כל מה שחשוב ויפה
חן חפץ וטל אדלר אריאלי ב״נשיקה״, מוזיאון תל אביב. צילום: יובל סער
חן חפץ וטל אדלר אריאלי ב״נשיקה״, מוזיאון תל אביב. צילום: יובל סער

חן חפץ וטל אדלר אריאלי מתנשקים ומתחבקים במוזיאון תל אביב

האינטימיות, האודישן, השותפות, החזרות, הקצב, התנועה, התגובות, המבטים, הגוף - ב״נשיקה״ של טינו סגל במסגרת התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף זוכר)״

01

יובל: הי חן, הי טל, מה שלומכם? וכמה שעות של נשיקה צברתם כבר שבועיים וחצי מאז שנפתחה התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף זוכר)״ במוזיאון תל אביב?

חן: וואו, לא עצרתי לבדוק, נראה לי שהרבה

יובל: דברו איתי במספרים

חן: מחשבים רגע… וצוחקים תוך כדי

טל: אז עד עכשיו עשינו 11 משמרות

יובל: שזה אומר כמה שעות?

טל: שניה מחשבים יותר במדויק 🙂

חן: 25 שעות 🙂 לא כולל החזרות

טל: אנחנו לא כל הזמן מתנשקים

חן: אז אם נדייק זה לא 25 שעות של נשיקה…

יובל: זה נכון, אבל בכל זאת זה 25 שעות של אינטימיות של חיבוקים ונשיקות בכניסה של מוזיאון תל אביב… ולפני שנצלול פנימה, ונחזור אחורה, מעניין אותי רגע איך בינתיים? מה המסקנות? מה התובנה המשמעותית מהחוייה הזו?

חן: קודם כל אתה לגמרי צודק, אכן אינטימי פה על רצפת המוזיאון. והאמת שזה כל כך הרבה חוויות במקביל, בכל זאת בהופעה שנמשכת בין שעתיים לשלוש אנחנו עוברים כל כך הרבה גלגולים

טל: ליטרלי הרבה גלגולים

חן: חחחחח

טל: אנחנו כל הזמן במגע קרוב ואינטימי בזמן המשמרות אבל לא מדברים תוך כדי. נצברות הרבה חוויות. לפני ואחרי ההופעות אנחנו חייבים רגע לעבד את החוויה

חן: אם אני יכול להתייחס כרגע למשהו אחד שמאוד נוכח לי זאת השותפות עם טל, וזה משהו שאני מאוד מודה עליו. זאת חוויה שלא הכרתי, סוג כזה של שותפות בתוך מסגרת של מופע. אנחנו מאוד בתקשורת כל הזמן, גם על החוויות, לפני שמתחילים, אחרי שמסיימים, וגם ברמת ה״מה נלבש, מה נאכל״. זה כיף

טל: אם אני אמשיך את השותפות שחן מדבר עליה, אז זה ממש מיוחד שיש רשות ומקום לבטא את החוויה המאוד אישית שלנו אחד עם השני. העבודה היא כמו מיכל שמתמלא בחוויות מאוד משתנות. זה נורא משחרר שיש פרטנר לחוות את זה ביחד

02

יובל: אז בואו נלך אחורה, ניתן קונטקסט ונתחיל מהרגע שבו נתקלתם בקול הקורא. אנחנו מדברים על עבודה של טינו סגל בשם ״נשיקה״ – שבנויה מרצף של חיבוקים ונשיקות בהשראת יצירות מפורסמות מתולדות האמנות, כמו אלו של רודן, מונק, קלימט, ברנקוזי, קונס – וב־20 (?) השנה האחרונות עלתה במקומות שונים ברחבי העולם. במסגרת העבודה, ובגרסה הנוכחית, זוגות של פרפורמרים נמצאים במגע אינטימי וקרוב במבואה של מוזיאון תל אביב, רגע אחרי ביקורת הכרטיסים, מתחת לעבודותיהם של דני קרוון ורוי ליכנטשטיין, ועל רקע עבודתו של יעקב אגם. 

ראיתם את הקול הקורא ואמרתם מה? בואו נתנשק?

חן: כן, 20 שנה, העבודה עלתה לראשונה ב־2002. ורק למי שלא יודע על מה מדובר אני אגיד שכל פעם מופיע זוג אחד. זאת עבודת משך שמציגה בכל שעות הפתיחה של התערוכה שאצרה רותי דירקטור. אנחנו חמישה זוגות שעושים משמרות

טל: אני ראיתי את הקול קורא וממש נדלקתי. היה לי ברור שבא לי על החוויה האינטימית הזאת. בקול קורא ביקשו שאנשים יגישו כזוג, אז אוטומטית ניסיתי לחשוב על רקדנים ולא היה מישהו.י שארגיש איתם בנוח

חן: גם אני ראיתי את הקול הקורא וחשבתי שבא לי על זה. דיברתי על זה עם חבר (אורי שפיר, רקדן וכוריאוגרף) והוא זרק את השם של טל; שאולי טל ואני יכולים לעשות את זה יחד. וזה מצחיק כי טל ואני חברים מאוד מאוד טובים, ובקשר יומיומי, אבל לא הייתי בטוח שנרגיש בנוח להיכנס לכזה פרויקט יחד

טל: חן הציע לי וזה הרגיש נכון ומעניין לנסות. לא ידענו איך זה יהיה לנו. היינו בני זוג בתיכון ואנחנו מלווים אחד את השני מקרוב כבר הרבה שנים כחברים. אמרנו שנלך לאודישן ונראה איך זה מרגיש לנו. אם העבודה תתאים לנו, איך זה בשבילנו להיות במגע ואינטימיות…

חן: התקשורת ביננו מאוד קרובה ופתוחה עוד הרבה לפני העבודה הזו, ככה שזו הייתה נקודת פתיחה מאוד נוחה ונעימה

יובל: הו! אז הנה עניתם על השאלה המסקרנת הראשונה שהייתה לי והתאפקתי מלשאול אתכם עד היום – אם אתם בני זוג. כי כשראיתי אתכם בערב הפתיחה של התערוכה ניסיתי לנחש ולא הייתה לי כל דרך לדעת כמובן. וניסיתי לחשוב האם זה משנה. למה זה משנה. איך זה משנה. למה חשוב לי לדעת

חן: לא יודע למה, אבל זה מעלה לי חיוך לשמוע אותך מתאר את השאלות האלו שעלו בך. אולי אני כן יודע למה, כי זה משעשע וחמוד שאנשים מתעסקים בסיפור שמאחורי הדבר הזה…

טל: לי ממש כיף לשמוע שלא הצלחת לנחש. ברור שאנשים תוהים וגם שואלים. אנחנו אמנם לא בני זוג כרגע אבל מבפנים החיבור והאינטימיות מאוד אמיתיים

חן: הזוגיות שהייתה בעבר מאפשרת לנו להיות נינוחים אחד מול השני. הסיטואציה הזו, החברות שלנו, מחזיקה את זה תכלס די בקלילות

חן חפץ: איך שהתחלנו לבצע את הכוריאוגרפיה כל החששות התנקו. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שהתנשקנו. לא ניסינו לפני כן לראות איך זה מרגיש. וזה היה ממש נון אישיו. זה היה מפתיע ומשחרר

03

יובל: נמשיך: הלכתם לאודישן, התקבלתם, מה עכשיו? איך מתנהלות החזרות? יש שיעורי בית🤔 😳

חן: למה אתה מדלג על האודישן? האמת שזו הייתה חוויה ממש מעניינת

יובל: לא מדלג, ספר הכל

חן: אז היינו צריכים בהתחלה להגיש קורות חיים, קטעי וידאו שלנו מופיעים בעבודות אחרות, ומכתב שמפרט מי אנחנו ומסביר את העניין שלנו להשתתף בעבודה הזו. בשבילי זה היה לא מובן מאליו לעבור את השלב הזה כי הקול הקורא היה לרקדנים, ואני שחקן ואמן. אמנם עשיתי לא מעט פרויקטים שיותר נושקים למחול, אבל בכל זאת חששתי שלא יזמינו אותנו לאודישן

טל: כל העבודה, החזרות והאודישן לא היו עם טינו עצמו (האמן שיצר את נשיקה) אלא עם כריס שרר שעובד איתו שנים. האודישן היה במוזיאון תל אביב וכריס הנחה אותו דרך זום מברלין. זו היתה חוויה מצחיקה להיות בחדר אחד עם עוד עשרה זוגות מתנשקים. היתה שם תלמידה שלי חחח

חן: איך שהתחלנו לבצע את הכוריאוגרפיה כל החששות התנקו. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שהתנשקנו. לא ניסינו לפני כן לראות איך זה מרגיש. וזה היה ממש נון אישיו. זה היה מפתיע ומשחרר.

ועוד מה שהיה מפתיע זה שהרגשתי הכי בנוח בגוף. לא הרגשתי אף פער ביני לבין טל, או ביני לבין שאר הרקדנים שנבחנו. האיטיות של העבודה איפשרה לנו להקשיב אחד לשני, איפשרה לגופים שלנו להיות בנוח אחד עם השני, וזה היה מאוד נעים. יצאנו מהאודישן (שנערך במשך שלוש שעות!) בשמחה גדולה, כאילו מי זכר בכלל שעוד צריך להתקבל

טל: למדנו באודישן קטעים קצרים מתוך העבודה, הכל בסלואו מושן שזה מאתגר מאוד במפגש הראשוני עם החומרים התנועתיים, ונורא נהנתי מהביחד עם חן. היה לי כל כך נעים. הכוריאוגרפיה דורשת הקשבה ותשומת לב וזה בדיוק המרחבים שמעניינים אותי כפרפורמר

04

יובל: נייס. ועכשיו אני חוזר לשאלה ממוקדם – הלכתם לאודישן, התקבלתם, מה עכשיו? איך מתנהלות החזרות? יש שיעורי בית🤔 😳

טל: אחרי שהתקבלנו היתה תקופת חזרות קצרה בסוף נובמבר. כריס הגיע לישראל ולמדנו איתו את כל העבודה. באותה תקופה תרגלנו בהתחלה בסטודיו ואז עברנו לפואייה של המוזיאון כדי להתרגל למרחב ולמבקרים במוזיאון.

אותי זה הפתיע כמה סומכים עלינו, לא עשינו הרבה חזרות. למדנו את הרצף התנועתי והכוונה בו מאוד ברורה. אז פשוט צללנו לתוך העבודה מרגע שהתערוכה נפתחה

חן: כריס היה הכי מקסים ומקצועי, מיד גרם לכולנו להרגיש מאוד בנוח, עם הרבה רגישות והומור. יש משהו בצורת העבודה הזו שמיד קושר אותך פנימה. אני זוכר לאורך כל הדרך שכריס השתמש במונח Pros, וזה היה מיוחד להרגיש שהוא סומך עלינו ככה. וש״נשיקה״ זו עבודה עם די.אן.איי כל כך חזק שאפשר פשוט להתמסר אליה

יובל: אז אפרופו מה שאתם אומרים אני רוצה לשאול – הסתכלתי עליכם די הרבה זמן (הצילומים מוכיחים את זה…) והדבר השני שניסיתי לנחש זה כמה מהעבודה מתוסרט ומתוכנן מראש וכמה זה פרשנות חופשית שלכם, שזורמת עם הרגע, עם האופן שבו אתם מרגישים באותו רגע. וניסיתי לנחש מה יקרה אם אני אתרל בכם שוב במוזיאון במשמרת אחרת, אם זה יהיה בדיוק אותו דבר או לא

טל: קודם כל העבודה כתובה לגמרי, כלומר יש רצף תנועתי ברור; אז אין אימפרוביזציה. אבל יש הרבה מקום לביטוי ולחוויה שלנו מבפנים. לדוגמה יש מקומות בכוריאוגרפיה שמוקדשים לנשיקה, אבל ההנחיה היא שאפשר להתנשק בכל מקום שנרצה.

הכוריאוגרפיה מאוד פיסולית, יש דימויים ברורים שאנחנו מממשים תוך כדי. אבל במעברים מדבר לדבר יש מקום לגילויים של אינטימיות ומגע. בהתחלה היינו מנסים להצליח את הרצף מבחינה טכנית, הוא לא כזה פשוט בגלל הסלואו מושן. עכשיו יותר מעניין אותי איך להישאר מחובר לחן תוך כדי: איך התנועות הטכניות יכולות להפוך למפגש אישי ואינטימי

חן: ובנוסף על אף שהכוריאוגרפיה מאוד מאוד מובנית, גם לאורך החזרות ובמיוחד לאורך ההופעות התגלה שהיא יושבת אחרת על כל זוג. גם בהקשר של הנתונים הפיזיים וגם ביחס לאופי, או תדר, או טמפרמנט, של כל זוג. זה מאוד מעניין להגיע לצפות בזוגות האחרים ולראות לאן זה התפתח אצלם. הרי כולנו התחלנו מאותה נקודת פתיחה בחזרות אבל מאז יש חופש לגלות עוד ועוד ועוד

טל אדלר אריאלי: קודם כל בא לי להגיד שזה חלק מהיופי של העבודה. היא לא רק אימפרוביזציה פתוחה של אנשים שמתחרמנים אחד עם השני. העבודה נעה על קו דק שבין פעולה אנושית אמיתית אינטימית, לבין קיום של דימויים של אינטימיות

05

יובל: אני חייב להגיד שאני קצת מאוכזב מזה שכל העבודה כתובה לגמרי, היה לי יותר כיף לדמיין זוגות מתנשקים באמצע המוזיאון סתם ככה כי אפשר, למרות שאני מקבל את החוקים. ואפרופו ״כי אפשר״, מסקרנות אותי התגובות של הקהל מסביב – עד כמה אתם בכלל מודעים אליהן במהלך העבודה? כי זה גם משהו שהיה לי מעניין להסתכל עליו: על אלו שנתקלו בעבודה במקרה, על אלו שבכלל לא שמו לב, על אלו ששמו לב והמשיכו מהר הלאה, ועל אלו שהיו מרותקים כמוני

טל: קודם כל בא לי להגיד שזה חלק מהיופי של העבודה. היא לא רק אימפרוביזציה פתוחה של אנשים שמתחרמנים אחד עם השני. העבודה נעה על קו דק שבין פעולה אנושית אמיתית אינטימית, לבין קיום של דימויים של אינטימיות.

בזמן החזרות כריס הראה לנו חלק מהציורים והצילומים שמהם נלקחו הדימויים לרצף התנועתי. יש משהו מאוד מספק בלממש את הדימויים האלה. למשל, להפוך את הגוף שלי לצ׳יצ׳ולינה מהצילום (הדי פורנוגרפי) של ג׳ף קונס

חן: אז האמת היא שבאמת רוב הזמן אנחנו כמעט ולא מודעים למה שקורה סביבנו. אבל בהחלט יש תגובות שאי אפשר לפספס. יש כאלה שלוחשים לנו דברים כמו ״תודה רבה, אתם מדהימים״, לפעמים אנחנו שומעים הורים שמסבירים לילדים שלהם מה הם רואים (שזה דרך אגב הכי מרגש אותי), ויש גם תגובות מהצד השני של המטבע.

יש אנשים שלא מבינים מה הם רואים, שלא מבינים שאנחנו פרפורמרים, שזאת יצירה, וגם פעם אחת מישהו ממש כעס ואמר לנו לעצור. זה גם מאתגר מאוד להיות שם ולא להגיב, וגם חזק להרגיש את הכוח של העבודה… 

הרבה גם ניגשים אלינו אחרי שאנחנו מסיימים ומשתפים אותנו בחוויות שלהם. אחרי אחת הפעמים מישהי מבוגרת ניגשה אליי ואמרה לי תודה על זה שהזכרנו לה להאט. זה ריגש אותי מאוד, אמרתי לה שזו תגובה מהממת ושבדרך כלל אנשים מגיבים לתוכן ולאינטימיות, ולא לקצב. ואז היא ענתה אה ברור, אני הולכת להביא את בעלי שילמד איך לגעת בי״

חן: ומחברים אנחנו מקבלים גם המון תגובות לא צפויות, יש כאלה שנשאבים פנימה ואומרים לנו שהם יכולים לצפות בזה שעות ויש כאלה שזה היה להם לא פשוט, שהרגישו שהם פולשים לאיזה מרחב אינטימי שהם לא אמורים להיות בו. היו גם כאלה שאמרו לנו שזה היה להם חדש ומעניין לראות זוג גברים מתנשקים ככה. שזה הפתיע אותי, והאמת גם קצת העציב. זה סיפר לי כמה חסר הייצוג הזה בתרבות הפופולרית, שגם עבור צעירים שחיים בתל אביב זה לא מובן מאליו לראות שני גברים באינטימיות

טל: בשבילי זו חוויה חדשה. אני רוקד הרבה שנים ורגיל שאנשים צופים בי, אבל רגיל גם להחזיר מבט. כאן במוזיאון רוב הזמן אני רק עם חן בבועה שלנו. הרבה פעמים אני מגלה בדיעבד על אנשים שהיו במרחב ולא ידעתי שהיו שם. 

אתמול בזמן אחת התנוחות היותר מיניות נפגש המבט שלי עם ילדה קטנה. וזה היה כל כך מתוק לראות אותה מתעניינת, עושה לי עיניים בחזרה. בכלל ההשתתפות בנשיקה מפגישה אותי עם הפחד שלי בלהפגין אינטימיות עם עוד גבר.

יש רגע אחד בעבודה שבו יש הנחייה ברורה להסתכל ישירות החוצה. המבט שלי פגש גבר. מבוגר. סטרייט (נראה לי כי הוא היה שם עם עוד אשה). וזה היה מהמם להישאר איתו באינטימיות. במבט ממושך. בזמן שחן ואני קרובים

צילום: שולי צייגר

צילום: שולי צייגר

יובל: אז רגע לפני שנפרדים: כמה משמרות עוד נשארו לכם? מה אתם רוצים שיקרה במשמרות הבאות? במשמרת האחרונה? מה נראה לכם שתקחו מכל הדבר הזה? (וכן, אני יודע שזה שאלות רבות וגדולות, תענו מה שבא לכם)

חן: וואי שאלות ממש טובות :))

טל: אני יודע שהחוויה במוזיאון מאוד משמעותית בשבילי אבל עוד לא בא לי לנתח אותה. יש כל מיני אסימונים שקשורים לנוכחות שלי בתוך יחסים אינטימיים. לחוויה של הקשבה לגוף שלי ולגוף אחר. לחווית הופעה אינטימית בתוך חלל ציבורי.

ובכלל לחוויה המדהימה הזאת עם חן. החברות שלנו במקום אחר בזכות הפרויקט. היום בבוקר אמרתי לו שאני אתגעגע לתאם איתו בגדים

חן: חמוד אתה טל!

אני ממש מתחבר לדברים שלו.. וגם ממש ברור לי שאני רוצה לקחת איתי את האיטיות הזו שהעבודה מזמינה אליה. אני רגיל לחוויות הופעה רוויות אנדרנלין, אני רגיל לעלות על הבמה ולעלות על איזו רכבת הרים כזו, ומשהו בתרגול המדיטיבי הזה שב״נשיקה״ חדש ונעים לי ואני אשמח לקחת אותו איתי לחיים וגם לאמנות שלי.

פחות לכוון לשלמות, פחות קולות של ״זה צריך להיות טוב״, ״זה חייב להיות ככה או אחרת..״, ויותר שהייה והתבוננות אינטימית על ההתהוות של הדברים

טל: אתה חמוד!

וגם בא לי שיהיה לי עוד יותר נח בתוך ההופעות. נח מבחינה פיזית אני מתכוון. וגם לפתוח עוד ערוצי תקשורת עם חן ועם עצמי. במיוחד תוך כדי ההופעה, בזמן שאנחנו לא יכולים לדבר.

ובא לי שיבואו עוד מלא אנשים לראות. האמת שכל התלמידות שלי מתיכון עירוני א׳ מגיעות למשמרת הבאה ואני מאוד מתרגש לקראת זה


דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)
אוצרת: רותי דירקטור
מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27
נעילה: 25.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden