קו המים: התערוכה של עמי לוי ז״ל משאירה את האמנות שלו בחיים

תערוכת היחיד של עמי לוי ז״ל, שמוצגת בימים אלה בבית האמנים בתל אביב, היא אולי תערוכת סיכום – אבל היא לא תערוכה רטרוספקטיבית. אין בה ניסיון לייצר ליניאריות או סדר כרונולוגי של מהלך העבודות שלו, אלא להציג גופי עבודות מתקופות שונות שמקיימות ביניהן דיאלוג.

זו התערוכה המשמעותית הראשונה מעבודותיו של לוי שמוצגת מאז שהלך לעולמו בשנת 2013 בגיל 59 בלבד. הוא נולד בשנת 1954 בצרפת ועלה ארצה בשנת 1961. אביו היה אדריכל, ואמו היתה אחת הגלריסטיות החשובות בתולדות האמנות המקומית – שרה לוי. את דרכה היא החלה בגלריה גורדון, ואחרי שעברה תאונת דרכים ורותקה לכסא גלגלים, פתחה גלריה משלה בדירת מגוריה – ״גלריה שרה לוי״ – שהפכה למוסד אמנות חשוב בשדה האמנות המקומי דאז.

לוי היה אמן מוערך בסצנה המקומית, שעבד בעיקר בפיסול בזכוכית וברישום על נייר, וגם היה אחראי לכמה דורות של תלמידים לאמנות בבתי הספר שלימד בהם – תלמה ילין, מכללת אורנים והמחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. את התערוכה אצרה ענת גטניו, שהיתה חברה וקולגה של לוי עוד בימי חייו.

עדן לוי: אבא שלנו היה איש חינוך, זה היה חלק ממנו. לכן החלטנו להעמיד את העבודות בתערוכה למכירה, ובכסף שנגייס לתמוך בסטודנטים מצטיינים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. המחשבה היתה להמשיך את דרכו ולתמוך באמנים צעירים, ובמקביל גם להשאיר את האוסף בחיים

״אחרי שעמי נפטר פנו כל מיני אנשים לליה, אשתו, והציעו לה לעשות תערוכה מעבודותיו. אבל היא עוד לא היתה בשלה לזה, היה לה עוד קשה לחשוב על זה״, גטניו מספרת. ״לפני 6-7 שנים היא החליטה שהיא רוצה לעשות תערוכה, במקביל להחלטה שלה למכור את הבית הגדול שלהם בהדר יוסף, שבו פעל גם הסטודיו שלו.

״זה היה עבורה מהלך כולל, שסימן את העובדה שהיא ממשיכה הלאה בחייה. היא פנתה אליי כי עוד לפני כן נפגשנו ושוחחנו, ואני אמרתי לה שאם אי פעם היא תרצה לעשות תערוכה – אני רוצה לאצור אותה, כמתנה לעמי. הוא היה חבר קרוב. עבדנו יחד ואהבתי אותו מאוד, כמו הרבה אנשים אחרים שאהבו אותו גם כן״.

לשמר את המורשת

יחד החלו ענת גטניו וליה לוי מהלך שמטרתו הסופית היתה הצגת התערוכה. הם פנו למספר מקומות ובסוף החליטו על החלל המרכזי בקומה השנייה של בית האמנים. לתערוכה נקבע תאריך, ואז פרצה הקורונה, ובגלל שלא רצו להציג אותה בין הסגרים, דחו את המועד שלה בשנה.

״התחלנו לעבוד, שלחנו עבודות למסגור. ואז פתאום ליה, אשתו של עמי, נפטרה. במפתיע. אבל כבר בשבעה החליטו שלושת הילדים שלהם שהם רוצים להתקדם עם התערוכה.

״הם שכרו מחסן והעבירו אליו את כל העבודות שלו אחרי שהבית נמכר והסטודיו פונה. ביקשנו דחייה נוספת מבית האמנים כדי לתת להם לנשום, ובמשך שנה וחצי המשכנו לעבוד אבל עם המון נעלמים. כשפתחנו את הארגזים לא ידענו מה בדיוק נמצא שם״.

״אבא שלי היה אבא מאוד מיוחד״, מספרת עדן לוי, בתו של עמי, ״כזה שלוקח אותנו לתערוכות, אבל לא רק. היה בינינו שיח רגשי מפותח. לכל אחד מאיתנו האחים היה איתו קשר אחר, אבל משמעותי. אחרי שהוא נפטר, חלק מהשיקום שלנו כמשפחה היה הניסיון להנציח את הנוכחות שלו.

״באזכרה בשנה השלישית למותו עשינו תערוכה ראשונה, קטנה, בבית של אמא שלי. היא התחילה להזמין אוצרים לראות את העבודות בתקווה שחלקן יירכשו לאוספים של מוזיאונים. היה חשוב לה לשמר את המורשת שלו.

״אחרי המוות הפתאומי של אמא שלי, פנינו כולנו לענת עוד בזמן השבעה ואמרנו לה שאנחנו רוצים לעשות את התערוכה. רצינו להנציח את מפעל החיים של אבא שלנו, ודרכו גם את זה של אמא שלנו. אבל נותרה בעינה השאלה מה עושים עם כל העבודות. אנחנו לא רוצים לחיות עם עבודות במחסנים, אלא שהאמנות שלו תמשיך לחיות. ניסינו לפנות למוזיאונים אבל לא היתה היענות, וגם לא רצינו לחלק אותן סתם, זה לא הרגיש לנו נכון.

״אז העלתה אחותי הקטנה זוהר את רעיון המכירה והתרומה לבצלאל. אבא שלנו היה איש חינוך, זה היה חלק ממנו. יש עשרות אנשים שהוא השפיע עליהם, ולכן החלטנו להעמיד את העבודות בתערוכה למכירה, ובכסף שנגייס לתמוך בסטודנטים מצטיינים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. המחשבה היתה להמשיך את דרכו ולתמוך באמנים צעירים, ובמקביל גם להשאיר את האוסף בחיים. ובכלל, עבורנו התערוכה הזו היא גם דרך לבלות עוד קצת עם ההורים שלנו״.

בין רישום לזכוכית

בתערוכה עצמה, שמשתרעת על פני החלל הגדול בקומה השנייה של בית האמנים, משלבת גטניו בין שני המדיומים המרכזיים שבהם עבד לוי – הרישום והפיסול. ״יש ביניהם המון קשר והם היו קיימים כל הזמן במקביל״, היא אומרת. ״יש לו גם גוף עבודות גדול של פסלי חוצות שרבים מהם מפוזרים בארץ, אבל אליהם לא התייחסנו בתערוכה כי הם מספרים סיפור אחר״.

התערוכה שבה פרץ לוי בשפתו החדשה בפיסול התקיימה במוזיאון רמת גן בשנת 1994. ״כבר שהתחיל להציג, באמצע שנות ה־80, שפת הפיסול שלו היתה חריגה. הוא עבד בחומרים שהיו לא מקובלים אז בפיסול הישראלי – עץ איכותי, עופרת, זכוכית. הוא יצר עבודות מוקפדות, עם המון סימטריה וסדר, עבודות הרמוניות. הן היו הפוכות לגמרי מאלה של האמנים שפעלו תחת הרעיון של דלות החומר, ולכן הוא נחשב אז קצת כעוף מוזר.

ענת גטניו: לוי לא הגדיר את עצמו כאמן זכוכית; הוא השתמש בה כחומר מרכזי בעבודות שלו ולמד את האפשרויות שבה. מבחינה תכנית הוא התעסק בנוף הישראלי, ובהמשך התחיל להופיע בעבודות שלו הדימוי של המים, שגם הוא מופיע בתערוכה

״לוי לא הגדיר את עצמו כאמן זכוכית; הוא השתמש בה כחומר מרכזי בעבודות שלו ולמד את האפשרויות שבה. בתערוכה במוזיאון רמת גן הוא פעל בשיתוף עם חמישה בתי מלאכה, כל אחד בעל שיטות שונות לעבודה בזכוכית – ניפוח, חיתוך בלייזר ועוד. כל אחד מהם נתן לו אפשרות אחרת לפעול עם הזכוכית. בהמשך הוא התחיל לחקור נושאים כמו שברים, רפלקציה, וליצור עבודות היברידיות בין רישום לזכוכית. בתערוכה יש מספר עבודות רישום שעליהן שכבת זכוכית, ובחלקן עוד שכבת זכוכית שבורה.

״את הרישומים שמוצגים בתערוכה החל ליצור בתחילת שנות ה־90, כאלה שבולטות בהם צורות גיאומטריות, כאלה שמייצרות אסוציאציה לנוף, טבע ומבנים. מבחינה תכנית הוא התעסק בנוף הישראלי, בבתים צמודי קרקע שהיה עליהם הרבה דיבור בשנים האלה, הכמיהה לבית על הקרקע. בהמשך התחיל להופיע בעבודות שלו הדימוי של המים, שגם הוא מופיע בתערוכה – קווים שיוצרים מערבולות וחזרה מדיטטיבית כמעט ברישומים ובתנועה של היד. מתוכם גם נוצרה הצורה של העין שחוזרת בעבודותיו – שקשורה גם לרפלקטיביות של הזכוכית שמחזירה אלינו מבט״.

עבודה אחת יוצאת דופן בתערוכה היא רמפה גדולה שהורכבה לטובתה מחלקי עבודות שנותרו בסטודיו של לוי. ״היו שם המון לוחות עץ שעליהם הוא צייר ידנית בדיו״, מספרת גטניו. ״במשך השנים האחרונות לחייו הוא ישב ועשה עשרות כאלה, ואחרי שצייר עליהם ציפה אותם בלכה. לא אני ולא ליה ידענו מה הוא התכוון לעשות איתם, אבל חלק מהם הוא הניח באחד מצידי הסטודיו בשיפוע קטן, ולכולם היתה מגרעת כך שהיה ברור שהם מיועדים להכנס אחד בתוך השני, להוות רצף.

״החלטתי שאני חייבת להציג את הלוחות האלה, לייצר איזו הצעה לעבודה לא גמורה. זה עניין חריג מבחינתי, אף פעם לא באמת יצרתי עבודה כזו כאוצרת, למרות שכן אצרתי כבר תערוכות לאמנים שאינם בין החיים. אבל הנסיבות דרשו את זה. בנינו את הרמפה והיא יצאה מקסים. לאורך כל הבנייה ובכלל, לאורך הקמת התערוכה כולה, ׳דיברתי׳ עם עמי וחשבתי כל הזמן ממה היה מרוצה וממה לא״.

---

עמי לוי | קו המים
אוצרת: ענת גטניו
בית האמנים תל אביב
נעילה: 29.1