כל מה שחשוב ויפה
סטיבן שפילברג, הפייבלמנים. צילומים: סרטי יונייטד קינג
סטיבן שפילברג, הפייבלמנים. צילומים: סרטי יונייטד קינג

סיכום 2022 / ״הפייבלמנים״ של שפילברג עושה חשבון נפש קולנועי

אם כבר לסכם את השנה – הפייבלמנים של שפילברג הוא הסרט שבאמצעותו צריך לעשות את זה: לא סרט אקשן וגם לא סרט רומנטי, אלא סרט על ילד ועל חלום שבא לידי ביטוי באמצעות הקולנוע - במסגרת העלילה ומחוצה לה

סיכומי סוף שנה הם מורכבים עבורי. שנה היא יחידה קצרה מדי ואמנות הקולנוע לכשעצמה מעוררת תהיות רבות. מבחני המדד או הפרמטרים המגדירים סרט טוב נדונו ברשימות שלי לא מעט, כשלפעמים סרט מסוים אינו מעביר לצופים את הסיפוק המיידי ונכשל קופתית, אבל משהו במפרט הטכני או הפואטי שלו בכל זאת מצליח לחדש אמנותית או לעורר תהיה רבת משקל. האם הקהל, באינסטינקט החיים עצמם, קובע מהו סרט טוב? או אולי אלה המבקרים המלומדים, שבידם היכולת לפרק את מרכיבי הסרט ולנתח את עבודת הבימוי?

ככל שהתעלומה הזאת הופכת למסעירה עם השנים, כשלא תמיד יש היגיון או צדק בין ההצלחה המסחרית לזו האמנותית, אני מוצאת את עצמי מבינה פחות ופחות את המסורת של סיכומי שנה. עשור, ניחא. אבל שנה? מה החיפזון? אם הקולנוע מעניק לי את החירות בשיפוט האמנותי, כמו גם בחיי האישיים, הרי שהתעלומה שבו היא מרבית מהקסם החמקמק שלו. אז אם כבר לסכם את השנה החולפת (על אף שאהבתי מאוד את ״האדם הגרוע בעולם״ של יואכים טרייר או את ״אחרי האהבה״ של אלים קאן) יש סרט אחד שעושה את העבודה באופן הטוב ביותר כשמדובר בחשבון נפש קולנועי – סרטו החדש והמדובר עד אינסוף של סטיבן שפילברג, ״הפייבלמנים״.

הסרט נשען על אלמנטים אוטוביוגרפיים ובמקביל יוצק אנקדוטות ודימויים מסרטיו הקודמים של שפילברג. ככזה, הוא מצליח לסכם נרטיב מנקודת המוצא של הבמאי, שאף פותח את הסרט במומנט תיעודי קטן שבו הוא מזמין את הצופים להקשיב לסיפורו

אני בוחרת לומר בהסתייגות קלה שהפייבלמנים הוא אולי הסרט החשוב ביותר שיצא השנה. הוא חשוב הוא כי הוא חושף פן אישי ומרגש של במאי שבנה את הפילמוגרפיה שלו לאורך עשורים משמעותיים של התקבלות והתבססות הקולנוע האמריקאי; והוא חשוב כי הוא מעורר מחדש את הדיון על מהות הקולנוע, כמו גם את הדיון על מהו סרט יהודי; והוא מזכיר את כוחם של הסרטים בלהראות לנו את האמת אחד על השני (ועל עצמנו).

הסרט, שמבוסס על תסריט שכתב שפילברג עם המחזאי טוני קושנר (שאיתו כתב בעבר חלק מסרטיו), נשען על אלמנטים אוטוביוגרפיים ובמקביל יוצק אנקדוטות ודימויים מסרטיו הקודמים של שפילברג. ככזה, הוא מצליח לסכם נרטיב מנקודת המוצא של הבמאי, שאף פותח את הסרט במומנט תיעודי קטן שבו הוא מזמין את הצופים להקשיב לסיפורו. הפתיחה יוצרת קפסולה אישית יותר ומגבירה את האותנטיות.

לעצור בשנייה האחרונה

בחורף 1952 לומד סמי בן השש, שדמותו ב״הפייבלמנים״, מבוססת על דמותו של הבמאי סטיבן שפילברג, את השפעת הדימוי הוויזואלי של החוויה על החלום ומנגד – את השפעת החלום על הוויזואלי האמנותי. האקסידנט הזה, שבכוחו להסביר הרבה דברים על מהות האדם ועל מהות הקולנוע, מתאפשר לסם בזכות הסרט הראשון שצפה בו: ״ההצגה הגדולה בתבל״ של ססיל ב. דמיל, סרט בשחור לבן שבמהלכו רכב מתנגש ברכבת. כשהקצב והתנועה של גלגלי המתכת על המסילה תופסים תאוצה והרכבת שועטת לעבר הרכב, צועק סמי ״תעצרו את הרכבת, תעצרו את הרכבת״. האם אפשר לעצור בשנייה האחרונה מחשבה, דימיון, חלום או גורל?

נדמה שבכל מהשאלות הגדולות הללו עוסק שפילברג כשהוא מיטיב לתאר את מה שסמי שמע על סרטים: יושבים בחושך, זרים בכל מקום והענקים שם למעלה מספרים סיפורים. ברט, אביו הריאלי (בגילומו של פול דאנו) מנסה למקד את הילד בעובדה המפעימה לפיה 24 פריימים רצים בשנייה אחת. אמו מיצי (שמגלמת בסרט מישל וויליאמס) היא זו שמושכת אותו אל המסתורין ואומרת לו שסרטים הם כמו חלומות. בהמשך היא גם זו שתאיר לו את הקונפליקט המאמלל מכולם: ״איך אתה מגדיר אושר? האם ניתן להשיג אותו בלי לפגוע באף אחד?״.

אם אתבקש לתאר את הנושא שבו עוסק הסרט במילה אחת, המילה תהיה תאונה. לא סתם תאונה, אלא תאונת שרשרת. כובד המשקל של החוויה הפנטסטית מצליח לגרום לסמי הילד לחזור שוב ושוב לאותה סצנה, בהתחלה בחלומות ובהמשך בבימוי צעצועים, עד לרגע שבו הוא אוחז במצלמה 8 מ״מ ומבין את כוחה המהפנט של התמונה. גם כנער, כשסרט הצילום ירוץ על המסילה, חווית הגילוי של הבלתי נמנע תתרחש כתאונה.

הכל בסרט עשוי במינון ריאליסטי ודרמטי, כשהמשפחה והבגידה, תמות שמלוות רבות את הקולנוע האמריקאי, הן לב הסיפור האנושי והן אלה שמאפשרות תובנות אמת וניתוח לב פתוח – ליבו של שפילברג

הפירוק וההרכבה של הילד הקטן (שמגולם על ידי מתאו זורינה פרנסיס דפורד) הם משל לכל מה שמניע אותנו בחיים: כוח משיכה, כוח כבידה, תנועה ואלמנטים של מסע. אקספוזיציית הילדות משמעותית לכל תחנה ובחירה (או בריחה), מנקודת אל־החזור הזו ועד לסוף מסע החניכה הקולנועי של סמי (שכנער מגלם אותו גבריאל לבל).

מסע החניכה מתחיל במפגש עם דודו בוריס, אמן קרקס (ג׳אד הירש) שאומר לו שאנשים שיודעים שיש להם כישרון חייבים להתחייב אליו. אבל ככל שהם מתחייבים יותר, כך הם עלולים להזניח את יקיריהם ולהרגיש אשמה (״זה יקרע אותך לשניים״, הוא מזהיר אותו). המסע מסתיים במשרדו של הבמאי עטור הפרסים והמפורסם ביותר באותה תקופה – ג׳ון פורד, שמגולם לא במקרה על ידי דייויד לינץ׳. לינץ׳ הוא רב־אמן בכל מה שקשור לחלומות ופחד, שני אלמנטים שורשיים בסרט, לכן יש משהו סימבולי בבחירה בו.

birds

הפייבלמנים לא יוכל להיות מה שהוא לא. כלומר, הוא לא סרט שמבקש להביא מיתוס לידי מימוש אמנותי ווירטואוזי. הוא לא סרט אקשן שמצמיד למושב ואין בו שיאים רומנטיים שיוצאים מכלל שליטה. הכל בו עשוי במינון ריאליסטי ודרמטי, כשהמשפחה והבגידה, תמות שמלוות רבות את הקולנוע האמריקאי, הן לב הסיפור האנושי והן אלה שמאפשרות תובנות אמת וניתוח לב פתוח – ליבו של שפילברג. יחסיו של סם עם אמו מיצי, פסנתרנית קונצרטים שהפכה לעקרת בית, דוחפים את סם למיסתורין של האמנות שבבסיסה יש חלום. סם הוא סטיבן, בעל החלומות, שהמוטיבציה הקולנועית שלו היא אמנותית, טכנית וחברתית, והיא שזורה כמעט בכל תחנה והישג.

״איפה האופק?״ שואל ג׳ון פורד את סמי הנער, שנקלע למשרדו עם חלומות גדולים. אם נשאל את עצמנו את השאלה הזאת וננסה לרדת לעומק הפריים כמו שפורד רומז לנער בעל החלומות, נוכל, אולי, להיות לא רק במאים טובים – אלא גם לעצב את חיינו לעומק.

חורפי מאוד היום, ועל הסרט הזה אפשר להרחיב עוד ועוד עד אין קץ וגבול. זה עוד השג שלו. אולי לראשונה, במקום סיכומי שנה, מישהו ירים את הכפפה ויאגד את כל ביקורות הקולנוע על ״הפייבלמנים״ לספר. מבטיחה לכם שהפרקים יהיו אולי שונים בסגנון, בתפיסות המבט וברעיונות, אך לשם שינוי יהיה ביניהם הרבה מהמשותף, בייחוד בשל העובדה שזה סרט שמכוון ליותר מנמען אחד.


הפייבלמנים 
בימוי: סטיבן שפילברג
151 דקות; ארה״ב, 2022
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden