כל מה שחשוב ויפה
עפרי כנעני, דו״ח אם דו״ח אב. צילום: יאיר מיוחס
עפרי כנעני, דו״ח אם דו״ח אב. צילום: יאיר מיוחס

״המוזיאון הוא המדיום״: עפרי כנעני נעה במוזיאון ת״א משני צידי השבר

בפרפורמנס במסגרת תערוכה המוקדשת לאמנות חיה במוזיאון תל אביב, האמנית עפרי כנעני מתייחסת לפסל מהאוסף שנחצה לשניים. דרך בחינת הסדק שנפער בו, היא מנסה לזהות ולאחות משברים קולקטיביים ואישיים

בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון תל אביב התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף זוכר)״ שאצרה רותי דירקטור, תערוכה בת שישה שבועות וראשונה מסוגה בישראל המוקדשת ל״אמנות חיה״. היא מפגישה בין עשרות אמנים, כוריאוגרפים ופרפורמרים המנסים לדמיין מוזיאון שבו הגוף החי – ולא אוביקטים – הוא הנוכחות המרכזית במוסד האמנותי. בין המשתתפים.ות המציגים.ות נמנית גם האמנית והפרפורמרית עפרי כנעני, שתעלה במסגרתה בבכורה את המופע החדש שלה, ״דו״ח אם, דו״ח אב״.

בעוד שהמחשבה על המפגש שהולך ונעשה תכוף יותר ויותר בין מחול עכשווי לחלל הקובייה הלבנה היא נקודת מוצא לדיון ער, הן בשדה הפרפורמנס והן בשדה האמנות הפלסטית, לא קשה לדמיין יצירה של כנעני מוצגת בין כתלי המוזיאון. ההפך הוא הנכון: נדמה שהמוזיאון הוא המקום הטבעי לעבודותיה – חלל המשמש לא רק כמקום תצוגה אלא כמושא מחקר וטריטוריה שבה היא מציפה שאלות מוסריות, פילוסופיות ואסתטיות – כפי שעשתה ברבות מהעבודות שהעמידה לאורך עשורי פעילותה מאז סיימה את לימודיה במדרשה לאמנות.

השיחה עימה מתרחשת בין חזרות לקראת המופע לבין נסיעה לאירופה לצורך הצבתה של תערוכת יחיד חדשה, חודשים ספורים אחרי ששבה להתגורר בישראל בתום שני עשורי פעילות בניו יורק ובלונדון. כנעני מסכימה עם הקביעה שהיא מרגישה בנוח ליצור פרפורמנס שההשראה עבורו נולדה במוזיאון. ״כבר כמעט עשור שהפרקטיקה שלי כרוכה במוסד המוזיאון. לפעמים אפילו נהגתי לומר חצי בצחוק שהמוזיאון הוא המדיום שלי״.

בימים אלה היא מציגה בסדנאות האמנים שבירושלים את ״עדויות הדברים״ (אוצרת: דביר שקד), תערוכה העוסקת בסיפור השריפה הפתאומית של המוזיאון הלאומי של ברזיל שאירעה בין לילה ב־2018. ב־2015 הציגה במוזיאון ישראל את ״שאלות בסוף״, מיצג השתתפותי שהתייחס לפרקטיקת הסיור הלימודי כאל פעולה אמנותית ונערך בתצוגת הקבע של אוסף האמנות המודרנית במוזיאון.

עדויות הדברים

עדויות הדברים

עוד קודם לכן, ב־2009, אחרי שסיימה לימודי תואר שני באמנות במכללת האנטר שבניו יורק, היא יצרה פרויקט שאפתני שהורכב מעשרה מיצבי וידאו שהוצגו במקביל בעשרה מוזיאונים בחבל לומברדיה שבאיטליה. העבודה, Dreams and Dramas, התאימה בין עבודות הווידאו לחלל הארכיטקטוני ולהקשר ההיסטורי של עשרת המוסדות.

יצירה משמעותית נוספת בקורפוס העשיר של כנעני, ״שבע מילים״, הוזמנה במיוחד על ידי מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. זו עבודת וידאו שהתבססה על אוסף המוזיאון, הוצגה בשיתוף עם נגינת תזמורת והותאמה עבור חלל הקונצרטים שלו.

מדובבת את השאריות

אז מה שונה הפעם? ובכן, ב״דו״ח אם, דו״ח אב״, כנעני לא מנסה לספר את סיפורו של מוזיאון שלם או של אוסף, אלא עוסקת רק בפריט אחד: הפסל ״עקידת יצחק״, שיצר האמן האמריקאי־יהודי ג׳ורג׳ סיגל בשנת 1973 בהזמנת קרן תל אביב. אך בדומה ליתר יצירותיה, גם הפעם כנעני לא מסתפקת בהתחקות אחר תולדותיו של אוביקט אחד, אלא משרטטת דרכו את תווי המתאר של מספר שברים: השבר שעומד בבסיס הפסל, שנחצה לשניים כשנשלח לאחסון באוסף המוזיאון קצת אחרי שנוצר; השבר הלאומי ששיסע את המדינה בשנת היווצרותו של הפסל, עת פרצה מלחמת יום כיפור; והשבר האישי בחיי משפחתה, עת הגיעו נישואיה לסיומם.

צלילה מעמיקה יותר אל מספר עבודות שיצרה כנעני בשנים האחרונות מעידה על כך שההתעסקות בשבר היא לא מוטיב חדש ביצירתה. הרבה לפני שחקרה את הפסל שעד לאחרונה הסתתר בחדר השימור של מוזיאון תל אביב, כנעני השתמשה באמנותה כדי להטיל זרקור על שברים פוליטיים, סביבתיים ואישיים.

ב־Leaking Lands, מיצב וידאו בשלושה ערוצים שעומד בלב תערוכה שצפויה לנדוד בין ארבעה חללים שונים בעולם, היא המירה את המחקר שערכה בעבודת הדוקטורט שלה ליצירה חזותית השואלת כיצד מצב מדיני, חברתי והיסטורי יכול להוביל למחיקתו של מוזיאון שלם וההיסטוריה שהוא טומן בחובו.

דו״ח אם דוח א״ב. צילום: יאיר מיוחס

דו״ח אם דוח א״ב. צילום: יאיר מיוחס

נקודת המוצא של עבודת הדוקטורט שכתבה באוניברסיטת גולדסמית׳ בלונדון, שם גם לימדה, היא תקלה. ״זו הסיבה הרשמית שבגללה נשרף המוזיאון הלאומי של ברזיל, שכלל 20 מיליון פרטים באוסף שלו. כמו הרבה תקלות מהסוג הזה, זו הייתה תקלה שנבעה מתוך משבר מתהווה ומתמשך.

״התחלתי להתבונן בסיפור הזה משום שכמעט ולא נותרו שאריות מהמוזיאון בעולם הדיגיטלי. הכותרת של הדוקטורט שלי היא Active Residues (שיירים פעילים). הסתכלתי על מה שכן נותר מהמוזיאון, גם מבחינה חומרית וגם מבחינה גופנית, כלומר מה הגוף של אנשים זוכר. לדוגמה: הרבה עובדים לשעבר של המוזיאון ואנשים שהיו קשורים אליו בצורה כזו או אחרת קעקעו דימוי של המוזיאון על עורם״.

מה ניסית להבין באמצעות השאריות?

״הדוקטורט שלי מפגיש בין שלושה תחומי דעת: פרפורמנס המשמש כמתודולוגיה של מחקר; לימודים מוזיאולוגיים וחקר מוסדות, אוספים מוזיאליים ומבני הכוח והפוליטיקה שעומדים מאחוריהם; ולימודים אלגוריתמיים, כלומר כל מה שקשור בתרבות הדיגיטלית, בעיצוב ובאנליזה של אלגוריתמים. דרך שאריות שנותרו מהמוזיאון בגוף, בחומר וכדאטה, ניסיתי לחשוב על בריתות חדשות שניתן לכונן בין חומר, גוף ומידע״.

איך הופכים עבודת דוקטורט לתערוכה חזותית?

״בבסיסו המחקר שלי הוא תיאורטי, אבל גם כשערכתי מחקר תיאורטי השתמשתי בשיטות שמגיעות מפרפורמנס. במשך שנתיים ערכתי מחקר גדול עם סטודנטים שלי במוזיאון הטייט בלונדון שעסק במוזיאונים בעידן של המפנה האלגוריתמי. המחקר שלנו ניסה לאפיין את ההיבטים המוזיאליים שאינם מוחשיים, לדוגמה: בהנחה שלגוף יש ידע, כיצד חושבים עם הגוף על משהו ששולט בנו, על טכנולוגיה שמעצבת מחדש את הערים והמוסדות שלנו, אבל אנחנו לא רואים אותה?

כשהצעתי את העבודה לאוצרת רותי דירקטור אמרתי לה בהתחלה שאני יכולה להציג תוכן על במה, אבל אין מצב שאני אשתתף ביצירה הזו כי אני לא שחקנית. תוך כדי דיאלוג איתה ועם ניצן כהן, שהיה הדרמטורג, התבהר שאני צריכה לגלם את התפקיד הזה

״לצד המחקר הגדול שכתבתי עבור הדוקטורט, יצרתי את עבודת הוידאו Leaking Lands. בעבודה הזו השתמשתי בשלושת סוגי השאריות הדיגיטליות שנותרו מהמוזיאון. ראשית, שרדו מעט אוביקטים תלת־ממדיים. שנית, יש דימויים שעלו לוויקימדיה כחלק מקמפיין שהושק בליל השריפה, שבמסגרתו אנשים התבקשו להעלות תמונות של כל מה שהם אי פעם צילמו במוזיאון.

״אמנם אין אוסף דיגיטלי למוזיאון, אך קיים אוסף רפאים שכזה המורכב אך ורק מתמונות שהעלו משתמשים: דימויים באיכות גרועה, תמונות של ילדים, תמונות כפולות, תמונות מטושטשות וכדומה. השריד השלישי הוא סיור וירטואלי של גוגל, שמאוחסן בענן של גוגל ומאפשר לבקר במוזיאון שכבר לא קיים״.

במה שונה הגרסה של התערוכה בסדנאות האמנים? כיצד טיפלת בשאריות שם?

״בתערוכה אני מציגה גרסה של הפרויקט שמבוססת על טקסט ספקולטיבי שכתבתי. ניסיתי לספר את סיפור שריפת המוזיאון דרך נקודות המבט של שש ישויות: מטאוריט, מים, אפר, deep time [מושג מדעי הידוע גם כ׳זמן קוסמי׳ או ׳זמן גיאולוגי׳], עורות אנושיים, קובץ jpeg וסמן. דרך התערוכה, אני מנסה לשאול האם ישויות לא־אנושיות יכולות לתת עדות לאסון שהוא שילוב של קטסטרופה טבעית וקטסטרופה משילותית.

״כמובן שמתגלמת באסון הזה גם קטסטרופה תרבותית. מרבית האוביקטים שהיו שייכים לאוסף במוזיאון הלאומי של ברזיל נלקחו ונבזזו מבעליהם, אך בסופו של דבר זה היה האוסף הגדול ביותר של התרבויות הילידיות באזור הזה של העולם. זה היה אוסף ארכיוני ובלשני עצום. יש פעילים שמכנים את התכלות האוסף בשריפה רצח עם שני, כי הם טוענים שקודם כל התרבויות הללו נרצחו ונמחקו, ואז גם האוסף והארכיון שלהן נמחק מהעולם״.

שבע דקות של שתיקה מצולמת

ביצירתה בשנים האחרונות, נדמה שכנעני לא חוסכת שבטה. לצד פרויקטים מונומנטליים כמו Leaking Lands, היא מפנה זכוכית מגדלת גם אל השברים שנפערו לאורך ההיסטוריה המשפחתית האישית שלה. בקיץ האחרון היא הצטרפה לקאסט החדש של ״VHS ד״ש מהעבר״, יצירת מקור שיצרו רננה רז וניצן כהן עבור פסטיבל ישראל ועלתה גם החודש בהיכל התרבות. בעבודה, שבה הופיעו לצידה טל פרידמן, שירילי דשא, רוני קובן, רננה רז, דורון נשר, קורין קיציס ויוסי צברי, הוזמנו כנעני ויתר הפרפורמרים לבחור קלטת VHS מעברם ולהגיב אליה בעיבוד בימתי.

״כל אחד מאיתנו התבקש.ה לבחור סרט שממשיך לדבר אלינו מתוך הארכיון, כנראה מפני שיש בו איזו חוסר יציבות שממשיכה להפעיל אותנו, וליצור עם החומרים הללו דיאלוג מחודש״. היא בחרה להריץ את הקלטת לאחור 24 שנים ולהתבונן ברגע מכונן מתוך הסרט ״חומר לימודי״ שיצרה בזמן לימודיה במדרשה אודות סבה, הפסל הישראלי האיקוני יחיאל שמי, שנודע בזכות פסלי החוצות הרבים שיצר, ומת ב־2003.

״בניגוד להרבה פרויקטים אחרים שלי, היצירה הזו עוסקת בי באופן ישיר ונוגעת בכישלון אישי שלי. התחלתי לצלם את הסרט הזה באטלייה של סבא שלי בקיבוץ כברי כשהייתי סטודנטית בשנה ב׳. בזמנו, סבא שלי טען בפניי שאני לא יודעת לשאול שאלות. הוא נתקע, הוא פשוט לא הצליח לדבר. שנינו אנשים מאוד מילוליים, אבל יצא לנו סרט שותק שבמרכזו יש שבע דקות של שתיקה מצולמת. שתיקה שבה את רואה שני אנשים ורבליים באים בשערי השפה, אך היא בוגדת בנו״.

VHS ד״ש מהעבר. צילום: יאיר מיוחס

VHS ד״ש מהעבר. צילום: יאיר מיוחס

מה עלה בגורלו של הסרט? ומה קיווית להגשים דרך תגובתך הבימתית העכשווית?

״את הסרט סיימתי לצלם בשנה ד׳ של הלימודים, אבל סבא שלי כל כך התאכזב מהסרט, מעצמו וממני אז לא הצגתי אותו אף פעם. בפרויקט VHS חזרתי אל הסרט עם כל השאלות הבלתי פתורות שלי, והעליתי סדרה של 15 שאלות גדולות שאני מאמינה שכל אמן או אמנית היו רוצים לשאול את המנטור.ית שלהם.ן, או בכלל.

״הרגש המרכזי ביצירה הזו הוא מבוכה. סבא שלי היה דמות קאנונית אבל הוא לא הצליח לדבר מולי. גם עכשיו, 24 שנים אחרי הצילומים, כשאני צופה בסרט אני פשוט לא יודעת איפה להניח את עצמי מרוב מבוכה. עוד הבט מביך של היצירה עבורי הוא עצם הנוכחות שלי על גבי הבמה. אני אמנם יוצרת בפרפורמנס שנים רבות ומרצה לעיתים קרובות, אבל אני לא נוהגת לעמוד על במות כשחקנית מבצעת. זו חוויה לא פשוטה, אבל מרגשת״.

גם ב״דו״ח אם, דו״ח אב״ ממשיכה כנעני לחרוג ממנהגה ומשמשת כשחקנית בעבודתה, יצירה שהיא מגדירה ככזו שנוצרה עבור שני רקדנים, שלושה סבלים ושחקנית. ״כשהצעתי את העבודה לאוצרת רותי דירקטור אמרתי לה בהתחלה שאני יכולה להציג תוכן על במה, אבל אין מצב שאני אשתתף ביצירה הזו כי אני לא שחקנית. תוך כדי דיאלוג איתה ועם ניצן כהן, שהיה הדרמטורג, התבהר שאני צריכה לגלם את התפקיד הזה. אבל אני בעיקר מקריאה, הנוכחות שלי נשארת ברמת הדו״ח״.

תפיסת השימור הזו גורסת שכל הטראומות שנגרמות לאובייקט האמנות הן חלק מהסיפור שלו. במקרה הזה, קו השבר של הפסל הוא חלק מהסיפור שלו. בעבר, כשהוא היה מועלה לקומת התצוגה, שני חלקיו היו מחוברים יחד. במופע שלי, יש שורה שבה נאמר על כך: ׳לרגע, הכל החזיק מעמד׳

הדו״ח המדובר, שנוגע למצבו של הפסל ״עקידת יצחק״ שניצב בבסיס היצירה, הגיע רק בשלב מתקדם של תהליך שהחל לפני כשנה, אז השתתפה כנעני בתוכנית שהות אמנים במוזיאון שארגנו האוצרת רותי דירקטור והכוריאוגרפית דנה יהלומי תחת הכותרת ״הריבוע / לקראת בריתות חדשות״.

״הפרויקט שלי במוזיאון עסק בנושאים שהעסיקו אותי גם בדוקטורט, כמו שפות חדשות שקשורות למשילות אלגוריתמית שמתכוננת בתוך מוסדות. במסגרתו, הזמנתי אורחים שרובם הגיעו מתחומי הטכנולוגיה, מדעי הרוח וחקר האינטליגנציה המלאכותית ויצאתי איתם להליכות במוזיאון. עם כל אחד מהאורחים קיימתי הליכה בת שעה, שיטוט ללא תוכנית מוגדרת מראש. בסוף כל הליכה הוצאתי כפולת דפים ממחברת, ואני וכל אחד מהאורחים.ות יצרנו מהזיכרון רישום של ההליכה שכלל מושגים ושאלות שעלו במהלך השיחות שלנו״.

ביום האחרון של הפרויקט פגשה כנעני את האוצרת והכותבת גלית אילת. ״בגלל החיבה המשותפת של שתינו למנגנונים המוסווים של המוזיאון, חלפנו על פני חדר השחזור והשימור, הסתקרנו מאוד ונכנסנו פנימה. שם פגשנו את המשמר רון גרנות, שעבד שנתיים על שימור הפסל, והתחלנו להמטיר עליו עשרות שאלות. רון חלק איתנו בשמחה את כל הידע שצבר והתהליך שעבר, וממנו שמעתי לראשונה את הסיפור שבמרכז הפרפורמנס״.

דו״ח אם דו״ח אב. הדמיה: עומרי סרוסי

דו״ח אם דו״ח אב. הדמיה: עומרי סרוסי

כנעני חולקת שסיגל, שיצר את הפסל, רצה מראש ליצור עבודה שתעסוק בעקידת יצחק ונתקל בהתנגדות מצד קרן תל אביב שרק גברה כשפרצה מלחמת יום כיפור. ״בסופו של דבר זה קרה. סיגל, שנהג לעבוד עם חברים, פנה למכרו מנשה קדישמן והזמין אותו ואת בנו בן, שהיה אז בן 14, למדל עבורו. אם את מהרהרת בזה רגע זה נשמע הזוי לחלוטין: אמן אמריקאי יוצר פסל בישראל שעוסק בעקידת יצחק בזמן שאבות קוברים בנים, המודל הוא קדישמן ואחרי המלחמה קדישמן יצר את הפסל שלו שעוסק באותה התמה ומוצג בכניסה מחוץ למוזיאון״.

הדרמה האמיתית שעולה מסיפורו של הפסל אירעה כבר אחרי שנוצר והוחלט להעבירו למחסן המוזיאון: ״סיגל יצק את הפסל על קרקע גדולה וסלעית שאי אפשר היה להכניס למחסן. אז התקבלה ההחלטה לנסר את הפסל לשניים. זה מעורר תדהמה, אבל אלו מקרים שקורים וכנראה ימשיכו לקרות במוזיאונים ברחבי העולם״.

בעוד שבעבר רוב המוזיאונים המערביים הגדולים ניהלו את האוספים שלהם מתוך עמדה הסוברת שיש לשחזר יצירות ישנות או כאלו שניזוקו, בשנים האחרונות מוזיאונים רבים דוגלים בתפיסה של שימור. ״התפיסה הזו גורסת שכל הטראומות שנגרמות לאוביקט האמנות הן חלק מהסיפור שלו. במקרה הזה, קו השבר של הפסל הוא חלק מהסיפור שלו. בעבר, כשהוא היה מועלה לקומת התצוגה, שני חלקיו היו מחוברים יחד. במופע שלי, יש שורה שבה נאמר על כך: ׳לרגע, הכל החזיק מעמד׳. היום התפיסה היא שונה, המוזיאון בוחר לספר את הסיפור המלא כחלק מהאופן שבו הוא מתבונן על האוסף שלו״.

אז מהיכן מגיע שם המופע? הרי הפסל עוסק בסיפור מיתולוגי של אב ובן.

״כשגלית אילת ואני שוחחנו עם המשמר רון גרנות, היא כל הזמן השתמשה בביטוי Mother report, כלומר דו״ח אם. היום אני יודעת שזה לא ביטוי שגור בכל העולם אלא בעיקר בהולנד, שם היא עבדה. דו״ח אם הוא שם נרדף ל־Condition report, כלומר דו״ח המצב של פריטים הנמצאים באוסף המוזיאון.

birds

״הביטוי הזה תפס אותי כי באותה תקופה הייתי בעיצומו של שינוי משפחתי גדול – התגרשתי. פתאום התחלתי לחשוב על השמות Mother Report ו־Father report לא רק בהקשרים של מלחמת יום כיפור ועקידת יצחק הכרוכים בסיפור של הפסל החצוי, אלא גם בהקשר של חציית המשפחה והילדים כשזוג הורים מתגרשים״.

מבלי לספיילר יותר מדי, מה את יכולה לספר על מה שקורה במופע בפועל? מהו תפקידם של הרקדנים?
״הרקדנים, בת דודתי כרם שמי והרקדן תמיר פרידריך, עבדו איתי בדיאלוג. הם היו שותפים מלאים ליצירה, וכך אני אוהבת לעבוד, על התפר שבין פעולה דיסקורסיבית לפעולה אמנותית־פרפורמטיבית. לצידם פועלות גם שלוש דמויות שמגלמות סבלים. לאורך הפרפורמנס שני חצאי הפסל נמצאים על עגלות גדולות שהן העתק של העגלה שנמצאת בחדר השחזור של המוזיאון. כרם ותמיר משנעים את הפסל במרחב ומודדים מרחקים באמצעות הגוף שלהם, פרקטיקה שאני מקיימת בעבודה שלי זמן מה.

״כך נוצרו משפטים תנועתיים שמורכבים ממדידות, אלמנט שאף הוא קיים בדו״חות מצב מוזיאליים. דרך המדידות, הדברים מתמקמים מחדש והרקדנים מתמקמים מחדש זה ביחס לזו, וביחס לסדק שבין חלקי הפסל. הסדק נמצא במרכז, הוא קו השבר, אבל הוא לא באמת ריק. נדמה לנו שיש שני שברים וסדק ביניהם, אבל בתוך הסדק כל הזמן מתרחשים דברים בלתי מוחשיים ובלתי ניתנים לראייה״.

זו אנלוגיה מכמירת לב ופואטית.

״כן, בלב העבודה יש טקסט שלי ששוזר יחד כמה קווי שבר ואת סיפורן של מערכות יחסים שלא החזיקו מעמד. הסופרת הבריטית דבורה לוי כתבה סדרת ספרים בשם Living Autobiography. יש משפט שהיא ניסחה שהיה מאוד משמעותי עבורי, וליווה אותי מרגע שקראתי אותו ולאורך כל תהליך היצירה:

׳Life falls apart. We try to get a grip and hold it together. And then we realize we don't want to hold it together.׳

״במובן הזה, הפרפורמנס מספר את הסיפור של הפסל, כשברקע מהדהד הסיפור של המוזיאון, אבל גם את הסיפור של מוסד המשפחה ושל הניסיון להחזיק דברים יחד״.


עפרי כנעני | דו״ח אם, דו״ח אב
במסגרת התערוכה דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר); אוצרת: רותי דירקטור
מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27
דרמטורגיה: ניצן כהן; מופיעים: כרם שמי, תמיר פרידריך ועפרי כנעני; משתתפים: עדן פרקש, איתמר סקלקה ואביגיל כוכבי
26-28.1; 3-4.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אלישבע טסלר

    עפרי יקרה לנו, גם אם לא אצליח לראות את הפעילות האמנותית הכל כך מסקרנת המתוארת בכתבה, הרי שהדברים הכתובים בה, מרחיבים ומעשירים את עולמותיי על אומנות בכלל ועל הכישרון הנפלא והיצירתיות האין סופית שחוננת בהם, תודה גדולה

  2. נטע

    .גב. כנעני הנכבדה, קצת קשה לי להבין את עבודתך. יתכן שאני בורה או לחילופין את גאונית.בכל מקרה איני מתלהבת מתצוגתך.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden