אתגר קרת: ״אמא שלי סיפרה על השואה כאילו מדובר בסרט תקופתי שבו היא היתה הכוכבת״

״את? מראיינת את אתגר קרת? מה הקשר?״, שאל אותי כל מי שסיפרתי לו בהתרגשות על המאורע הקרב. ״הוא מציג תערוכה במוזיאון היהודי בברלין״ עניתי, וזה ברוב המקרים לווה בתגובה נוספת של ״תערוכה? אתגר קרת מציג תערוכה?״. ובכן, כן. בימים אלה מציג הסופר תערוכה במוזיאון היהודי בברלין. אני מודה שגם לי זה נשמע תמוה ברגע הראשון, אבל אז צללתי לתוך העניין, ופתאום זה הפך לברור לגמרי.

קרת, בן 55, הוא אחד הסופרים המצליחים במחוזותינו ב־30 השנים האחרונות, אבל הוא גם עוד הרבה דברים. בערך שלו בוויקיפדיה הוא מוגדר כ״סופר, מחזאי, תסריטאי, במאי, קומיקסאי, פזמונאי ושחקן קולנוע״, והכל אמת. ברזומה שלו, לצד ספרים רבי מכר שתורגמו לעשרות שפות ונמכרים ברחבי העולם, יש גם המון סוגים של שיתופי פעולה וזליגה למדיות תרבות נוספות. רק בשנתיים האחרונות הוא כתב וביים יחד עם זוגתו שירה גפן סדרה לערוץ ARTE הצרפתי, יצר וידיאו־דאנס עם הכוריאוגרפית ענבל פינטו ועבד לטובת התערוכה הנוכחית בברלין. כל זה לצד הדיי־ג׳וב שלו. או שמא זה חלק מהדיי־ג׳וב? טוב, מה זה משנה.

אתגר קרת. צילום: ליאל סנד

אימו של אתגר קרת, פולין, 1937. צילום: אלבום משפחתי

באמא שלי, שהיתה אישה עם המון עוצמה, היה משהו בלתי ניתן להגדרה או לתפיסה. בכל פעם שניסיתי לכתוב עליה זה הרגיש כאילו אני לא עושה איתה צדק, שזה לא באמת מצליח להעביר אותה

הסיפור שמאחורי התערוכה, שנקראת Inside Out, מתחיל די מזמן: ״תמיד הייתי קרוב להורים שלי, גם כילד וגם כמבוגר״, מספר קרת. ״כשאבא שלי מת, לפני עשר שנים, כתבתי ספר שנקרא ׳שבע השנים הטובות׳. הוא מתאר את שבע השנים שבהן הייתי גם בן לאבא וגם אבא לבן, ובאופן מוזר הוא הפך להיות הספר הכי מצליח שלי בעולם. הוא תורגם למשהו כמו 40 שפות ביניהן אינודנזית ופרסית. בעברית, אגב, הוא לא פורסם מעולם, כי הבן שלי לא רצה.

״הספר הזה היה הפעם הראשונה שבה כתבתי נון־פיקשן. לפני שאבי נפטר כתבתי רק פיקשן. אני נמשך לזה יותר כי בכל פעם שאני כותב סיפור אני נכנס לאיזו הרפתקה שאני לא יודע לאן היא הולכת. לכתוב נון־פיקשן זה קצת יותר צפוי פחות פרוע. כשאמא שלי מתה, לפני שלוש שנים, ניסיתי לכתוב גם עליה וגיליתי שזה הרבה יותר מסובך עבורי״.

למה?

״באבא שלי היה משהו מאוד ברור. האופן שבו אני חוויתי אותו והאופן שבו העולם חווה אותו היו דומים. הוא לא היה שנוי במחלוקת. באמא שלי, שהיתה אישה עם המון עוצמה, היה משהו בלתי ניתן להגדרה או לתפיסה. בכל פעם שניסיתי לכתוב עליה זה הרגיש כאילו אני לא עושה איתה צדק, שזה לא באמת מצליח להעביר אותה; שלפעמים אני מייפה את המציאות ולפעמים אני לא הוגן איתה. זה מאוד תסכל אותי.

״לפני כשנה וחצי, במהלך תקופת הקורונה, נסענו לברלין לשנת שבתון. אמרתי לעצמי שהמשימה שלי בנסיעה הזאת היא לכתוב על אמא שלי. אחרי ארבעה חודשים בברלין כבר הספקתי לפתוח ניוזלטר ולהתחיל לכתוב סיפורים לפי רעיונות של גולשים, אבל על אמא שלי לא כתבתי מילה״.

התסריטאי הלך רחוק מדי

באותו הזמן בערך פנתה אליו האטי ברג, המנהלת של המוזיאון היהודי בברלין, והזמינה אותו להיפגש. קרת מספר שהיתה ביניהם הכרות מוקדמת כי הווידיאו־דאנס שיצר עם ענבל פינטו הוקרן בין השאר גם שם.

״אני בכלל בנאדם שלא אוהב מוזיאונים. אני מרגיש שהם כמו קתדרלות אבל בלי האל. יש בהם את הנוקשות וחוסר הדיאלוגיות שאני מכיר מהממסד דתי, ודווקא בתחום של אמנות ויצירה שמאוד קרוב אליי. אישית, אני מעדיף לחוות ולראות אמנות במקומות שאין בהם אנשים שצועקים עליי להיות בשקט. אבל האטי הזמינה אותי, אז הלכתי לפגישה.

״היא הציעה שאעשה תערוכה עם עבודות מתוך אוסף וארכיון המוזיאון, ועניתי לה בכנות שזה לא משהו שמעניין אותי. אז היא ביקשה שאחשוב על זה, ואמרה שאם יש משהו שכן מעניין אותי – הם ישמחו לשמוע. קצת בתחמנות עניתי ישר שאני רוצה לעשות משהו שקשור לאמא שלי. ידעתי שזה ינעל את העניין, כי הם גרמנים ואם אתה חותם איתם חוזה אז זהו, אי אפשר לצאת מזה. גמגמתי משהו על זה שהגרעין של התערוכה יהיה טקסטואלי. גם אני לא באמת הבנתי אז מה זה אומר אבל זה נשמע לי מעניין״.

הסיפורים הפחות מוצלחים

תתיה רוזנטל, Over and Over

אסף חנוכה, BEDTIME STORY

המוזיאון זרם על ההצעה והעבודה על התערוכה יצאה לדרך. קרת מספר שיש בעבודה מהסוג הזה עבורו תהליך קצת טיפולי. ״בתור בנאדם שהוא אולי לא מספיק רפלקסיבי ולא הולך לטיפול, עבודה כזאת גורמת לי להבין המון דברים. לאמא שלי היתה ביוגרפיה מאוד מסוימת. אם סיפור החיים שלה היה סדרה בנטפליקס היו אומרים עליה שהתסריטאי הלך רחוק מדי.

״היא היתה ניצולת שואה שאיבדה את כל משפחתה, ומגיל 8־9 היתה לבד בעולם. לא רק שאף אחד מהמשפחה שלה לא נשאר בחיים, גם אף בנאדם שהיא הכירה לפני המלחמה לא נשאר בחיים. כשהתחלתי לנסות ולתווך את הסיפור שלה, הבנתי שהיא תמיד סיפרה לנו אותו באופן שונה מהדרך המקובלת שבה אנשים מבוגרים מספרים את ההיסטוריה שלהם. כשאנחנו ילדים, יש לנו דמיון ותודעה ואת המציאות במקביל – אנחנו קצת כמו עפיפון, כשההורים ובית הספר וכל המבוגרים שמסביב הם על תקן החוט.

אמא שלי היתה מספרת את הסיפורים שלה באופן שבו ילדים חווים אותם – מבפנים החוצה. בניגוד לתפיסה הסטנדרטית שבה כל ניצול שואה נתפס כעוד אבן קטנטנה בפסיפס הנורא והענק, היא סיפרה את הסיפור כשהיא במרכז ולא ההיסטוריה המוכרת

״לאמא שלי לא היה חוט. היא גדלה בבית יתומים והאינטראקציות היחידות שלה עם מבוגרים היו עם כאלה שניסו לגנוב לה את האוכל. זו הסיבה שהיא היתה מספרת את הסיפורים שלה באופן שבו ילדים חווים אותם – מבפנים החוצה (על כן שם התערוכה). היא סיפרה אותם קצת כמו שמספרים אגדה. כשאנחנו שומעים על כיפה אדומה אין לנו מושג איפה הסיפור מתרחש או מתי. ככה היתה גם התפיסה שלה את השואה״.

למה הכוונה?

״בניגוד לתפיסה הסטנדרטית שבה כל ניצול שואה נתפס כעוד אבן קטנטנה בפסיפס הנורא והענק, אמא שלי סיפרה את הסיפור כשהיא במרכז ולא ההיסטוריה המוכרת, כאילו מדובר בסרט תקופתי שבו היא הכוכבת. היא היתה יכולה לספר על המוות של אבא שלה, או על איך בעט אותה חייל מרכבת נוסעת והיא שברה שתי צלעות והיתה צריכה ללכת לבד יחפה בשלג – כמו סיפור אגדה.

״בתור ילד, הסיפורים האלה היו ממסוגרים לי כמשהו ברור. כשהתיישבתי לכתוב אותם כאדם מבוגר, הבנתי פתאום שסיפור שהיא סיפרה על איך, לדוגמה, בכל סיטואציה לא נעימה או קשה סבא שלי היה תמיד מסתכל קודם כל עליה וקורץ – הוא בכלל סיפור על איך אימי וסבי היו אחראיים למוות אלים של שכן אנטישמי. בגיל חמש, כששמעתי אותו, הוא היה מבחינתי סיפור על איך סבא שלי היה אבא טוב. התהליך של מפגש מחודש עם הסיפורים האלה גרם לי להבין המון דברים. התחלתי לכתוב את הטקסטים. חלקם יצאו לא מוצלחים וחלקם יצאו *ממש* לא מוצלחים״.

הכי טוב שהצלחתי, וגם זה לא משהו

אותם הטקסטים, הלא־מוצלחים והלא־מוצלחים פחות, הם אלה שעומדים במרכז התערוכה בברלין. עשרת הסיפורים הלא־מוצלחים (כלומר, הטובים יותר) הודפסו על דפים, קומטו, כווצ׳צ׳ו ונזרקו על רצפת המוזיאון, כמו טיוטות הסיפורים הבלתי־מוצלחות שקרת מכווצ׳ץ׳ וזורק כשלא הולך לו. את הטקסטים הממש־לא־מוצלחים הוא הכניס למכונת מסטיקים, כזו שצריך להכניס אליה מטבע, רק שבמקום מסטיק – יוצא סיפור. את הסיפור (או התחלה של סיפור בחלק מהמקרים) יכולים המבקרים לקחת למזכרת, כדי שיידעו שהוא באמת ניסה.

יש משהו בזה שהסיפורים מקומטים על הרצפה – שאנשים מרימים, קוראים, מקמטים וזורקים חזרה. המבקרים בתערוכה צריכים להתכופף כמו בשדה, לקחת את הטקסט המקומט ולפרוש אותו כמו שמקלפים פרי, כאילו הם עובדים בשדה או במסיק זיתים

״לא רציתי שימסגרו את הטקסטים וייתלו על הקיר. היה לי חשוב שיבינו שזה הכי טוב שהצלחתי, וגם זה לא משהו. זה היה ויכוח מתמשך עם המוזיאון: הם חשבו שזה לא מכבד לזרוק את הטקסטים על הרצפה. אני הסברתי שאלה הטקסטים שלי ושגם אני לא מכבד אותם. יש אפשרות גם להקשיב לטקסטים באמצעות סריקת קוד QR, כשאני מקריא אותם בעברית ואנגלית ומישהו אחר מקריא אותם בגרמנית.

״אבל יש משהו בזה שהסיפורים מקומטים על הרצפה – שאנשים מרימים, קוראים, מקמטים וזורקים חזרה. המבקרים בתערוכה צריכים להתכופף כמו בשדה, לקחת את הטקסט המקומט ולפרוש אותו כמו שמקלפים פרי. את רוב הטקסטים אנחנו קוראים היום באמצעות לחיצה אחת עם הבוהן, אז יש משהו בלראות את האנשים מתאמצים וטורחים על טקסט, כאילו הם עובדים בשדה או במסיק זיתים״.

צילומים: רומאן מארז

קתרינה טרודזינסקי, The Big Dress of Everything

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

במקביל לטקסטים בתערוכה, שיתף קרת פעולה עם ארבעה אמנים פלסטיים לטובת יצירה של עבודות שנלוות לסיפורים, והשתמש גם באובייקטים ויצירות מאוסף המוזיאון היהודי, אותן רקח יחד עם מעצבת התערוכה לידי מיצבים שונים. אחד האמנים הוא המאייר והקומיקסאי אסף חנוכה, איתו כבר עבד בעבר על כמה פרויקטים משותפים.

״אסף יצר סוג של אייקונים לטקסטים. בגלל שיש המון טקסטים מפוזרים, חיפשתי איזה פטנט שיאפשר לאנשים להתמצא בתוך כל הבלאגן הזה. לכל אחד מהסיפורים הוא יצר אייקון שמופיע לצידו, והאייקונים האלה מייצרים איזו נקודת ציון וירטואלית אבסטרקטית, מסמנים את המרכז של הסיפור הזה שממנו צמח המיצב או הפסל״.

יצירה נוספת היא וידיאו־אנימציה שיצר קרת עם האנימטורית תתיה רוזנטל, גם איתה עבד בעבר על סרט קולנוע שנקרא ״$9.99״ – קו־פרודוקציה ישראלית־אוסטרלית שדובבה על ידי ג׳פרי ראש. בתערוכה הם יצרו סרט אנימציה קצרצר כתגובה לאחד הסיפורים של קרת שקרוי ״שדות כרוב״.

הסרט מתאר אמא ושני ילדיה הקטנים, שמייצגות את אמו, סבתא שלו ודודו התינוק שבורחים מזוועות המלחמה שמתחוללות מעל ראשיהם ומוצאים מפלט בשדה כרובים. כשחייל נאצי מגיע אל השדה ומאיים להרוג אותם, נגלים מתוך הכרובים ראשים של תינוקות (או בובות כרוב) שמצליחים לעורר בו אמפתיה והוא עוזב את המקום.

בעבודה אחרת שיתף קרת פעולה עם אמנית הטקסטיל הגרמניה קתרינה טרודזינסקי, ויחד יצרו עבודה מפרגמנטים של בדים שתלויים על הקיר ומרפררים לטקסט שכתב קרת על חנות הבדים של אימו. עם האמן הישראלי־גרמני יאיר קירה הוא יצר גוף מתכת שתלוי באוויר ומסתובב סביב עצמו, ושעליו מוטבעים פרטי תעודת לידה. העבודה הזו מתחברת לטקסט אחר שבו הוא מספר איך קצת לפני מותה של אמו, גילו קרת ואחיו שתאריך הלידה שבו חגגו עם אמם את יום הולדתה כל השנים היה תאריך שגוי, ושהיא נולדה עשרה חודשים מוקדם יותר.

ויש עוד: חלון בצורת נוצה שנפתח מגג המוזיאון אל השמיים של ברלין; שולחן אוכל שדימויי הצלחות מצויירים בו כמו גופות בזירת רצח ובמקום סכו״ם מוצב עליו סכין מקורי של הוורמאכט מאוסף המוזיאון, ועוד. כל אחת מהעבודות מתייחסת לאחד הסיפורים שזרוקים ומקומטים על הרצפה.

קלוז׳ר אחרי המוות

בשצף הדיבור והכתיבה האופייניים לו מספר קרת שברגע שהתחיל לעבוד על התערוכה הוא התחיל לסבול מבעיות בריאותיות: ״חליתי בקורונה, שברתי את האף, נפלתי על המדרכה. גם בכל פעם שהייתי צריך להגיע למוזיאון, פיזית, קרתה לי איזו תאונה״. הרצף המצער הזה המשיך גם כשהיה אמור לנסוע לפתיחת התערוכה בחודש שעבר.

״שלושה חודשים לפני הפתיחה היתה לי פריצת דיסק שנייה. הראשונה קרתה כשצילמנו את סדרת הטלויזיה בצרפת והייתה יחסית סבירה, אבל השנייה פשוט פירקה לי את הצורה. המצב שלי הדרדר והדעות של הרופאים לגבי הנסיעה לברלין היו חלוקות. רובם אמרו שזה מסוכן ולא כדאי. אבל החלטתי שאני נוסע בכל זאת, ולא רק נוסע, אלא לוקח את איתי את המשפחה. אמא שלי מתה בערב ראש השנה, מה שביהדות נקרא ׳מות צדיקים׳ וזה אומר שלא יושבים עליך שבעה. לא היה לנו קלוז׳ר אחרי המוות שלה כמשפחה, והחלטתי שזה יהיה האירוע שיהווה את זה. מצד שני, מתתי מכאבים שהתחילו גם להקרין לרגל.

״לפני הטיסה קפץ אליי החבר הכי טוב שלי מגיל שלוש, שהיה בן בית אצלנו גם כילד. הוא סיפר לי שלפני שאמא שלי מתה, היא ביקשה ממנו לשמור עליי, במקומה. היא אמרה לו ׳אתגר הוא מאוד חכם אבל יש דברים שבהם הוא אידיוט גמור. אני רוצה שתשבע לי שאם הוא מסכן את הבריאות שלו עבור איזה סרט, ספר או פרוייקט אמנותי הזוי אחר – אתה תעצור אותו׳.

״וזה מה שהוא ניסה לעשות. הוא אמר לי שאם אטוס לתערוכה אבזה את זכר אימי ואעשה בדיוק את מה שהיה מרגיז אותה כשהייתה חיה, הוא אפילו רצה לקחת את הדרכון שלי כדי שלא אוכל לטוס והתחיל ויכוח מטורף. בסוף אמרתי לו ללכת ושאחשוב על זה, ובסוף החלטתי שאני כן טס.

כשעליתי על הבמה לא מגולח שיתפתי את הקהל בזה ואמרתי להם שכנראה באופן לא מודע התעקשתי לא להתגלח, כדי להזכיר לעצמי שכל האירוע הזה הוא בכלל לא בשביל אמא שלי. אמא שלי מתה. האירוע הזה הוא בשבילי

״הגעתי לגרמניה ולתערוכה ולא הייתי מסוגל לזוז. עשו לי MRI ונתנו לי סטרואידים ואיכשהו צלחתי את אירוע הפתיחה. בבוקר האירוע, שירה הזכירה לי שאני צריך להתגלח. אמא שלי היתה בנאדם שפתוח להכל, אבל בכל פעם שהיא היתה רואה אותי עולה על במה לא מגולח זה היה משגע אותה ונראה לה כהתנהלות שלא מכבדת את הקהל.

״תכננתי להתגלח וחשבתי על זה לאורך כל היום אבל זה לא קרה, וכשעליתי על הבמה לא מגולח שיתפתי את הקהל בזה ואמרתי להם שכנראה באופן לא מודע התעקשתי לא להתגלח, כדי להזכיר לעצמי שכל האירוע הזה הוא בכלל לא בשביל אמא שלי. אמא שלי מתה. האירוע הזה הוא בשבילי. אולי הייתי צריך את הסטייטימנט הזה״.

אור בר אל, Holy Meow. מתוך צינורות בפסטיבל הצילום

תמי בצלאלי, מה שראינו באגם חפר

סופי ברזון מקאי, ג׳ירפה ומנורת רחוב

להניח את היצירה על ספסל נתינה

בקאט חריף בחזרה לתל אביב, שלושה שבועות אחרי הפתיחה ועם שאריות של כאבים מפריצת הדיסק, יתרחש אירוע אחר לחלוטין בפסטיבל הצילום הבינלאומי. בתערוכה ״צינורות״ (אוצרים: דניאל צ׳צ׳יק ואייל לנדסמן) יוצגו עבודותיהם של יוצרים ויוצרות שמתייחסים כולם ל״צינורות״ – הסיפור הראשון ואחד המוכרים שכתב קרת בספרו הראשון, שיצא בשנת 1992. בתערוכה הזו לא היה מעורב קרת באופן אישי, אבל היא רק מוכיחה עד כמה הסיפורים שלו נגעו במהלך השנים בהמון אנשים, בני גילים שונים, ממקומות שונים ומרקעים שונים.

״זה סיפור שכתבתי לפני 36 שנה כשהייתי חייל דכאוני ועוד לא כתבתי שום דבר בחיים שלי. כשאני מסתכל על זה דרך הצילומים אני מבין איך טקסט אחד יכול להביא אנשים למקומות כל כך שונים מהמקום שאני הייתי בו כשכתבתי את הסיפור. יש משהו במפגש הבינתחומי בין טקסטים ומדיות אחרות שמראה איך מישהו אחד מוצא בו אפלה והשני מוצא בו אור. זו הנקודה שבה אני מבין שהסיפור הוא כבר לא שלי. הכתיבה היא שלי, אבל ברגע שהיא מגיעה לאנשים – היא הופכת להיות הסיפור שלהם.

״כבמאי, או כמישהו שעושה תערוכה במוזיאון, יכולתי לחוות קהל מגיב ליצירה שלי שזה משהו שאי אפשר ממש לחוות ככותב סיפורים או ספרים. כשאני כותב, אני לא פוגש את האנשים בזמן שהם קוראים את הסיפורים. יש בזה משהו קצת אניגמטי, כמו לצעוק אל תוך באר בלי לדעת אם מישהו בכלל שומע. המפגש עם צילומים או איורים מעיד על זה שהיצירה שלך בעצם עוררה במישהו אחר השראה.

״וזה הופך את הסיפור למשהו חי, דיאלוגי, יפה. במקום לשים את היצירה על פדסטל בתוך כלוב זכוכית אני מניח אותה על ספסל נתינה. בגלל זה אני אוהב לשתף פעולה עם יוצרים מתחומים אחרים ואפילו עם קוראים. הדברים האלה הם דרך עבורי לקחת את הדמיון ואת היצירה ולערבב אותם עם העולם״.

אתגר קרת | Inside Out
המוזיאון היהודי ברלין 
נעילה: 5.2

צינורות
אוצרים: דניאל צ׳צ׳יק ואייל לנדסמן
פסטיבל הצילום הבינלאומי
מתחם מרכז ענב וגן העיר, תל אביב
23.11-3.12