שירת גיבורים: גיא ברנרד רייכמן מייצר תיבת תהודה לאקטיביזם

החלל הקטן בסדנאות האמנים בתל אביב שבו מוצגת ״שירת גיבורים״, תערוכת היחיד החדשה של גיא ברנרד רייכמן, עמוס באוביקטים אנושיים יותר ופחות שניצבים בחלל, לצד סדרה של עבודות שנוטות יותר לעבר הדו־ממד שתלויות על הקיר המרכזי. אבל מי שעוקב אחרי רייכמן ומכיר את העבודות הקודמות שלו, בטח יחשוב, כמוני, שמדובר בתצוגה הכי מינימליסטית שלו עד כה.

רייכמן, בן 39, סיים בשנת 2018 את לימודי התואר השני באמנויות בבצלאל. את התואר הראשון שלו עשה בכלל בספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, מה שנוכח לא מעט גם בעבודות האמנות שלו. בתערוכת הבוגרים בבצלאל, וגם במספר פרויקטים אחריה, הציג רייכמן עבודות כאוטיות, עמוסות באוביקטים ובדימויים, רבים מהם מגיעים מעולם של משחקי ילדים, אחרים מעולמות של מלחמות וקרבות. גם בתערוכה הנוכחית נוכח ווייב של מחאה, אבל הוא מגולם (לכאורה) באופן הרבה פחות מלחמתי והרבה פחות כאוטי.

התערוכה מוצגת תחת ״אופנובנק״, החלל/מיזם של יואב ויינפלד ועומר שיזף (שסיימו באותו מחזור של רייכמן את התואר השני בבצלאל) – שגם אצרו אותה. הוא החל בחדר הקטן שבתוך הסטודיו המשותף שבו עבדו השניים בסטודיו בנק שפונה, בהמשך עבר לחלל נוסף ברחוב אלנבי, ולעת עתה השתקע באחד מחללי סדנאות האמנים ברחוב התבור. לצידו של רייכמן מציגה בחלל המרכזי של הסדנאות מרים כבסה, תערוכת יחיד שאצר איתן בוגנים.

הדימויים שלי לא יפים. מה שמייצר את ההומו־אירוטיות הזו, שהיא הומו־אירוטיות של היומיום, הוא האפקט שנוצר בך כצופה מתוך אינטראקציה פנימית. אחת הדרכים שניסיתי לעשות את זה היא באמצעות החומר

זוכרים שאמרנו לכאורה? אז התכוונו לזה. האוביקטים של רייכמן מתארים גרוטסקיות אלימות: סקינהדס, פאנקיסטים שמתקוטטים עם עצמם, רוויים באלימות גולמית שמחפשת פורקן. אבל במבט ראשון קשה להבחין בזה. רק כשמתמקדים וצוללים אל תוך הדמויות החומריות, מתחילים להבין. ״בעבודות שלי, ובכלל בחיים, אני מנסה לשלב בין מודלים היסטוריים שבאים לידי ביטוי בצורות כמו ספרות או אמנות, לבין דברים עכשוויים. הרבה מהעבודות בתערוכה נוצרו במקור כרעיון שהיה לי לעבודה אחרת שאני עדיין עובד עליה, שנקראת Altar of Altruism (מזבח האלטרואיזם) – חלל ארכיאולוגי של תרבות היסטורית, קבוצת גברים שנמצאה ואנחנו נכנסים ומנסים להבין למי המקום הזה היה שייך.

״הנאצים, לדוגמה, בנו במקור את בנייני הענק שלהם לא בשביל ההווה, אלא כדי שבעתיד ימצאו אותם בחפירות ארכיאולוגיות ויבינו איזו תרבות גדולה הם ייצגו, כזו כמו יוון או רומי. לצד זה, אני מגיע מעולם של מוזיקת פאנק ומוזיקת אוי (פאנק שמנוגן על ידי סקינהדס), וגם מחובר לעולמות של פנטזיה ומשחקי תפקידים. גם בעבודת הקודמות שלי ניסיתי להעמיד את הדברים האלה יחד עם סיטואציות היסטוריות״.

להציג את ההיסטוריה האמיתית

סקינהדס (Skin Heads), המונח שאנחנו כל כך מזהים היום עם זרמים נאו־נאצים, הוא מונח בעייתי, מסביר רייכמן. במקור הוא מתייחס בכלל לחבר׳ה הטובים. ״באנגליה של סוף שנות ה־60, באזורים שבהם היתה אוכלוסייה גדולה של מעמד הפועלים, התחברו הצעירים הלבנים והשחורים והקשיבו למה שמכונה מוזיקת סקא. הם פיתחו אופנה משלהם שכללה בין השאר ראשים מגולחים, ואחווה סביב מודלים אנרכיסטיים וקומוניסטים. זו היתה תרבות של התנגדות, זהות מעמדית אמיתית ולא פוליטיקת הזהויות שאנחנו מכירים היום.

״בשנות ה־80 החלו הימנים לאמץ את האסתטיקה המיליטנטית שלהם, את הראשים המגולחים. הם התחילו ללכת למסיבות שניגנו בהם מוזיקה אגרסיבית וההגדרה של סקינהדס התחילה להתערבב. היום קשה כבר להבדיל ביניהם. לי יש רצון להציג את ההיסטוריה האמיתית של הסקינהדס״.

לכל זה מתחברים עוד ממדים, אחד מהם בא לידי ביטוי גם בשם התערוכה, ״שירת גיבורים״. ״שירת גיבורים היא ז׳אנר של שירה אפית צרפתית עתיקה, בעיקר מהמאה ה­־11 לספירה, שעוסקת בגיבורים, בגבורה, באחווה ובמוות. יש בה גם עיסוק משמעותי בגוף הגברי. הפואמה שאני הכי מחובר אליה בז׳אנר עוסקת בקרב שהתקיים במאה ה־9 לספירה, שבו מת אחד האבירים והאביר שלצידו שר לו קינה שיש בה אהבה אדירה וממד של הומו־אירוטיות.

״הומו־אירוטיות זה משהו שקל לייצר: מספיק להציב חיילים יפים וחתיכים עם נשק בעל צורה פאלית. אבל אותי זה פחות מעניין. רציתי להראות את הממד של האחווה בתוך הדבר הזה, שהגוף מאוד נוכח בה. הדימויים שלי לא יפים. מה שמייצר את ההומו־אירוטיות הזו, שהיא הומו־אירוטיות של היומיום, הוא האפקט שנוצר בך כצופה מתוך אינטראקציה פנימית. אחת הדרכים שניסיתי לעשות את זה היא באמצעות החומר. לא רציתי להכנס לצבעים, ניסיתי לשמר את החומר עצמו, לייצר דימויים שהם לא סקסיים אבל הם כן הומו־אירוטיים. מבחינתי זו סוג של מחאה״.

אני לא אקטיביסט פעיל. זה לא שלא ניסיתי להיות – אני כנראה לא ממש טוב בזה. אבל אני כן חושב שיש משהו בלייצר תיבת תהודה לאקטיביזם. לאפשר את האסתטיקה המתאימה, לתת את הגב, את הלגיטימציה

החומר שעליו מדבר רייכמן הוא סוג של חימר לפיסול שנקרא Chavant, שבשונה מחימר רגיל – לא נשרף ולא מתייבש. גם הצבע שלו שונה מצבע של חימר קונבנציונלי – הוא יותר כתמתם ומזכיר יותר גוף אנושי. ״החומר הזה מאפשר לי לא להפסיק לעבוד אף פעם. בגלל שהוא לעולם לא מתייבש הוא מספק לי עיסוק בלתי פוסק ואז אני מוצא את עצמי מסיים לעבוד על תערוכה שעה אחרי שהיא נפתחת, ועוד יוצא עם קצת חומר בכיס של הג׳ינס״.

הוא לא משתנה בכלל?

״הוא משתנה, אם יהיו בחלל טמפרטורות גבוהות במיוחד אבל זה תהליך איטי מאוד. אני מניח שבסוף התערוכה האוביקטים ייראו קצת אחרת מבהתחלה, אבל אלה לא יהיו שינויים שאפשר לשים לב אליהם בקלות. הוא מזדקן. כמו בני אדם״.

אחת העבודות המרכזיות שעשויות מהחומר הזה מוצבות בכלל באחת מפינות החלל – שלוש דמויות של גברים לבושים בגודל אנושי, בעלי ראש וטורסו בלבד – ללא ידיים או רגליים. אבל מי צריך ידיים או רגליים שהבעות הפנים והמבטים כל כך אינטנסיביים? ״הם מאופרים באיפור אמיתי של נשים והעיניים שלהם עשויות גולות גדולות שצבעתי. הם גרו אצלי בבית, והיה ממש קשה להוציא אותם. הם פשוט ישבו בסלון שלי והסתכלו עליי, ועם הזמן הפכו לחבר׳ה שלי.

״הפנים של כל אחד מהם מבוססות על פרצופים של אנשים שאני מכיר, ולכן אולי אנשים שמגיעים לתערוכה אומרים לא פעם שהם מזכירים להם מישהו. כל אחד מהפרצופים מביע כמה רגשות במקביל – השפתיים לא בהכרח תואמות את ההבעה בעיניים, אז יוצא משהו שהוא מבחינתי גם מאיים, גם מצחיק וגם יוצר איזו תחושה מוכרת״.

לצד החימר הבלתי מתייבש מציג רייכמן פסלים שעשויים בלסה – סוג של עץ רך. ״היו לי בסטודיו המון עמודים כאלה כי השתמשתי בהם כדי לחזק דברים. באחד הימים לקחתי את אחד מהם והתחלתי לגלף אותו בסכין יפנית. זה חומר עדין, וכמו החימר – אני אוהב את העובדה שכל החומרים שאני משתמש בהם פה הם חומרים זמניים. אם אני אגע בדברים – הם ישתנו״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הקיר המרכזי בחלל התערוכה משמש כתצוגה של עבודות שהן מעט יותר דו־ממדיות, אבל גם במקרה הזה מדובר באוביקטים. הצבע האפור־כהה שבו נצבע הקיר וסגנון התלייה של העבודות מזכירות במידה מסוימת תצוגות במוזיאונים ארכיאולוגיים או היסטוריים. על הקיר תלויות בין השאר שתי שרשראות, לכל אחת מהן שלושה תליונים שבהם פורטרטים של דמויות נוספות.

״הרעיון התחיל מזה שקניתי כמה מדליונים כי רציתי לעשות במתנה לחברים תכשיטים עם הפרצופים שלהם. עם הזמן זה הפך למשהו שהוא שילוב בין העולם של אופנה ותרבות, וגם מר׳צנדייז, מוצר שעבר מסחור – כמו זה ששעברו הסקינהדס. בנוסף, התליונים נראים גם קצת כמו מטבעות של קיסרים״.

בין לבין גם מוצפנים (או לא מוצפנים – תלוי מי מסתכל) בעבודות רפרנסים לתנועות דיקטטוריות מחד ולתנועות מחאה מאידך, כמו המספר 1488 שהוא סיסמה נאו־נאצית, או המשפט שמופיע על אחת השרשראות – Good Night White Pride – סלוגן אנטי־פאשיסטי שהרבה פעמים מלווה בדימוי שבו מישהו מכה נאו־נאצי באלת בייסבול.

״בתערוכה הזאת עניין אותי לדבר על תנועות מחאה. בעבודות קודמות הצגתי סיטואציות שמייצגות חורבן, הרס, הפרדה בין הקורבן למקרבן. במקרה הזה רציתי להתמקד בחלק שלי בדבר. אני לא אקטיביסט פעיל. זה לא שלא ניסיתי להיות – אני כנראה לא ממש טוב בזה. אבל אני כן חושב שיש משהו בלייצר תיבת תהודה לאקטיביזם. לאפשר את האסתטיקה המתאימה, לתת את הגב, את הלגיטימציה. זה משהו שאני מרגיש נכון בתוכו״.

גיא ברנרד רייכמן | שירת גיבורים
אוצרים: יואב ויינפלד, עומר שיזף
אופנובנק, סדנאות האמנים תל אביב
נעילה: 31.12