כל מה שחשוב ויפה
רוקיה אבו אלקיעאן ועאישה אבו אלקיען, אום אל חירן. צילום: האלה אבו פריח, פורום דו קיום
רוקיה אבו אלקיעאן ועאישה אבו אלקיען, אום אל חירן. צילום: האלה אבו פריח, פורום דו קיום

סיכום 2022 / קרנות הקולנוע הדרומיות יוצרות שינוי דרך השטח

בשנים האחרונות פועלות שלוש קרנות קולנוע בדרום הארץ, ויש להן חלק בלא מעט דברים שקורים בקולנוע הישראלי. שלושת מנהלי הקרנות מסכמים את השנה שהיתה ומספרים על התכניות להמשך

הסרט ״אום אל חירן״ שזכה השנה בתחרות הקצרים בפסטיבל הקולנוע לסולידריות וזכויות אדם, פרויקט של סרטי מחול שמצטלמים בדרום, ביקור של במאי הקולנוע הנפלא נורי בילגה ג׳יילן בפסטיבל הקולנוע בערבה: אלה הם רק חלק מהדברים יקרי הערך שהתרחשו השנה בקולנוע בישראל. שלושתם התאפשרו, בין השאר, גם בזכות קרנות הקולנוע האזוריות בדרום.

ב־2019 הוקמו בדרום הישראלי שלוש קרנות קולנוע, שלושתן במסגרת הפרויקט של משרד התרבות להקמת קרנות קולנוע איזוריות. הן לוו בתחילת דרכן על ידי קרנות קולנוע ותיקות (כמו שהתקנות דורשות), ושלושתן הפכו השנה לקרנות עצמאיות. מכל מיני סיבות הן (והדרום בכלל) קרובות לליבי. באחת מהקרנות (קרן מדרום) הצטרפתי השנה לוועד המנהל. חשבתי שסיום השנה הראשונה שלהן כקרנות עצמאיות היא הזדמנות טובה לפגוש את כל אחד משלושת המנהלים שלהן. ביקשתי לשמוע מה מעסיק אותם בעשייה הקולנועית שלהם בדרום, על פרויקטים או סרטים שכבר יצאו לפועל, ועל אלו שעוד מתוכננים.

הדברים שהם סיפרו על העשייה שלהם, נקודת המבט של כל אחד מהם, וכמובן הפרויקטים שצמחו – כל אלה פרשו תמונה מרתקת ומאתגרת של היחסים שבין עשייה קולנועית לעשייה קהילתית או חברתית, של הקולות המרתקים של מי שחיים במרחב הזה, ושל אפשרויות קולנועיות חדשות שצומחות דווקא שם. השיחה עם כל אחד מהם הבהירה לי שוב עד כמה המרחב הזה שבין שדרות או בארי או רהט לאילת או ניצנה, הוא מרחב חי ומרובה פנים, ועד כמה הדרום אינו מקשה אחת.

פגשתי כל אחד מהם בנפרד. לכל אחד מהם יש חזון ועשייה שמספיקים לשני ראיונות, אבל חשבתי שדווקא שיחה תמציתית של אחד על אחד עם כל אחד מהם תאפשר עריכה של השיחות האלה לאיזו תמונה או מפה שתראה משהו מהשכבות, הצבעים והחיוניות שיש בדרום ובקולנוע שנוצר בו.


ליאור אורון, מנהל קרן נגב

במה אתה עסוק בימים האלה, בענייני הקרן, ביומיום שלך?

״יש לנו פרויקט שהמצאנו השנה שנקרא ׳עצמאי בשטח׳. זו תכנית שמיועדת לחבר׳ה שסיימו לימודים בשנה שנתיים האחרונות, ובמקום להשחק בתוך התעשייה רוצים לעשות סרט עצמאי. התכנית יועדה לצוות של במאי ומפיק, ומתוך כל הפרויקטים שהוצעו בחרנו ארבעה סרטים שאנחנו מלווים כבר כמה חודשים. בעוד שבוע נבחר את הפרויקט האחד שיקבל מענק הפקה בסך 250,000 שקלים. המטרה היא שהם יעשו סרט עצמאי על כל מה שמשתמע מכך, תוך שנה פחות או יותר, ובסוף הוא יוקרן גם בפסטיבל קולנוע דרום״.

כולם מהדרום?

״כל הסרטים הם סרטים על הדרום. פרויקט אחד הוא של מישהו שגר בדרום, האחרים לא. יש לקרנות האזוריות קריטריונים ברורים לתמיכה, והיא צריכה להיות פתוחה ליוצרים מכל הארץ. הם כן צריכים לעמוד בקריטריונים להפקה איזורית, כמו כמות ימי צילום בדרום, תקציב שיוצא בדרום וכן הלאה״.

כוחות פינוי ישראליים באום אל חיראן. צילום: עאישה אבו אלקיען, פורום דו קיום

כוחות פינוי ישראליים באום אל חיראן. צילום: עאישה אבו אלקיען, פורום דו קיום

כוחות פינוי ישראלים בדרכם לאום אל חיראן. צילום: עאישה אבו אלקיען, פורום דו קיום

כוחות פינוי ישראלים בדרכם לאום אל חיראן. צילום: עאישה אבו אלקיען, פורום דו קיום

אז איך נראה הדרום דרך העיניים שלהם? מה מגיע אליך?

״דרך העיניים שלהם הדרום הוא מקום שעוברים בו, מקום שנוסעים אליו או בשביל נופש, חשבון נפש, או טיול בשביל ישראל. כמעט לא מקום שגרים בו. יש הרבה פחות תסריטים על סיפור שקורה בדרום, רובם קורים בנסיעה, או בטיול רגלי. לפעמים יש מוות או השלמה עם מישהו שמת, או שבאים להתאבד בדרום. הנגב נתפס כמדבר, והרבה מההתייחסות היא למדבר ולאו דווקא לנגב שהוא אזור מאד גדול״.

איך זה לגור בדרום ולעבוד בו, ולקבל כאלה תסריטים על המקום שאתה חי בו?

״בהתחלה זה הפתיע אותי, אחר כך זה התחיל לעצבן אותי. זה מזעזע איך תופסים אותך, או לא תופסים אותך, כי זה מקום שעוברים בו, ולא מקום שמישהו חי בו. מותר להם, זו החוויה שלהם. אבל אני, כשאני קורא את זה, זה פחות מה שאנחנו מחפשים. אנחנו מחפשים סיפורים שקורים פה, ויש פה כל כך הרבה אוכלוסייה, כל כך מגוונת, שונה. יש הרבה יותר מעוד כביש שעוברים בו.

״הייתי שמח לשנות את זה, אבל אני חושב שהשינוי צריך לבוא מהמקום של לייצר עוד יוצרים בדרום, ולתת ליוצרים בדרום עוד כלים להעז להגיש פרויקטים וליצור, כי הם באמת מכירים את החיים פה. זה עדיין לא מספיק, אבל זה הולך וגדל״.

אתה יכול לספר על פרויקט אחד מהשנה האחרונה, שכבר יצא?

״הסרט שזכה השנה בתחרות קצרים של פסטיבל סולידריות הוא הסרט ׳אום אל חירן׳ של שתי יוצרות בדואיות: רוקיה אבו אלקיעאן ועאישה אבו אלקיען. הסרט מתאר את החוויה שלהן כשמפנים אותן מהכפר שלהן. זה סרט תיעודי בן 12 דקות, קצר וחזק בעיני. אנחנו רואים בו נקודת מבט שאנחנו בדרך כלל לא רואים. אנחנו מכירים סיפורים על כפרים לא מוכרים, אבל לרוב אלה סיפורים שאנחנו היינו מספרים. במקרה הזה רואים אותו דרך העיניים של מי שחי שם.

״יש רגע חזק בסרט, שוט של שיירה של המון אוטובוסים של ילדים שבאים לחגוג את הנחת אבן הפינה של הישוב חירן (ישוב יהודי חדש שמיועד לקום על אדמותיו של הישוב הלא מוכר אום אל חירן שפונה). זה רגע קטן אבל משמעותי, שהוא מספיק כדי להעביר הרבה דברים״.

ליאור אורון. צילום: מ״ל

ליאור אורון. צילום: מ״ל

ליאור אורון: אנחנו מנסים גם לשים את המקום של אנימציה במרכז. פועל פה במרחב בית ספר לאנימציה במכללת ספיר, וגם היינו שותפים להקמה של סטודיו לאנימציה בדרום. אנחנו רוצים לתת מקום גם לאנימטורים דרומיים לספר את הסיפורים שלהם, ולהיות מסוגלים לעבוד ולהתפרנס מהתחום הזה

מהן התכניות לשנה הבאה?

״השנה הבאה הולכת להיות שנת פיתוח של המון פרויקטים. אנחנו הולכים להקים חממה לסרטים תיעודיים ארוכים, ותהיה חממה לכתיבת סרטים קצרים של יוצרות בדואיות (שתוביל סיגלית בנאי). תהיה עוד חממת תחקיר שבה ננסה ליצור תחקירנים דרומיים. זו תהיה שנה של המון התחלות – של סיפורים ושל סרטים שלאט לאט ייכנסו לתוך רשימת ההגשות בהמשך.

״אנחנו מנסים גם לשים את המקום של אנימציה במרכז. פועל פה במרחב בית ספר לאנימציה במכללת ספיר, וגם היינו שותפים להקמה של סטודיו לאנימציה בדרום. אנחנו רוצים לתת מקום גם לאנימטורים דרומיים לספר את הסיפורים שלהם, ולהיות מסוגלים לעבוד ולהתפרנס מהתחום הזה. במסגרת המיזם ׳פאטה מורגנה׳ שפועל כבר שנתיים אנחנו תומכים בסכומים של 50-70 אלף שקלים בסרטי אנימציה ומלווים אותם מקצועית – וזה משהו שאני מקווה שנעשה גם בהמשך.

יש בעשיה הזו הגשמה של חלום. אני הייתי חלק קטן בזה, אבל אני מרגיש שגם בהגשמה של חלום יש איזה כוח. כשאתה מנהל את זה אתה רואה כמה כוח יש לנו כדי לשנות דברים. החלום הוא שתהיה פה קהילה גדולה של יוצרים שחיים פה, יוצרים בתוך הקהילה ומתפרנסים, ושהקהילה מצידה תצרוך את התרבות שהם מייצרים״.


שירי בר און, מנהלת קרן מדרום במצפה רמון

״הצורה שבה הגעתי לניהול הקרן היא מתוך ניסיון שהיה לי כאן במצפה, בניהול ה׳סינמכתש׳ ששייך למתנ״ס המקומי. רציתי, כמו תמיד, לעשות הרבה יותר ממה שאני עושה, והתחלתי להנחות סדנאות ליוצרים. האופציה להקים פה קרן נפתחה על ידי החיבור בינינו ובין הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.

״הכל נבנה תוך כדי הליכה, הבנה ולמידה של המקום הזה, של הצרכים שלו ושל השטח. יכולתי לבוא עם חזון מסוים, אבל כשפוגשים את השטח קורה דבר אחר – יש דברים שהם בלתי אפשריים, או מאוד קשים להשגה. זה לאט לאט מתבהר ומתעצם.

״כקרן עצמאית, הניסיון הוא למצב את הקרן ככזו שעושה מעבר למנדט שהיא קיבלה מהמדינה. המנדט שקיבלנו מהמדינה הוא סוג של פקידות מקצועית, להחליט איזה פרויקטים ייצאו לפועל בתמיכה כספית של הקרן. אז אנחנו מוציאים קולות קוראים, ורואים שאחוזי היוצרים המקומיים שמגישים הוא מועט מהיוצרים שמגישים מבחוץ. זה בסדר, כי כחלק מהנהלים אנחנו יכולים לתמוך בהפקות מבחוץ שמצטלמות כאן ושוכרות את שרותיהם של אנשים מכאן. אבל, כדי שלאט לאט יהיו יותר הפקות של יוצרים מהאזור – צריך לתת את הפוש מבפנים. לדוגמה, באמצעות הקמת חממות״.

עירד בן גל, שדרות - אדמה, אוויר, אש מים. צילומים: אלה דגן

עירד בן גל, שדרות – אדמה, אוויר, אש מים. צילומים: אלה דגן

״אני עוסקת הרבה בחיבור לרשויות שונות, ליזמי תרבות שונים. יש לי קשר הדוק עם אשכול נגב מזרחי. ליאור עובד בעיקר עם האשכול המערבי ואנחנו עם המזרחי, אבל צריך להגיד ששני האשכולות גם עובדים יחד, וזה יפה לראות. אני עוסקת בגיוס כספים וזה לא קל. לפני הרבה שנים, באתי אל ראש המועצה במצפה רמון עם הרעיון של ה׳סינמכתש׳, והוא אמר לי ׳את מתעסקת בחמאה בעוד שאין כסף ללחם׳. יש לי גב מהמועצה, הקרן יושבת במצפה רמון, והשנה, בינתיים, עד שיכנס התקציב של משרד התרבות – הם נתנו את התקציב. חשוב לי לפגוש את כל הדרומיים שמגישים לקרן, כדי שגם אם הם לא יקבלו כסף, אני אוכל ללמוד מהם מה השטח צריך. אנחנו בלמידה כל הזמן״.

זה הציר הזה שבין מעשה חברתי למעשה קולנועי.

״נכון, ואני אתן דוגמה למעשה חברתי קולנועי יפה מהשנה האחרונה שנמצא בתהליכים: פתחנו קורס לכתיבת תסריטים לאנשים בלי ניסיון במצפה רמון, בהתחלה בשיתוף איגוד התסריטאים ואחר כך מפעל הפיס נכנסו אליו. הובילו אותו שני יוצרים ממצפה וחשבנו שייצאו ממנו סרטים קצרים, אבל תוך כדי הקורס הם הבינו שהם רוצים לעשות סדרת רשת מצפאית. מתוך 14 אנשים שנגשו לדבר הזה, מצפאים כולם, נכתבו שישה סרטים. היוצרים, אלעזר מאק וצליל כהנא, חיברו את התסריטים אחד עם השני, ועכשיו זה יוצא להפקה. אנשי ההפקה יהיו מצפאים שעוסקים בקולנוע. זה מתחיל ממשהו קהילתי ומתחבר לדבר הזה שהקרן עושה – לתמוך ביצירה ויוצרים מהדרום״.

את רוצה לספר על עוד איזה פרויקט שקרה שהוא יקר לליבך?

״אני קודם כל קולנוענית, אבל באיזשהו רגע התחלתי להיות גם רקדנית. אני מתעסקת בגוף ובתנועה. אני רוצה להדביק אנשים בדברים שאני אוהבת, ובשנה שבה פעלתי עם הקרן החדשה חברנו לעמותת הכוריאוגרפים והוצאנו יחד איתם קול קורא לחיבור בין קולנוענים לכוריאוגרפים, לטובת יצירת סרטי מחול בדרום.

״קראנו לפרויקט ׳סרט נע׳. הוא התחיל מיום עיון אונליין ואז יצאנו לחממה בשדרות, שאפשרה מפגש ממשי בין כוריאוגרפים לקולנוענים. ליווינו ארבעה פרויקטים לפיתוח, אחד מהם נבחר להפקה וצולם בשדרות. זה פרויקט קטן ויפה שנמצא עכשיו בעריכה. הבמאי הוא דניאל פייקס, שעבר מהמרכז לדרום, והכוריאוגרף הוא שרון פרידמן שחי המון שנים בספרד וחזר ארצה. זה סרט עלילתי, אבל הוא גם קצת דוקומנטרי, על החיים בשדרות״.

שירי בר און. צילום: שמעון בוקשטיין

שירי בר און. צילום: שמעון בוקשטיין

שירי בר און: אחוזי היוצרים המקומיים שמגישים הוא מועט מהיוצרים שמגישים מבחוץ. זה בסדר, כי כחלק מהנהלים אנחנו יכולים לתמוך בהפקות מבחוץ שמצטלמות כאן ושוכרות את שרותיהם של אנשים מכאן. אבל, כדי שלאט לאט יהיו יותר הפקות של יוצרים מהאזור – צריך לתת את הפוש מבפנים. לדוגמה, באמצעות הקמת חממות

מה הדבר הבא שמעסיק אותך?

״אסקלטור או חממה למפיקים ומפיקות מהדרום. זה כאילו פחות יצירתי ויותר תשתיתי, אבל אני דואגת שהוא יהיה גם יצירתי. יש פה יוצרים ויוצרות שיש להם אוריינטציה הפקתית, לדוגמה כאלה שיש להם משרד פרסום כדי להתפרנס ממנו. בחממה הם יוכלו ללמוד את תפקיד המפיק היוצר והיוזם, ולהפוך להיות מנועי צמיחה כלכלית ויצירתית באזור.

״כשחשבתי איך לבנות אותו, נזכרתי שלפני המון שנים היה מרוץ מתל אביב למצפה, והזמינו אותי לתעד אותו. לא רצתי בכלל, הייתי בתוך ג׳יפ מלווה, ועשיתי את כל הדרך מתל אביב לדרום במהירות של הרצים. אני זוכרת שכשהייתי נוסעת את הדרך הזאת אחר כך הלוך וחזור, בעיקר את החלק המדברי שלה, הרגשתי כאילו שחרכתי שם משהו, שהשארתי סימן, שאני מכירה אותה.

״המעבדה עצמה תעבוד כתכנית נודדת, בכל פעם תקרה במקום אחר בדרום – דימונה, ירוחם, שדרות וכו׳. כל יום לימוד כזה זה לא יהיה רק יום שלומדים בו חומר בנושא הפקה, תקציבים וקופרודוקציות, אלא נפגוש במסגרתו אנשים מהמקום. תוך כדי הדבר הזה נטווה את הרשת. גם זה פרויקט שבא מצורך שזיהיתי במקום. התקציב שהמדינה נותנת הוא לא מספיק. הכסף שמגיע מהמדינה הוא כמו טיפה במדבר – זה המון, אבל זה רק מלמעלה. צריך להצמיח גם מלמטה. המפיקים האלה יהיו הכוח שמקים את התשתית לתעשיית הקולנוע״.


אייל שיראי, מנהל קרן הערבה ומנהל פסטיבל הקולנוע הבין לאומי בערבה

״אני עושה סרטים, מביים ומפיק בעיקר קולנוע עלילתי כבר הרבה שנים. עברתי לגור בערבה לפני 15 שנה, והעברתי את הקולנוע שהייתי עושה בתל אביב לשם. זה התחיל בסרט שנקרא ׳שרקייה׳ שהצטלם שם, ואחרי זה הפקתי את הסרט האחרון של אסי דיין, שישב במעצר בית אצל כושי וכתב שם תסריט בשם ׳ד״ר פומרנץ׳.

״פסטיבל הקולנוע בערבה החל לפני 12 שנה כשלוחה של פסטיבל הסרטים בחיפה. בשנה השנייה, בשיתוף המועצה וקרן הקולנוע הישראלי, התחלתי להשיג תקציב ואמרתי לעצמי ׳בוא נספר את הסיפורים מפה׳. יש באזור הזה המון סיפורים. חוץ מזה שזה אזור חקלאי זה גם אזור מפלט. הערבה היא המקום הכי רחוק מעיר בארץ – שעה וחצי מאילת, שעה וחצי מבאר שבע. אין רופא ילדים, אין רופא שיניים. זה מקום מרוחק שאנשים לא מגיעים אליו. גם לממסד לקח זמן להגיע״.

חגי דהן, דת העבודה

חגי דהן, דת העבודה

בועז פרנקל, סרט זר

בועז פרנקל, סרט זר

נורי בילגה ג׳יילן, אורח פסטיבל הסרטים בערבה 2022. צילום: אדוארד קפרוב

נורי בילגה ג׳יילן, אורח פסטיבל הסרטים בערבה 2022. צילום: אדוארד קפרוב

birds

״למי שכן מגיע יש המון סיפורים. בשנים הראשונות לפסטיבל היינו מביאים בכל פעם 20 במאים צעירים לסיורי השראה. אחרי הסיורים היינו מפיקים שלושה סרטים בשנה באופן עצמאי לגמרי. אני הייתי המפיק של הסרטים האלה. ככה במשך שבע שנים עשינו סרטים שחלקם זכו בפסטיבל בירושלים, אחד (של בועז פרנקל) זכה בפרס אופיר. בנינו אנשים. הפסטיבל הפך בינתיים לבינלאומי, ובגלל הלוקיישן והאיכות שלו הוא הפך לאבן שואבת להמון יוצרים מהעולם שהקרינו את הקרנת הבכורה שלהם בפסטיבל. השנה התארח אצלינו הבמאי נורי בילגה ג׳יילן.

״ואז הגיעה מירי רגב עם הקרנות האזוריות ואנחנו עמדנו בתנאים, וגם קרן גשר הצטרפה. הפכנו להיות קרן כשהרצון שלנו לספר סיפורים מקומיים הוא לב העניין. בגלל שהדרום מתחלק לשלוש קרנות אז התקציבים לא גדולים, ובגלל שתנאי הסף דורשים ממך הרבה סרטים אז התקציבים לכל סרט קטנים יחסית ואי אפשר להפיק סרטים גדולים. כולנו מתמודדים עם זה.

״אני נכנסתי לנישה של הדוקו ואני מפתח במאי קולנוע שאינם מקצועיים עדיין. גייסתי את הדוקומנטריסט אורי רונזנווקס, ויחד אנחנו עושים כל שנה חמישה סרטים שאנחנו מפתחים מהרעיון להגשה ועד העשייה. זה תהליך, אבל הסיפורים יוצאים, ומה שזה עושה לקהילה זה מדהים.

״השנה לדוגמה יש לנו סרט שנקרא ׳דת העבודה׳. הוא עוסק בשני חבר׳ה בני 70 בערך, שגידלו פה שישה ילדים, ומגדלים בעין יהב את הפלפל הכי חריף בעולם. כל החיים שלהם הם עבודה עצמאית. הם לא העסיקו עובד בחייהם, לא עוזרת בית ולא תאילנדי. לבד לבד לבד. עכשיו כולם מכירים אותם כמו איזה גנובים במושב, ובא מישהו שהוא צלם בטלוויזיה הקהילתית עם הרעיון לצלם עליהם סרט, ואורי עבד איתו ויצא סרט, וכל הערבה הגיעה לראות אותו. וזה רק סיפור אחד, יש הרבה כאלה. אז זה גם יצר בן אדם שנהיה יוצר, וגם סיפר את הסיפור. האם זה יצליח מחוץ לערבה? נראה״.

אייל שיראי. צילום: אדוארד קפרוב

אייל שיראי. צילום: אדוארד קפרוב

אייל שיראי: יש באזור הזה המון סיפורים. חוץ מזה שזה אזור חקלאי זה גם אזור מפלט. הערבה היא המקום הכי רחוק מעיר בארץ – שעה וחצי מאילת, שעה וחצי מבאר שבע. אין רופא ילדים, אין רופא שיניים. זה מקום מרוחק שאנשים לא מגיעים אליו

מהן התכניות לשנה הבאה?

״לדחוף חזק את הדוקו, ובמקביל להשקיע גם בערבה הדרומית. הערבה מחולקת לשניים: שבעה מושבים עד כושי ושבעה קיבוצים עד אילת. ואחרי זה יש גם את אילת. זה המון עבודת שטח. יש כבר צוותים גדולים שעובדים בערבה שלא היו לפני זה, וילדים וצעירים מתחילים לעבוד בסרטים, ואנשים רואים שסרטים קורים ורוצים לספר סיפורים. זה ממש בונה את העשייה״.

אתה רוצה להגיד משהו על הקולנוע הישראלי מהזווית שלך, של הערבה?

״אני לא מתייחס לזה ככה. אני מאמין בבן אדם אחד שמקבל השראה. הקולנוע הישראלי יצליח אם הכסף יילך ליוצרים האמיתיים שבאים לספר סיפור אמיתי, ולא כזה שבנו באיזו סדנה. כאלה שיש להם משהו להגיד. אם נשחרר את היוצרים לעשות סרטים וגם להיכשל, אז נצליח. לא מכל התסריטים הטובים יוצאים סרטים טובים, השטאנץ הזה שאומרים עליו שזה תסריט טוב כי הוא בנוי כמו שכתוב בספרים, זה לא עובד. דווקא הסרטים היותר טובים שהפקתי לא בנויים כמו תסריט רגיל.

״את הכל כבר אמרו, וגדולי היוצרים כבר השתמשו בשפה, אז כמה שתלמד פחות ותהיה אינטואיטיבי יותר – תצליח יותר. הסרט הכי מצליח שהפקתי בחיים הוא ׳חופשת קיץ׳ של דויד וולך, במאי חוזר בשאלה שלא עשה סרט בחייו. הוא פשוט ראה הרבה סרטים. לכל הצוות שעבד בסרט הזה זה היה הסרט הראשון בחייהם. בשמונה ימי צילום הוא הוציא את הסרט הכי מצליח שהפקתי. זה משהו שמגיע מתוך חופש ומתוך מחשבה. בזה אני מאמין״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden