כל מה שחשוב ויפה
נבות מילר, גלריה ברוורמן. צילומים: מ״ל
נבות מילר, גלריה ברוורמן. צילומים: מ״ל

נבות מילר בגלריה ברוורמן: הומו־ארוטיות ופאות מחומצנות

נבות מילר מציג שילוב צבעוני במיוחד של חייו כאמן צעיר שיצא מהארון לאחר שעבר לברלין; מסתובב עם פאות מחומצנות ומבין ש״אף פעם אין אמת אחת״ ושאין תשובה אחת לשאלה ״מי אתה באמת״

כמה ימים לאחר שנפתחה לנבות מילר תערוכת יחיד בלונדון, וחודש לפני פתיחת תערוכה בגלריה ברוורמן בתל אביב (וראשונה בישראל), אני יושב איתו ביום שמש אביבי של חודש אפריל האחרון על ספסל בהמפסטד הית׳ בלונדון. הוא מדבר בגילוי לב על העזיבה של אורח החיים הדתי, על המעבר לברלין, על היציאה מהארון, על החיים כאמן צעיר שמנסה למצוא את המקום שלו בסצינה הבינלאומית – כולם באים לידי ביטוי בצורה כזו או אחרת בציורים עזי הצבע שלו.

ואז, שעה לתוך השיחה הקולחת, הוא מוריד לרגע את כובע המצחיה שלו. פתאום מתגלות הפאות שלו, ולמרות שידעתי שהן שם, הרגע הזה מצליח להפתיע ולבלבל אותי; קצת כמו העבודות שלו. הדבר הראשון בציורים גדולי הממדים, שחלקם מגיע לגודל של 1.8/2.2 מטרים, הוא הצבעוניות העזה: צהובים, כחולים, ירוקים, אדומים, ורודים; חגיגה לא מתנצלת ומלאת תנופה של צבע. הדמויות, רובן גברים צעירים – בבריכה, בחדר מלון, בחוף הים, בבית קפה, בבר – לבושים וערומים.

אבל גם שם – רק מבט נוסף יגלה שלחלק מהדמויות, באופן מפתיע, יש פאות. ״לפני משהו כמו עשר שנים עברתי לברלין והתחלתי לחיות את החיים שלי, לצאת מהארון עד הסוף, עם כל מה שברלין יכולה להציע״, הוא מסביר את עניין הפיאות. ״רציתי לשמור על הזהות שלי, לא בהכרח זו הדתית. שלוש שנים לאחר מכן, ב־2016, ביקרתי בלוס אנג׳לס. התכנית הייתה להמשיך להוואי אבל פגשתי בחור וכל התכניות שלי השתנו.

״חזרתי לברלין ואחרי שלושה שבועות החלטתי לשוב לאל־איי. היה משהו בדרך שבה שחרדים הלכו שם עם הפאות שלהם, במקום שהוא לא בהכרח יהודי – שלא היה ביג דיל: כמו שהשמש זורחת בכל בוקר ושהיא תשקע עוד כמה שעות.

זה היה כל כך אותנטי ו׳משעמם׳, ואז חשבתי על זה – שאני אוהב איך שהפאות נראות. ופאות בלי כיפה זה הכי ניגוד, יותר מכל ציצית או שמירת נגיעה או בתי כנסת שלוש פעמים ביום או צום או אוכל כשר – כל מה שאני לא עושה

״זה היה כל כך אותנטי ו׳משעמם׳, ואז חשבתי על זה – שאני אוהב איך שהפאות נראות. ופאות בלי כיפה זה הכי ניגוד, יותר מכל ציצית או שמירת נגיעה או בתי כנסת שלוש פעמים ביום או צום או אוכל כשר – כל מה שאני לא עושה. כמובן שזה קצת בעייתי כי במובן מסוים זה ניכוס, אבל אני מרשה לעצמי כי אני מגיע משם. אני גם פתוח לשמוע ביקורת, אני לא רוצה לעשות משהו שהוא רק פרובוקטיבי. אני רוצה לעורר תגובות, אבל לא רק לשם הפרובוקציה״.

נבות מילר. צילום: Davit Giorgadze

נבות מילר. צילום: Davit Giorgadze

אבל אתה כן עושה משהו פרובוקטיבי.

״העבודה שלי ביוגרפית; אינטימית, אישית. היא מציגה אנשים מהחיים שלי או מקומות שביקרתי בהם: זה יכול להיות חדר שלנתי בו, מישהו שביליתי איתו לילה, או שניהם. וכשאני מצייר את הרגעים האלו, אני תמיד מעוניין להכניס רפרנסים מהזהות שלי – הרקע שלי, החינוך הדתי שגדלתי בו; הומואיות, משיכה, תשוקה. אני מצייר מאהב, חבר, סצינה קבוצתית, ולפעמים אני ׳אעשה אותם יהודים׳ ואוסיף להם פאות.

״אני חי בברלין ואני רוצה לחזק את הזהות שלי, את מי שאני. מצד שני אני רוצה לעשות את זה בצורה עדינה, חכמה; לא חייבים להכניס מגן דוד, לבוש חרדי בשחור־לבן, אותיות בעברית, מנורה או תפילין, כדי שאנשים יבינו. זה לא ׳לפנים׳, תראו הזין שלי נימול. יש לי גם עבודות יותר שטותיות וילדותיות, פחות מלנכוליות או דרמטיות״.

די. עד כאן

בשנה האחרונה חובבי האמנות נתקלו יותר ויותר בעבודותיו ובשמו של מילר. הוא בן 31, חי בברלין, והספיק להציג במספר תערוכות יחיד וקבוצתיות בלונדון, ברלין וזלצבורג (ובקרוב גם בניו יורק). לאחרונה הוא אף התארח בפודקאסט האמנות המצליח Talk Art של רוברט דיאמנט וראסל טובי, שגם אצר את התערוכה הנוכחית שלו בלונדון.

בתערוכה בגלריה ברוורמן יציג מילר עשרה ציורי שמן שאפשר למצוא בהם סיטואציות שכוללות את אותם מוטיבים של דת, גבריות צעירה והומו־ארוטיות. הפרקטיקה שלו מתחילה בתיעוד: הוא מצלם ומסריט רגעים ואירועים המתרחשים סביבו, ועל ידי כך בונה את מאגר הזיכרונות שלו כדי לתרגם אותם בהמשך ליצירותיו. כך, כל ציור לוכד רגע בחייו; מפגש אינטימי, מקום מילדותו, חוויה מינית או רגע משמח עם חברים ואוהבים.

בריכת שחיה בקאזה בילו

בריכת שחיה בקאזה בילו

את ההצלחה של מילר נדמה שאפשר לייחס קודם כל לצבעוניות העזה של העבודות, אבל גם למראה הלא שגרתי ולביוגרפיה יוצאת הדופן. הוא גדל במשפחה דתית לצד שני אחים ואחות אחת, במושב שדמות מחולה בבקעת הירדן, ״מההתנחלויות הפחות קיצוניות באג׳נדה שלהן, של אנשים שחיפשו יותר איכות חיים מאידיאולוגיה. למדתי בבית ספר מעורב בקיבוץ, הלכתי לבית כנסת שלוש פעמים ביום, אבל עם הזמן נהייתי פחות דתי עד שבשנה הראשונה בצבא אמרתי להורים שלי – די. עד כאן״.

מה קרה?

״זה היה די דרמטי: יום שישי בערב, קבלת שבת, במהלך התפילה אמרתי לאבא שלי שאני לא מבין את זה. הוא לא הבין על מה אני מדבר, אמר לי ׳תירגע׳. ואז, במקום להצטרף לארוחת שבת, עזבתי את בית הכנסת, יצאתי מהשער של הישוב ואמרתי לחייל ששמר בכניסה שאני הולך לחבר ברותם, ההתנחלות הקרובה, ואם מישהו שואל על נבות אתה יכול להגיד להם שהלכתי.

״כשהגעתי לרותם החיילים ששמרו על הישוב ראו במצלמות מישהו מתקרב לשער של ההתנחלות, והקפיצו את כולם. אבא של אותו חבר היה האחראי על הביטחון בישוב. כשהגעתי הוא שאל אותי יצאתי מדעתך? כמעט ירו בך. הוא התקשר לאבא שלי ואמר לו ׳אם אתה מחפש את הבן שלך הוא פה איתנו׳. המשפחה שלי כבר חיפשה גופה בבריכה״.

מה אבא שלך אמר? איך הוא הגיב? 

״הוא אמר ׳נבותי, אני שמח שאתה בחיים והכל בסדר. תחזור הביתה ונדבר׳״. 

זה ממש סרט.

״כן. הייתי שמח לצייר את זה יום אחד. יש הרבה סיפורים שאפשר לספר על החיים ההם, על איך זה לגדול בארון בהתנחלות דתית. התסריט כבר כתוב…״.

עירום גברי עם קשתות ואדריכלות

בשנת 2013, לאחר השירות הצבאי, עבר מילר לברלין כדי לנסות ולהתקבל ללימודי אדריכלות. ״ידעתי שאני רוצה לעבור לברלין כבר בצבא. המשפחה שלי טיילה הרבה – ארצות הברית, קנדה, טורקיה ועוד – מגיל צעיר יחסית כבר טיילתי לבד עם חברים. ההחלטה לגור בברלין שחררה אותי, זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי״.

אחרי הפעם הראשונה שניסה להתקבל ללימודים ולא הצליח הוא נרשם למכינה. ״העבודות שלי היו מאוד רישומיות, גרפיט, עיפרון, עירום גברי עם קשתות ואדריכלות. היינו 22 סטודנטים והעבודות של כולם היו הרבה יותר צבעוניות, בעוד שתיק העבודות שלי בשלב ההוא היה רק שחור ולבן״.

הסטודיו בברלין. צילומים: מ״ל

הסטודיו בברלין. צילומים: מ״ל

אחרי ניסיון נוסף להתקבל ללימודים שגם הוא לא צלח, אחר המנחים שלו המליץ שתהיה לו ״פלאן בי״: לנסות להתקבל ללימודי אמנות. ״למרות שלא התקבלתי לאדריכלות עד היום אני נהנה משימוש חכם בחלל, משימוש מתוחכם בצבע, מגישה פחות גנרית לחלון – כמשהו פרקטי שאפשר לשחק איתו. אולי יהיה נכון יותר להגיד סימטריה, פחות אדריכלות, כי אני גם אוהב בלאגן: אני אוהב מצעים פזורים, בגדים מלוכלכים, פרחים שעוד מעט ינבלו או כתמים של קפה״.

איך היו לימודי האמנות?

״בהתחלה, ביסודות, היינו אמורים לעבוד רק עם עיפרון ואני אמרתי אין מצב. במשך שבועיים היינו אמורים לצייר אוזן. שאלתי אם אני יכול לצייר מה שאני רוצה וציירתי עם פסטלים ניאונים. אהבתי את זה, עד שלאט לאט הגוון הניאוני הפך לפחות ניאון ויותר פסטלי. ככה המשכתי עד ינואר 2021, לפני שנה וארבעה חודשים, כשעברתי לסטודיו החדש בברלין. פעם ראשונה סטודיו שלי: זה איפשר לי לעבור בחומרים אחרים ובקנה מידה גדול יותר.

״אם אני מסתכל על הציור הראשון שעשיתי בשנה שעברה – היום אני יותר בטוח בעצמי, אני יודע מה אני עושה. העבודה הראשונה בשמן היתה דומה יותר לעבודה עם פסטל, לא ידעתי איך עובדים עם צבע, איך להחזיק מכחול. באיזה שלב אני די בטוח שאעבוד גם עם אקריליק, אני פשוט צריך משהו שיתניע את זה, שאני ארצה את זה מספיק״.

אני יודע שאני יוצא דופן, קשה לשים עלי תווית אחת. אני יכול להיות הרבה דברים ולפעמים הם מנוגדים אחד לשני וזה בסדר. תראו, יש לו פאות – אה, הוא חרדי – אבל הן מחומצנות; ואין לו כיפה, הוא הומו. זה אני. ואני אוהב את מה שיוצא מזה בסוף

תגיד משהו על בחירת הצבעים שלך? תמיד אהבת צבע?

״דווקא לא אהבתי ורוד כשהייתי ילד, זה משתנה עם הזמן. אני עובר מצהוב לוורוד, או לאדום מכחול, כשאני מצייר אני פשוט רואה איזה צבע עובד לי יותר טוב אחד עם השני, אין איזה קונספט מאחורי זה. פגשתי אתמול במסיבה מישהו ששאל אותי מה אני מצייר. אמרתי לו אתה מכיר את דיוויד הוקני? זה הסגנון.

״אני לא חושב שאני מבין משהו שאחרים לא מבינים. אני גם לא תופס את עצמי יותר מדי ברצינות ולא אוהב שאנשים עושים את זה. זה משעמם. תירגעו. בסוף היום מה אני עושה? אני מצייר. מי צריך עוד ציור? אני לא חושב שאני עושה משהו כל כך מיוחד״. 

birds

ובכל זאת – גם בסרטונים שאתה מעלה לאינסטגרם שלך (ומוצגים בתערוכה בלונדון) וגם בציורים שלך, אתה מציג תיעוד שיש בו מצד אחד משהו מציצני, ומצד שני יש בהם תחושה של כמיהה, מלנכוליה, משהו פואטי. אני אסתכן ואגיד אותנטי.

״הסרטים מראים את האישיות שלי, נותנים קונטקסט. אני פחות רוצה להראות בהם את עצמי ויותר את מה שאני רואה או מה שאני אוהב או עם מי אני מסתובב. גם במקרה הזה לא חשבתי יותר מדי על קונספט. אני פשוט משתמש בחומרים שמסביבי״. 

אז מה, בסוף זה הכל ניסיון לפצות על החיים שלא היו לך קודם?

״לא, זה לא מפצה על מה שהייתי יכול לעשות. היום אני מי שאני בזכות מה שעשית ולא עשיתי. בסיפור הגדול של מי אתה, הרכיבים שמהם אתה עשוי, אנחנו תוצר של חברה, של חינוך, של הורים, של תרבות, ואתה הופך לבן אדם מורכב במובן הזה. אף פעם אין אמת אחת: מי אתה באמת? מאיפה אתה? זו שאלה כל כך מוזרה ששואלים אותי מאיפה אני. למה אתה מתכוון?

״בסוף היום אני בן אדם אחד שגר בברלין ומצייר, לא בירושלים או באיזו התנחלות. יש לעיר הזו היסטוריה ארוכה שכולנו מכירים, לחיות בה כיהודי זה מאתגר, ואני גאה במי שאני, בזהות המורכבת שאני מביא איתי. אני יודע שאני יוצא דופן, קשה לשים עלי תווית אחת. אני יכול להיות הרבה דברים ולפעמים הם מנוגדים אחד לשני וזה בסדר. תראו, יש לו פאות – אה, הוא חרדי – אבל הן מחומצנות; ואין לו כיפה, הוא הומו. זה אני. ואני אוהב את מה שיוצא מזה בסוף״.


נבות מילר | תערוכת יחיד
אוצרת: עדי גורה
גלריה ברוורמן
, אילת 33, תל אביב
פתיחה: 26.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden