית

יובל: תגידי רגע, מאיזה שנים העבודות האלו – ובכלל?

שחר: היה לי חשוב שכל היצירות יהיו מקומיות ועכשוויות – כקו מנחה, על מנת לדבר על גבריות ישראלית של היום. יצירתה של יעל היא המוקדמת ביותר (2003), אך עדיין רלוונטית מאוד לטעמי. האחרים יותר חדשים: יצירתו של נבות היא משנת 2021, של אולמן מ־2020, ושל לנדה מ־2022

יובל: כלומר רוב העבודות הן מהשנים האחרונות?

שחר: נכון

שחר שלו. צילום: מ״ל

אלי פטל

שחר מרקוס

פואד אגבריה

נועה קלגסבלד

ורד אהרונוביץ. צילום: מיכאל לירן

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יובל: אז אני שם רגע את העבודה (המעולה) של יעל ברתנא בצד, העבודות האחרות שסיפרת עליהן מהשנים האחרונות, עולה מהן ראייה אחרת – פרוגרסיבית? קווירית? ליברלית? – ואני תוהה אם זה באמת מאפיין את הגבריות הישראלית. אני יודע שאי אפשר להכליל ושאת (והמחקר) רוצה להראות מכלול ומנעד, ועדיין. האם זה לא wishful thinking?

שחר: יכול להיות. המטרה שלי היא לעורר שיח בתקווה לשינוי. אבל כמובן שהתערוכה גם כוללת קולות יותר ביקורתיים. 

לדוגמה יצירתו של יוסף קריספל, ״נשיקה״ (2011), שמציגה את נסיך החלומות מסרטי דיסני כמעין ארכיטיפ בתרבות המערבית: גבר צעיר בעל ייחוס, יפה מראה ואמיץ לב, שתפקידו המרכזי הוא להציל את העלמה במצוקה ותו לא. כאידיאל גברי שאינו בר השגה, דמותו של האביר על הסוס הלבן בדרך כלל ריקה מתוכן, בבואה חלולה שעליה אפשר להשליך פנטזיות אסקפיסטיות והטרו־נורמטיביות של זוגיות ואושר. 

הדיפטיך מתמקד בההשתהות על הרגע שלפני הנשיקה המיוחלת (אמביוולנטיות? חרדת ביצוע? עול ההצלה?) ומעלה שאלות לגבי ציפיות חברתיות ואפשרות בחירתו האישית של הנסיך להחליט את עתידו ומאווייו

יובל: כשאת אומר לעורר שיח בתקווה לשינוי – למה את מייחלת? והאם את אופטימית?

שחר: ברור לי שנותרו עוד מאבקים ומקום לשנות, ושאנחנו עדיין לא שם. אבל אני גם מאמינה שאנחנו בדרך הנכונה. יש לא מעט פעילות ופעילים חברתיים ששמים לעצמם את השוויון והדמוקרטיה המגדרית כמטרת על, ועושים עבודה נפלאה

ברור לי שנותרו עוד מאבקים ומקום לשנות, ושאנחנו עדיין לא שם. אבל אני גם מאמינה שאנחנו בדרך הנכונה. יש לא מעט פעילות ופעילים חברתיים ששמים לעצמם את השוויון והדמוקרטיה המגדרית כמטרת על, ועושים עבודה נפלאה

יובל: אז מתבקש לשאול בהקשר הזה על המיקום של התערוכה, במוזיאון על התפר – ואולי זו גם הזדמנות שתספרי על הקשר שלך למוזיאון

שחר: מוזיאון על התפר ממוקם, כשמו, על התפר הירושלמי – בין מאה שערים לשייח׳ ג׳ראח׳, שער שכם ומוסררה. על התפר בין תרבויות, חברות, אמונות, שפות, דעות, לאומים, שונים זה מזה. 

הוא מוגדר כמוזיאון חברתי לאמנות עכשווית, וזו אכן מטרתו – להציג תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית על מנת לדון בנושאים חברתיים בוערים ורלוונטיים לנו, וכדי להגיב לאירועים אקטואליים באמצעות שפת האמנות שהיא שפה נטולת גבולות.

אני עובדת בצוות האוצרות של המוזיאון קרוב לשש שנים, והוא הבית השני (ולפעמים הראשון) שלי. מרב מאור (מנהלת המוזיאון), ואני, עובדות באופן צמוד והדדי, כמובן גם בתערוכה הנוכחית, בה זכיתי גם לקבל ייעוץ אוצרותי של ד״ר שיר אלוני יערי

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

שחר: יש עוד הרבה אמניות ואמנים טובים שלא דנו בהם, ופה המקום שלי להותיר טעם של עוד 🙂 ולהזמין אתכםן לבקר בתערוכה (שאגב תציג עד סוף פברואר, 2023)

אלפא
אוצרת: שחר שלו
מוזיאון על התפר, חיל ההנדסה 4, ירושלים
בהשתתפות: פואד אגבריה • ורד אהרונוביץ • יונתן אולמן • אורית אשרי • יעל ברתנא • יעל יודקוביק • רוני לנדה • נבות מילר • דניאלה מרוז • שחר מרקוס • כרם נאטור • אלי פטל • ניב פרידמן • תמיר צדוק • נועה קלגסבלד • מרב קמל וחליל בלבין • יוסף קריספל • ליטל רובינשטיין • רועי רוזן • יעל רוכמן
פתיחה: 15.11.22; נעילה: 28.2.23